בין "בחירה" ל"הסכמה" ל"רצון": מחשבות על אי-אימהוּת*

28 12 2012

במהלך העשורים האחרונים, במדינות רבות וישראל ביניהן, אימהוּת הולכת ומתנתקת בתודעה הציבורית מן התפישה כי היא גורל בלתי-נמנע שנכפה על נשים. אימהוּת הולכת וממוסגרת כבחירה אישית של סובייקטיות רציונליות, מיודעות ואוטונומיות שבפניהן פתוחה יותר מאפשרות אחת כאשר כל שעליהן לעשות הוא לבחור מתוכן כצרכניות נבונות שיודעות היטב מה הן רוצות ולמה הן זקוקות.
בנבכי חגיגה נאו-ליברלית, קפיטליסטית ופוסט-פמיניסטית זו, מתבצע סירוב עיקש להתבונן על רעיונות של "בחירה" ו"בחירה באימהוּת" בחשדנות הנדרשת: האם כל אישה בישראל יכולה להיות לא-אֵם במידה וזהו רצונה? האם ישנה חלוקת משאבים שווה בכל המעמדות, בכל המוצאים, בכל הלאומים, הדתות והמסורות ביכולת לחיות כנגד הנורמה? האם איום בנידוי מהמשפחה או מהקהילה בעקבות אי-אימהוּת עולה בקנה אחד עם רעיון "הבחירה החופשית" של נשים? האם התייחסות למי שרוצה לא להיות אימא כאישה מקולקלת במקרה הרע, וכ-לא-בת-אדם במקרה הרע, מסמנת קיומו של מרחב חופשי? האם שימוש ברגש החרטה כאיום כלפי נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת או שמתלבטות בעניין – הנו עדות לאווירה של "בחירה"?
המענה הוא שלילי. אנחנו לא חיות במציאות חברתית בה ישנה גזרה שווה בין אפשרויות: גם אם ישנה אפשרות להכריע בין א' ל-ב', לא אחת, אפשרות ב' היא מבוי סתום שעשוי להוביל לסבל ולענישה כבדים מנשוא. במילים אחרות, גם אם בהחלטה להפוך לאֵם קיים פוטנציאל להתגלמותה של אישה כסובייקטית שרושמת את סיפורהּ הביוגרפי וכיכולה לנווט בתוכו, תנאי-חייהן של נשים מקבוצות חברתיות שונות תוחמים את גבולות מרחב תנועתן.
מעבָר לאימהוּת עשוי שלא לנבוע מבחירה בכלל ואישית בפרט אלא כפועל יוצא של נסיבות מקריות; והוא עשוי אף להיעשות תחת כפייה מרובת-פנים זאת בהתאם ל'משקלן' של נשים בשדה – כלומר בהתאם ליכולתן המובנית להפעיל 'משיכה או 'דחייה' של הכוחות החברתיים שמקיפים אותן.
והכוחות הם רבים. הם הכל מלבד לא-קיימים. אלו כוחות שלא מופעלים באמצעות אקדח שמוצמד לרקה, והם בעיקר מעמידים פנים כי הם מנומסים. הם לא מופעלים פיזית בהכרח אבל הם מפוזרים בכל מקום, מחלחלים לתודעה בשקט שקוף ועל-כן הם קשים לאיתור. אלו כוחות מנומסים משום שלכאורה ידם אינה במעל, אך יש להם שומרי-סף – כמו למשל משפחה ותקשורת או עמותות לעידוד ילודה, כמו-גם רופאות ורופאים – שעושים את העבודה עבורם. הם מנומסים משום שלא בהכרח ולא תמיד הם צועקים את עצמם בקולי-קולות אמנם, אך הם מדברים ללא הרף כך שלא נותר מרווח להשחיל מילה אחרת. וגם אם מילה אחרת מצליחה להשתחל בסדק צר שנוצר, היא מתויגת כזרה, כבלתי-שפויה, כבלתי-מוסרית וכראויה לגינוי.
כוחנות מנומסת לכאורה שכזו עשויה שלא לספק מרחב פתוח לבחינה אישית של מסורות-פריון: האם אני רוצה להיות אימא, ואם כן – למה? מה אני מבקשת לעצמי?
בחברה הישראלית מעודדת הילודה, שלא לומר משדלת הילודה – השאלה "למה" היא שאלה שמרבה להישאל מבחוץ, ותמיד בחד-סיטריות שנוטה אידיאולוגית. נשים שלא רוצות ילדים מוצאות עצמן ניצבות בפני גבות מורמות שתמהות: "למה? איך זה שאת לא רוצה ילדים?"; וכך גם אימהוֹת לילד/ה אחת/ד שנשאלות: "למה? למה את לא ממשיכה? למה את אימא רעה לילד/ת/ך היחיד/ה?". השאלה "למה את רוצה ילדים?" או "למה את רוצה יותר מילד אחד או יותר משניים?" או "למה את ממשיכה בטיפולי פוריות למרות שאולי מייסר וכואב לך?" – לרוב אינה נמצאת על סדר היום.
הלוואי והיינו יכולות לוותר על השאלה החיצונית "למה". "למה" – בהקשר ובטון מסוימים – היא מילת שאלה שנוטה להוביל אל מחוזות של התנצלות והצטדקות, וזו שאלה שלא אחת מובילה אותנו אל עבר דוכן הנאשמות, נאשמות שמצופות להוכיח את חפותנו מפשע שלא היה ולא נברא.
אך היעדר חד-סיטרי של סימן שאלה הוא זה שמייצר בדרכו סימן קריאה, כאילו ברור שכולנו רוצות להיות אימהוֹת; ברור שנעשה כל מה שנדרש ובמשך כמה זמן שיידרש כדי להיות אימהוֹת. ברור.

ולא. לא בהכרח ברור. יש להתחיל לדבר בקול רם ונחרץ יותר שלא בהכרח ברור.

מחקר שערכתי ושנכתב כעת, עוסק בחרטה על אימהוּת ונוגע בין היתר בדרכים שונות שהובילו נשים להיות אימהוֹת. הוא מלמד אותי שישנן נשים שהפכו לאימהוֹת בהסכמה, אך לא מרצון: נשים שרצו לא להיות אימהוֹת ונאלצו להכריע בין אפשרות גרועה מבחינתן (ללדת ולגדל ילדים) לאפשרות גרועה יותר מבחינתן (להיות מנודות מהמשפחה, להיות מגורשות מנישואין, לחיות את חייהן כ"כבשים שחורות" וכ"עופות מוזרים", לחיות תחת איום לפיו בוודאות עוד יגיע יום בו יוטל עליהן צל כבד של תחושת הפסד ושל חרטה מייסרת).
על-פניו, הן הסכימו. אז על-פניו, הן בחרו. אך מה בין "הסכמה" ל"רצון"? אינני הראשונה שמצביעה על ההבחנה בין "הסכמה" לבין "רצון". אלו מילים שמסמנות יחסי-כוח במערכות-יחסים מיניות ויש להתבונן דרכן גם על יחסי-כוח בזירת הפריון והילודה. לחשוב באמצעותן על אותם מצבים בהן נשים מרגישות שהן רוצות שלא להיות אימהוֹת, ומסכימות שכן, לא כי הן חסרות-ישע אלא כי ברגע נתון אין להן ברירה אלא לעשות הכרעות פרגמטיות ומלאות-ישע לאור קריאת מפת חייהן שרחוקה לעתים שנות-אור מרעיון "ה-בחירה".
הסטת השיח מהתמקדות ב-"כן בחרה/לא בחרה" – מחויבת, משום ש"בחירה" אינה חזות-הכל. היא מחויבת משום שדיבור שמצמצם עצמו לשאלה "כן בחרה/לא בחרה" נתפש כפְטוֹר מהתמודדות עם הסיבות המורכבות של מעבר לאימהוּת ועם ההשלכות בפועל של לידת ילדים ללא רצון, על חייהן של נשים.
העיסוק התרפויטי והנאו-ליברלי ברעיון "הבחירה" מסמא עיניים מלראות ששאלות אחרות, חשובות לא פחות אם לא יותר, רוחשות סביב ילדים שנולדים ומטופלים: מהן המשמעויות של מציאות חברתית בה נשים נאלצות להסכים כשהן לא רוצות? מהן ההשלכות של ילודה וגידול ילדים שמתרחשים בהסכמה אך ללא רצון? מי הן אלה שמשלמות את המחיר גם 8, 13, 19 שנים ואולי לעולמים על מעבר לאימהוּת ללא רצון תחת שידולו של "הקהל מהיציע" שנעלם בבוקר שאחרי? האם כמיהה והזדקקות לאהבה, למשפחה, לערי מקלט מדיכוי לאומי, אתני, דתי, מיני, מגדרי ומעמדי, להפרת בדידות, לשייכות ולתיקון עולם אישי מחויבות לעבור בשעריה של אימהוּת? האם כחברה אנחנו מאפשרים לדלתות נוספות להיפתח בכדי לממש כמיהות אלה או שכולן נעולות וננעלות בדיון הציבורי ומכאן שבסופו של דבר התחושה היא שיש רק אחת שניתן לעבור דרכה?

אני חושבת שמילים אלה אינן רלוונטיות רק לנשים שרוצות לא להיות אימהוֹת. אני חושבת שבכל פעם בה אנחנו מעלות על דל שפתינו – בשיחות, במפגשים ובכתיבה – את האפשרות להיות לא-אימהוֹת (לא כבדרך אגב מרפרף או בכמעין מס שפתיים), אנחנו מרחיבות את הצוהר גם לאימהוּת בת-קיימא עבור נשים שרוצות ללדת ולגדל ילדים, עבור נשים שחוגגות את האימהוּת, שעבורן זו זהות שאין שנייה לה. כל עוד גינוי של אי-אימהוּת נמשך, אימהוּת אינה יכולה לפשוט מעצמה כסות אידילית שקשה עד בלתי-אפשרי לתפקד תחתה. כל עוד נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת, מפוקחות ביד אחת בשמו של מיתוס, היד השנייה לופתת בחוזקה מערכות-יחסים בין נשים וילדים באופן שמקשה גם על אימהוֹת לנוע ולהשתחרר מאחיזה.
זוהי חרב-פיפיות; אלו ימים בהם היא מונפת מעל כולנו ביתר-שאת; זהו זמן לומר בקול רם עוד יותר: די.

* הטקסט פורסם לראשונה בגיליון "נשים וטכנולוגיות רפואיות" דצמבר 2012.

מודעות פרסומת

פעולות

Information

15 responses

28 12 2012
Dalia Virtzberg-Rofe

היי, הזמן פועל לטובתנו במובן זה שמגיל מסוים (50 נניח) לא מופעל עלייך עוד מכבש הלחצים, אם כי אינך פטורה ממתן דין וחשבון על בחירות העבר…

29 12 2012
אורנה

אני מניחה שהתכוונת למתן דין וחשבון לסביבה (?) למרות שהוא יכול להיות גם אישי בין אישה לעצמה, ואם כך הוא, אז עוד יותר אבוי לנו. כן, זה לא ייגמר – לא משנה באיזה גיל – עד שהאקלים החברתי ישתנה כלפי אי-אימהוּת.

29 12 2012
Dalia Virtzberg-Rofe

אכן, התכוונתי למתו דין וחשבון לסביבה. עם עצמי אני חיה בשלום רב בעניין הזה.

29 12 2012
אורנה

אני לא יכולה למנות את מספר הפעמים בהן נשאלתי בתוכחה חד-כיוונית האם נשים ללא ילדים מתחרטות על כך, אז למילותייך יש ערך פוליטי כאן.

30 12 2012
Dalia Virtzberg-Rofe

לוי-מונטלצ'יני, כלת פרס נובל, לא נישאה מעולם ולא ילדה ילדים, אך לא חשה "כל היסוס או חרטה בתחום הזה".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4326418,00.html

23 09 2013
מאיה קאליש

מוזמנות/ים לקבוצה אל-הורית בפייסבוק:
https://www.facebook.com/groups/502701556490971/

29 12 2012
שולמית ניר

מלכה.
המושג של הכוחות המנומסים הוא מופלא בעיני
פעם הגדרתי אותו כמו שנכנסים לבית פולני
ואת יוודעת שאסור לך לשבור משו
את רק לא יודעת מה זה שתשברי
שבשל שבחירתו יעיפו אותך מהבית.
דברי אחותי
למען אלה שאילמו אותן.
אוהבתותך.
שולמית.

29 12 2012
אורנה

האנלוגיה שכתבת עוזרת לחדד משהו שבעיניי הוא משמעותי: במקרה הזה לא מדובר 'אפילו' על לשבור משהו אלא פשוט לנשום 'לא נכון' ואז יעיפו מהבית; כלומר לא מדובר כאן על לעשות נזק לאחר או לשבש משהו בביתו, אלא על: להיות.
לצערי קוסמת, מאלמים את כולנו בכל-כך הרבה מישורים, כולל את מי שיש לה ילד אחד "בלבד" או את מי שיש לה "רק" שתי בנות. אז אולי כולנו אמורות לדבר למען כולנו.
תודה..

12 01 2013
שירע

אני חושבת שהיה עדיף אם לא הייתי יולדת ילדים.

13 01 2013
אורנה

אלא אם כן תאמרי אחרת, אני יכולה רק לתאר לעצמי עד כמה מורכב להרגיש ככה.
במעט מילים הבהרת שוב למה נדרש להתעקש לדבר על הלחץ ללדת ולהיות אימא בישראל. אני יודעת שעבור מי שכבר ילדה זוהי לא בהכרח נחמה.

8 09 2013
אמיר

מאיר(ת) עיניים

11 07 2014
יוסףה מקיטון

ארנה, באיחור רב אני קורא את הבלוג, אבל בעיתוי מושלם מבחינתי: אחד מרגעי השיא במאבק נגד פונדקאות מסחרית. התרבות הנטליסטית רוצה את זמננו, את השקעתנו, את כספנו ועוד, ואנחנו, הומואים פתיים שכמותנו, רוצים שתפרוש עלינו את כנפה הלאומית ותקנה לנו לגיטימציה במחיר ניצול נשים. מילותייך הן העצמה כה חשובה וכה יעילה – תודה!

12 07 2014
אורנה

כמה טוב לראותך כאן.
אני לא בנעליהן/ם של מי שחושקים להיות הורים ואני לא בנעליהם של מי שמופלים לרעה בתשוקתם אז מי שמני, ובכל זאת כשפותחת זום אל מי שמצופות לפתור את המצב אני חושבת שלא. לא בכל מחיר.
תודה לך.

21 05 2015
עדי

אני קוראת את הפוסט הזה שנתיים וחצי לאחר שנכתב. אני אחרי 8 נסיונות להרות מתרומה (אין לי זוגיות מבחירה), ותוך כדי טיפולים שואלת את עצמי "את בטוחה שאת רוצה את זה?". בשבועיים האחרונים החלטתי לעשות הפסקה ולחשוב, כי אולי זה בכלל לא מתאים לי, האמהות. אני אוהבת את אחייני, אבל לא כ"כ מתחברת לילדים באופן כללי ואף פעם לא הרגשתי תשוקה בוערת להרות. מעניין שהחברות הקרובות נשמו לרווחה כשסיפרתי להן, כי הן חשבו כל הזמן שאולי זה לא בשבילי, או לפחות לא עכשיו… 🙂 המאמר הזה במקומו. באמת נראה לי שמי שלא רוצה ללדת סובלת יותר מהסביבה מאשר מהבחירה שלה, ואני רק לפני שבועיים העזתי להגיד את זה וכבר חוטפת ריקושטים. תודה.

25 05 2015
אורנה

לא פשוט לנו כשרוצות להיות אימהוֹת וזה לא קורה; לא פשוט לנו כשלא רוצות להיות אימהוֹת והריקושטים מותזים כלפינו; לא פשוט לנו כשלא יודעות אם רוצות, לא רוצות, ולסירוגין לפעמים.
אז כן, אני מבינה ביותר את מה שכתבת, ובעיניי כל-כך משמעותי לעצור לרגע, להשתהות, לקחת time-out כדי שאולי והלוואי רצונות יתבהרו בינך לבינך.
תודה, לך, שכתבת כאן עדי. המון תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: