מאגר שמות של נשות ואנשי טיפול (נפש, גופנפש, גוף) ידידותיים לאי-הורות (מרצון ושלא מרצון)

4 07 2017

אחת לכמה זמן אני נשאלת אם מכירה נשות ואנשי טיפול שמבינים עניין בסוגיית היעדר הרצון להיות הורים ואי-הורות. יעני non-parents friendfly.

לאור זאת אנסה ליצור בעזרתכן/ם מאגר שמות מרוכז שניתן יהיה לחזור אליו והלוואי שהוא יכסה אזורים נרחבים בארץ:
כל מי שמכיר/ה אשת/איש טיפול שמרבים טוב (כלומר: שלא מנסים – באופן גלוי וסמוי – 'ליישר' ו'להראות את האור', שלא מנסים לשכנע שיש כאן בעיה שמן הראוי לפתור אותה כשמי שהגיע/ה לטיפול לא מבקשים בזאת, שלא מנסים לחפש בכוח טראומות רק כי נדמה שטראומות הן אלה שבוודאות מובילות להיעדר רצון להיות הורים, שכן קשובים למתרחש מצד האדם הספציפי שמולם ומה שהוא זקוק לו בעניין או שקשובים לעצם כך שהוא לא זקוק לדבר בעניין, ושכן עירניים להיבטים חברתיים-פוליטיים שהם אלה שנוטים לא אחת/לרוב לייצר את המצוקות) – מוזמנות ומוזמנים לכתוב בתגובות (או למייל: orna.donath@gmail.com) ואוסיף לרשימה.

אנא רשמו את הפרטים הבאים –
שם ושם משפחה: ________
סוג הטיפול: _________
טלפון/מייל: __________
עיר/אזור: ____________
ואנא אנא, אם מדובר למשל בחבר/בן-דוד/גיס שהוא פסיכולוג, נהדר ככל שיהיה, אבל שתכלס לא ידועות לכם עמדותיו כלפי ההכרעה שלא להיות הורה – אל תפנו אליו את הקוראות/ים כשפני ניסוי רק למען קידום מכירות. לרבות ורבים ממי שאינם הורים ושלא רוצים להיות הורים, לא פשוט שם בחוץ ממילא.

מיותר לציין ובכל זאת אציין שהרשימה תספק קצות חוט בלבד שאותם על הקורא/ת יהיה למשוך בעצמם ולהכריע אם מדובר באשת/איש טיפול, בְּעלויות ובסוג טיפול שמתאימים להם. לא מדובר בהמלצותיי לאור ניסיוני בגוף ראשון ובטח שלא מדובר בהמלצות גורפות שביכולתן להתאים לכל אחת ואחד ולו מעצם היותנו שונים.
ובמילים אחרות, פשוטות ומתנערות במוצהר: זהו שירות ל'קהילה' ואין לי אחריות על ההמלצות! 🙂

 

אז הנה היא תחילתה של רשימה:

טיפול נפשי-רגשי וגופנפש

תמי אבן
אימון אדלריאני וטרילותרפיה
054-9001080
tami.aven@gmail.com
רמת-החייל


עמרי לויתן
פסיכולוג קליני
052-2600767
omriliviatatn@gmail.com
רמת-אביב


דנה מור
טיפול דינאמי התייחסותי שמשלב עקרונות קוגניטיביים-התנהגותיים במידת הצורך
dana2mor@gmail.com
תל-אביב


יעל ירדני לופו
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת // מטפלת פרטנית
052-7314775
תל-אביב


מיכל בן-אריה
פסיכולוגית קלינית מומחית // טיפול אישי וזוגי, תהליכי או ממוקד // משלבת טיפולים בפרחי באך, תטא הילינג, המסע, התמקדות ועוד // אפשרות לטיפול בטלפון במקרים מיוחדים
054-7720305
תל-אביב


אליעד אנטמן
פסיכולוג קליני/רפואי
052-8352177
רמת-גן 


נעמה בן-שמחון
פסיכותרפיה-גופנית, אימון אישי
052-3476640
naama.bens@gmail.com
www.naamabensimhon.com
תל-אביב, בקרוב גם בנהריה


אסף קידר
ביוסינתזה (פסיכותרפיה גופנית) ומיינדפולנס
054-5829103
asaf.kedar@gmail.com

תל אביב, ובקרוב (כנראה החל מספטמבר) גם פרדס חנה / כרכור


מיכל פברן
מאמנת
052-265-4616
תל-אביב


 עופרי אליעז
טיפול רגשי במוזיקה וקול
050-7992285
ofrieliaz@hotmail.com
www.ofrieliaz.com

תל-אביב 


הגר אזו"ב
מטפלת במגע ורייקי
050-2293636

חיפה


חוה אורטמן
מטפלת בפסיכודרמה
0545869904

גבעתיים


אמי ברמן
פסיכותרפיה
054-3333338
תל-אביב


דנה שלמון
תרפיסטית באמנות, טיפול חברתי
052-3523306
dana500@gmail.com

תל-אביב (יש סידור לחנייה), ובקבוצת שילר על-יד רחובות


יעל מרקוביץ
עובדת סוציאלית קלינית (MA) ופסיכותרפיסטית, התמחות בCBT אבל משלבת מעולמות שונים (התמקדות, פסיכולוגיה חיובית, מיינדפולנס ועוד)
052-2533577
תל-אביב


ג׳וליה רבין
מטפלת משפחתית וזוגית // מוסמכת ומטפלת התנהגותית קוגניטיבית ומיינדפולנס
054-5567848

כפר-סבא ודרך סקייפ


נטע חמו
עו"סית קלינית ופסיכותרפיסטית // פעילה בפסיכואקטיב
052-3463381
netahemo@gmail.com
תל-אביב


רחל דואק
מטפלת ב-EMDR וגם דינמי
050-6221534
רחובות


רותי שפירא
מטפלת במגע, בהתמקדות גוף ושיחה
0523534165
rutiesh@gmail.com
חיפה


מור שחורי סטאל
טיפול פסיכולוגי פסיכודינמי
054-5201895
http://www.psychologit.com/
רעננה ותל-אביב


נועה נחום
פסיכותרפיה גופנפש מבוססת מיינדפולנס
0544314625
noabodymindtherapy@gmail.com
חיפה והרצליה


פיניקס פן
טיפול רגשי -רוחני. משלבת מגוון כלים כגון התמקדות |תטא הילינג | ריקול הילינג | קונסטלציה משפחתית
058-7743649
song.of.the.sea.healing@gmail.com
נס-ציונה וטיפולים בסקייפ


דורית משעולי
מטפלת זוגית ומינית
052-2501871
רמת-השרון


טלי צ'רקינסקי
עו"סית, פסיכותרפיסטית, מטפלת פרטנית וזוגית, יועצת מינית
052-8412400

גבעתיים


דליה כמון
מאמנת ותרפיססטית משלבת מספר דרכים ביבליותרפיה, פסיכולוגיה חיובית, דמיון מודרך, כישורים חברתיים
0506391187
dacam@netvision.net.il
תל-אביב וראש-העין


מאיה שפילמן
פסיכותרפיסטית מוסמכת // טיפול פסיכודינמי
054-4750751
http://www.hayeled.co.il
תל-אביב


מנחם פדר
פסיכולוג
050-5315652
ירושלים


 ענבל קשת שגיא
פסיכולוגית קלינית
052-4393500
חיפה


דנה שלומאי
טיפול פסיכודינמי ו-CBT (גם טיפול דרך סקייפ)
danashlomay@gmail.com
באר-שבע, מיתר


תמר קרין קופיט
טיפול פסיכותרפי, דינמי, תמיכתי
052-8334777
הרצליה


רוני כ"ץ
מטפלת זוגית ומגשרת בגישת תקשורת מקרבת
050-9935188
תל-אביב ובנימינה


תמי כהן ארואטי
מטפלת פרטנית, זוגית ומשפחתית
050-2910027
רמת-אביב ותל-אביב


ליאת נוימן
פסיכולוגית קלינית
054-5459747
רמת-גן


עומרה לוי-חזן
עו"ס ומטפלת זוגית ומשפחתית (משלימה את לימודי ההסמכה) // מהיוזמות של טיפול ידידותי ללהט"ב בת.ר.ם
052-4540666
באר-שבע


גליה ספיבק
פסיכולוגית קלינית
054-2334990
קרית-אונו


דנה בכר
פסיכולוגית קלינית מומחית
0544705288
ירושלים


סיון רהב סטקלוב
פסיכולוגית קלינית מומחית // טיפול פסיכולוגי
052-8797902
תל-אביב ובסקייפ


מלכה לזר
פסיכיאטרית
03-6889099
תל-אביב


תמר שאנן טבת
פסיכולוגית קלינית // מטפלת באוריינטציה דינמית
052-8822885
רמת-אביב


אורית זץ
טיפול דינמי שמשלב היבטים ממוקדים במידת הצורך
054-5857527
Oritzats@gmail.com
תל-אביב


יעלה הבר
פסיכולוגית קלינית
054-4647868
רמת-גן


אניה גורביץ׳
פסיכולוגית קלינית מומחית
054-4774239
תל-אביב


שרון זק
מטפלת בתנועה
054-4407640
קליניקה פרטית בסביון // התחנה הפסיכולוגית בקיבוץ גבעת חיים איחוד-עמק חפר


אילת צמח
פסיכולוגית קלינית (ילדים, נוער ומבוגרים)
0544687686
ayeletzemach@gmail.com
פתח-תקווה


טל פישר
פסיכולוג
052-3528626
talik.fisher@gmail.com
תל-אביב


איל רונן אקרמן
פסיכולוג בהתמחות קלינית למבוגרים
050-6345034
הצפון הישן תל-אביב, גבעתיים


יוני אליצור
פסיכולוג קליני מומחה (מ.ר. 119378)
054-4206928
קליניקה פרטית במבשרת ציון


יעל פרידמן
ליווי תהליכים בשיטת התמקדות (פוקוסינג)
052-3474077
ירושלים


גי אורפז
פסיכולוגית קלינית, טיפול דינאמי עם כלים מ-CBT, בשילוב Mindfulness ו-ACT
050-5868553
orpagi@gmail.com
גבעתיים, רמת-גן, תל-אביב


מנשה כהן
פסיכולוג קליני
0587-210511
idanmen@gmail.com
http://www.mecohen.co.il/
טבעון, תל-אביב, וגם בסקייפ


פולי אפרת ירמיהו
עו"סית, מטפלת פרטנית ומשלבת פסיכולוגיה חיובית, NLP ודמיון מודרך
054-2393790
הוד-השרון


שירי רז
מטפלת זוגית, דיאדית ופרטנית למבוגרים וילדים
052-8351737
רשפון


כוכי שלזינגר
מטפלת בתחומי הנפש
050-7308018
תל-אביב


יעל אייזנברג
טיפול פסיכודינמי, CBT ו-EMDR
052-5522198
yael.eise079@gmail.com
קריית-אונו


מרגלית בושביץ
פסיכותרפיסטית, טיפול דינמי
050-2129519
תל-אביב


טולי פלינט
פסיכולוג
054-4607622
תל-אביב


יעל טומשין
ליווי רגשי לנשים באמצע החיים
054-6643303
ראשון-לציון


עדי בראון מיכובר
פסיכותרפיה גופנית
054-2013522
adibmpsy@gmail.com
הדר יוסף תל-אביב


תמר נבון
מטפלת באומנות (עובדת בעיקר עם נשים)
050-6332510
tamar4570@gmail.com
https://www.tamarnavon.com/
גבעת חיים איחוד, בעמק חפר


נעה אהרנסון אמבר
טיפול רגשי ואנרגטי, פרחי באך
054-5227362
noa.healing@gmail.com
תל-אביב ואונליין


שרונה לביא
רייקי מאסטר
טיפול אנרגטי בשילוב דמיון מודרך (מטפלת בנשים בלבד)
050-7966794
הוד-השרון


זיוה גרין
פסיכותרפיסטית לנשים ולנשים שהן אימהוֹת – בעזרת כלים מגוונים (מיינדפולנס ועוד)
054-5904577
חיפה


מיכל דורון
עו"סית // טיפול קוגניטיבי-התנהגותי
052-2781542
michaldoron@gmail.com
רמת-גן, קרית-אונו


עינבל גיל
יועצת אישית וזוגית (MA)
054-6863456
ראשון-לציון


ורד איל דילר
פסיכולוגית ומנחת קבוצות
052-5583464
avd@netvision.net.il
רמת-גן


חן סול מורד
נתיב לריפוי עצמי // טיפול הוליסטי אינטואיטיבי
050-7302003
cmorad@gmail.com
https://roadtoselfhealing.wordpress.com/
פרדס חנה ותל-אביב






רופאות/י משפחה וגניקולוגיות/ים

נתנאל אורנשטיין
רופא משפחה (מתמחה, קופ"ח מאוחדת)
nati757@gmail.com
מרכז


ד"ר רונית אלמוג
גניקולוגית (מכבי)
03-9625394
זימון תורים: 053-9956000
ראשון-לציון


ד"ר פולינה גנדלר
רופאת משפחה (מכבי)
08-9301308
זימון תורים: 08-9301308
נס-ציונה


ד"ר יצחק ממן
גניקולוג (מכבי)
04-9530328
קריית-טבעון


ד"ר דליה אדמון
גניקולוגית (פרטי; אולי גם דרך אחת מקופות-החולים)
קביעת תור: 050-2495846
רמת-החייל


ד"ר מריה גירין
גניקולוגית (קופ"ח כללית)
טלפון להזמנת תור: 08-9445151 // *2700
רחובות


ד"ר דליה לשנו
רופאת משפחה (מכבי)
03-5425252
תל-אביב


ד"ר סוזן וורצ'יזר
גניקולוגית (מכבי)
03-6201438
טלפון לזימון תורים: 053-8411238
תל-אביב


ד"ר רות בלוך
רופאת נשים  
03-5340506 // www.doctorim.co.il
קרית-אונו


ד"ר יעל יאירי-אורון
רופאת נשים
03-5772470
מרכז בריאות האשה, בני-ברק

 

 






פיזיותרפיה, כושר, מסאז', נטורופתיה, שיאצו, דיקור ועוד

יוני אבוקסיס
מטפל בשיאצו ודיקור 
054-5429459
בת-ים


סיון גבאי
מאמנת כושר אישית ומטפלת ברייקי
054-4662243
ירושלים


עמר ברזילי
עיסוי רפואי, פציעות ספורט, פציעות אורטופדיות, רוגע וכו'
054-5867865
מגיע לבית המטופל/ת (אזור השרון/מרכז)


איילת ירושלמי
נטורופתית – מטפלת בפיברומיאלגיה, עייפות וכאבים כרוניים באמצעות התאמת תזונה אישית, עיסוי רפואי ועוד
https://ayeletnatu.wordpress.com/
054-3973712


קרן השפע
אקסס-בארס, מלווה אנשים בתהליכי שינוי, מלווה אנשים שרוצים לאכול בריא
050-8552866
kerenashefa@gmail.com
פרדס-חנה-כרכור (מלווה גם בטלפון)


עידא בת-חיפושאי
טיפול עיסוי עם מודעות חברתית ו"פוליטיפול"
054-7543761
andnowitson@gmail.com
https://massageforactivists.wordpress.com/
ת"א / פרדס חנה


מיקה לזר-ויין
פיזיותרפיסטית רצפת אגן
054-6800707
mikalazar@gmail.com
כפר-סבא


טל בן דוד
נטורופתית, מטפלת ומורה לתטא הילינג // מומחית לטיפול בבריאות האשה
052-2411233
tal@ofenbari.co.il
ראשון-לציון


אתי עוזיאל גולן
נטורופתית, הרבליסטית קלינית ומאסטר ברייקי
052-3064465
haasavim@gmail.com
מושב קלחים ובבאר-שבע


איריס דובדבני
מורה ומטפלת בפלדנקרייז
052-4570546
irisduv@gmail.com
הגליל המערבי, נהריה והקריות


תמי ברקאי
רפואה סינית, שיאצו ומדיטציה (מיינדפולנס) לנשים
052-3830828
tamibarkai@gmail.com
http://www.tamibarkai.co.il
תל-אביב והרצליה

 

 

 

 





הכנות לקבוצה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת

2 07 2017

עכשיו משמתחילה לשכוך קצת הסערה בעקבות היציאה לאור של "בכייה לדורות. חרטה על אימהוּת" והליווי שלו בעולם, אני שבה אל מה שהתחלתי ושטרם מוּצה בלשון המעטה, והוא יצירת קבוצות מפגש ושיחה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת (ואז, מה עם דודאוּת או אימהוּת חברתית; ואם להיות אימהוֹת, אז באיזה אופן – ביולוגי? אימוץ? יחידני? זוגי? קבוצתי/קהילתי?).
הקבוצה מיועדת לנשים מכל הזהויות המגדריות והמיניות; שלא בזוגיות, בזוגיות, בפוליאמוריה. מטרתה לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים ולהרחיב ככל שניתן את מרחב האפשרויות עבור נשים שמתלבטות. לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות.

הקבוצה הבאה תיפתח בת"א.
אני עדיין סוגרת קצוות אחרונים בנוגע למקום קיומם של המפגשים ולגבי היום השבועי שבהם הם יתקיימו, אבל לעת עתה אני כבר יכולה לומר שהמפגשים יחלו בחודש אוגוסט, הם יתקיימו אחת לשבוע במשך 10 שבועות, ביום שני או שלישי או רביעי, בשעות הערב. עלות ההשתתפות בכל מפגש תהיה כ-80 ש"ח, היא תעודכן סופית לאחר שכל התנאים הפיזיים יוסדרו.
כיוון שבכל קבוצה תיקחנה חלק עד 12 נשים שמשתתפות "בלבד", ייתכן שאפתח שתי קבוצות שתתקיימנה באותו השבוע בשני ערבים שונים.
מי שמעוניינת לקחת חלק בקבוצה ו/או לברר עמי פרטים נוספים – מוזמנת לפנות אליי במייל: orna.donath@gmail.com.

בנוסף, בשבועיים הקרובים יועלה לאוויר פורום סגור שהקמתי עבור נשים שמתלבטות בעניין.
בקרוב אעלה פוסט נפרד לכבודו.

תודה לכן, ואתן מוזמנות.

 

 

 

 

 





למה לי פמיניזם עכשיו

2 09 2015

{*} הדברים נאמרו בערב חד-פעמי של התכנית למגדר במכללת בית-ברל:
30 נשים וגברים; 30 תשובות ופמיניזמים; 3 דקות לכל אחת/ד.
GO.

למה לי פמיניזם עכשיו

=============
לפעמים נדמה לי שאמנם למדתי עברית בילדוּת אבל לדבר למדתי רק כשהתחלתי לחלום בפמיניסטית.
רק אז יכולתי להתחיל ולנסח לעצמי מה כל-כך מכאיב לי בְּעולם שממשיך להעביר לי באדישות קורעת לב את המסר שהכל כל-כך תקין.
אני עוד לא יודעת שפה פמיניסטית על בוריה. אני עוד עושה המון שגיאות. אני חושבת שרק כשאכבה את האור בפעם האחרונה, יוכרז רשמית על סיום תקופת הלימודים.

עד שזה יקרה, אני זקוקה נואשות לפמיניזם כי הכאב לא מפסיק.
ואיך לעזאזל הוא אמור להפסיק כשאין לכולנו רחובות מוגנים ללכת בהם וכשאנחנו לא יכולות לחיות בין חדרים מבלי שיפגעו בנו?
איך לעזאזל הוא אמור להפסיק כשכל-כך רבות מאיתנו קמות חרדות אל תוך בוקר נוסף של עבדוּת?
ואיך לעזאזל הוא אמור להפסיק כשאמנם הגיע שש אחרי המלחמה אבל ברור שמדובר בשש שלפני הבאה?
ולמה שהכאב יפסיק אם נאסר עלינו לאהוב את מי שחשקה נפשנו כשנשים, ילדות ונערות מתות כאן מרוב שנאה?

עולם יקר ודפוק, אני צריכה פמיניזם כדי לספר לך בחזרה עד כמה אני רואה אותך בחולשתך.
הרי רק עולם שנתקף היסטריה מעצם המחשבה שכולנו ראויות לחיים ששווה לחיות אותם, מנסה לשבש את האפשרות הזו מהיסוד.
ורק עולם שמבועת מלטרוף את הקלפים ולשנות את עצמו, נאחז בקרנות המזבח באדיקות כזו שמעבירה אותו על דעתו.

כן עולם יקר ודפוק, אני צריכה להמשיך ולדבר פמיניסטית כדי לשבש לך את התכניות.
ככה למשל, אם כבר ההטרוסקסואליות שלי כפויה אז אני חייבת שאהוב לבי יבין מה אתה עושה לי כשאני יוצאת מפתח הדלת שלו ושלי; אולי ככה לא תהיה לך דריסת רגל ביני לבינו ואולי ככה לא אתן לך להפוך את ביתנו לשדה קרב בפני עצמו.

ואין ברירה אלא להצביע בפני כולם שוב ושוב כדי להראות עד כמה אתה מסתבך בינך לבין עצמך במסרים סותרים ומצמיתים שבא לבכות:
את יכולה כבר להיות היום כל מה שתרצי, אבל רק כמו שאנחנו רוצים אותך. היי רזה אבל למה את מרעיבה את עצמך. היי מינית אבל לא יותר מדי ולא ככה. היי הפנטזיה שלנו אבל אז נעניש אותך בדיוק בגלל זה. כנסי כבר להיריון, אבל אחרי זה סאלאמת. שמרי על עצמך בזמן שאנחנו פוגעים בך. הגני עלייך רק שבחיים לא ניתֶן לך שום מילת ביטחון שבאמת תוכל להפסיק.

רק התחלתי ואני כבר צריכה לסיים אז אומר שאני צריכה פמיניזם עולם יקר ודפוק כל עוד אתה אתה. כלומר זה לא אנחנו, זה באמת אתה.

מ ה   פ ה   ל א   ב ר ו ר.





אימהוֹת "אכלו בוסר" ושיני בנות תקהינה? דיון פנים-פמיניסטי על אי/אימהוּת

10 08 2015

* הפוסט נכתב בעקבות קריאת הפרק "אימהוּת: בין תוהו, כשלים, קסם וחזון", שפותח את הספר שיצא לאור זה עתה – "דרך אֵם" (עורכת: אראלה שדמי, הוצאת רסלינג).
** גילוי נאות: אראלה ואני מיודדות, משוחחות ודיברנו לא אחת על המשותף בדעותינו לצד המחלוקות שבינינו.

==================
בכדי להבין מעט יותר את הדברים שאכתוב, נדרש לשוב לרגע לשנות השבעים של המאה העשרים, שנים שהיו סוערות עבור נשים פמיניסטיות שהן אימהוֹת או לא אימהוֹת. ספרה של שולמית פיירסטון (The Dialectic of Sex) שפורסם ב-1970, בהמשך לספרה של סימון דה-בובואר (המין השני) שפורסם ב-1949, זכו לקיתונות של ביקורת בשיח פמיניסטי עצמו, ולהאשמות בשנאת ילדים, באנטי-פמיניזם, בדחיקתן של אימהוֹת לפינה ובהובלתן לעמדה של מגננה.

כך למשל כתבה אשה בהיריון למגזין – It Ain`t Me, Babe, בשנות השבעים:

"תנועת הנשים אינה נועדה רק עבור נשים בהירות/מבריקות (Bright) ממעמד הביניים שהחליטו לא להינשא לעולם ולא ללדת ילדים… תנועה שמקיאה למראה אשה בהריון או ילד… משום מה קשה לי להאמין שילדים הנם רעים באופן אינהרנטי או שללדת ילד זה חטא בהכרח. העניינים דפוקים רק בגלל שהחברה מסרבת לקחת על עצמה אחריות כלשהי על הילדים. למי אני יכולה לפנות עכשיו אחיותיי?…".

אלו למשל דברים שכתבה סילביה אן הולט בספרהּ חיים ששווים פחות: המיתוס של שחרור האשה, בהתייחסה 'בין השורות' לספריהן של סימון דה-בובואר, בטי פרידן ושולמית פיירסטון:

"במאה התשע-עשרה התייחסו הפמיניסטיות לאימהוּת בכבוד גדול. […] בעת החדשה החריף מאוד המצב, שעה שפמיניסטיות מפעילות הגל החדש נקטו עמדה עוינת כלפי אימהוֹת וילדים גם יחד. הן ראו במשפחה ובתפקוּד הביולוגי של האימהוֹת מוסדות שלטון מרכזיים של הגברים, אשר נועדו לשעבד את הנשים לאינטרסים גבריים. פמיניסטיות רדיקליות אפילו חזו בעיני רוחן אוטופיה, שבה המדע ישחרר את גופן של הנשים ממשימת ההולדה. במקום לעזור לנשים להתמודד עם העול הכפול המוטל עליהן – בבית ובמקום העבודה, עודדו הפמיניסטיות האמריקאיות את הנשים להימנע כליל מנישואין ומהבאת ילדים לעולם" (עמ' 172-173).

וכך תיארה זאת ד"ר אריאלה שדמי בפרק שפותח את הספר שערכה:

"כאשר הריתי, כבר בשלבי ההיריון המוקדמים נתקלתי בהתנכרות כלפיי מצד חברות הקבוצה. לאחר הלידה, למעט שתי חברות, לא באו לבקרני נשים מהקהילה שהייתה לי כמשפחה ובעקבות זאת נגרמה לי עגמת נפש קשה" (עמ' 23). 

בדומה לחוקרות אחרות, אני סבורה שספריהן של דה-בובואר ופיירסטון פורשו באופנים שחלקם שגויים ואף שגויים מאוד, אולם אינני מתכוונת להתווכח עם ההשלכות של פרשנויות אלה שאכן הובילו אימהוֹת פמיניסטיות רבות, מקבוצות חברתיות שונות, לתחושה עמוקה של זעם, אכזבה ותסכול כמו-גם לתחושה של ניכור ולתחושה צורבת של היעדר שייכות בתנועה שנועדה לכאורה להיות עבור כולן.

פרשנויות אלה לכתביהן של דה-בובואר ופיירסטון בעיקר, הובילו בסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים של המאה העשרים לשינוי מגמה בתיאורטיזציה פמיניסטית על אימהוּת, שינוי שלהבנתי נמשך עד היום:
מעשורים אלה ואילך, עיקר המאמץ במחקר ובכתיבה על אימהוּת הוקדש ומוקדש בעיקר לבחינתם הביקורתית של התנאים החברתיים-פוליטיים-כלכליים שבהם אימהוּיות מתקיימות, ולאותם קשיים שעמן אימהוֹת רבות מתמודדות ושתחתם רבות קורסות ולעתים אף משתגעות.
לצדם, נעשו ניסיונות (שלא מוּכרים דיים לצערי) להבְנות דימוי חדש-ישן של אימהוּת באמצעות התעקשות שלא לוותר על אותן תרבויות ומסורות ייחודיות של נשים ואימהוֹת, זאת בשונה מן הכוח הזדוני שמיוחס להן לא אחת בשיחים מטרופוביים שאוחזים בדמיון החברתי. כתיבה זו – שספרה החדש של ד"ר אראלה שדמי מצטרף אליה – הציעה קריאה חלופית שלפיה אימהוּת הנה בעלת פוטנציאל לא רק ליצירתיות רגשית ואינטלקטואלית עבור האֵם עצמה אלא גם בעלת פוטנציאל לאתיקה ולמוסריות בעלות שפה משלהן שביכולתן לשנות הסדרים חברתיים-כלכליים-פוליטיים קיימים שהנם דכאניים ככלל.
לשינוי מגמה זה היו גם שתי השלכות נוספות שאולי תיחשבנה סותרות:
1. התמקדות בקשיים הכאובים שחוות אימהוֹת מקבוצות חברתיות שונות נוטה לא אחת להיות דורסנית כלפי אותם קולות של נשים שעבורן אימהוּת היא זהות שאין שנייה לה, עד לכדי התייחסות אליהן לעתים כאל תינוקות שנשבו או כאל נשים ששבויות בתודעה כוזבת; כמי שמספרות לעצמן ולסביבתן סיפור שאינו אמין.
2. הצטמצמות הכתיבה (המצומצמת ממילא) על האפשרות שלא להיות אֵם. בעוד שנות השבעים של המאה העשרים אופיינו בכתיבה אינטנסיבית יחסית גם על אי-אימהוּת, תיאורטיזציה פמיניסטית כמעט שלא שבה עוד להרהר ביסודיות על עצם הכרח המעֲבר לאימהוּת וכתיבה זו הפכה לכמעין איים בודדים בשטח, בין היתר לאור התחושה שנותרה ספוגה בעור שלפיה רעיונות פרו-אימהוּת זקוקים להגנה.

======================
עד כאן, תמצוּת חלקי של הרקע הרלוונטי.
מכאן, אני מהרהרת בקול למה לדעתי הפרק שפותח את הספר "דרך אֵם", שמבקש לעסוק באימהוּת באופן ששונה ממה שהורגלנו אליו בחברה פטריארכלית, עושה 'על הדרך' סיבוב בעייתי עבור נשים שאינן רוצות להיות אימהוֹת ו/או עבור נשים (אימהוֹת ולא אימהוֹת) שאינן ממשיגות את תפישת עולמן דרך עולם התוכן של היגיון אימהי.

כך ד"ר אראלה שדמי כתבה בפרק המדובר:

"בניגוד לנשים רבות, מקצתן פמיניסטיות, אשר זונחות את האימהוּת כבלתי-מספקת ויוצאות לחפש הגשמה עצמית באמנות, באקטיביזם או בקריירה, מן הראוי להגדיר מחדש את האימהוּת כאתר של משמעות ועוצמה, כאתר שממנו יכולה לצאת בשורת השינוי למרחב הציבורי" (עמ 21). 

"אכן, אורנה דונת, שכתבה על נשים שאינן רוצות ילדים, ועמליה זיו, אשר מדברת על משפחה קווירית, חותרות תחת מוסד המשפחה הגרעינית, שאכן משתנה […] – אך אין די בכך כדי לערער על הפטריארכיה הקפיטליסטית בכלל ואורבת הסכנה שהן מסייעות למגמה של העלמת האימהוּת ככלל. הן מציעות שינוי חברתי בלי ההיגיון האימהי, דבר בעייתי בעיניי. נשים וגברים מתכחשים לאימהוּת שבתוכם וכך מצטרפים לפטריאריכה ולשוק, שמכחישים את ערכי האימהיות בד בבד עם ניצולה לצורכיהם" (עמ' 25). 

אני שמה בצד את הבנתי שהתייחסות לאימהוּת .Vs קריירה כאילו הן תמיד תמיד מחויבות להתחרות בחייהן של נשים – נופלת למלכודת בינארית שלא תואמת את מציאות חייהן של נשים רבות שפגשתי בעשור האחרון, שאינן רוצות להיות אימהוֹת אבל גם קריירה היא מהן והלאה. פרנסה בכדי לכלכל את עצמן ואת מי שיקר/ה להן – זה כן, בין היתר מכורח הנסיבות; אבל לא קריירה. זו נפילה לאותה מלכודת פטריארכלית שלפיה או שאת רוצה להיות אימא או שאת "חושבת, פועלת ורוצה כמו גבר"; מלכודת שפוגמת ביכולת להכיר בקיומן של זהויות מרובות ושונות של נשים.
אני גם שמה בצד את ההנחה כאילו כולנו לכודות בהכרח באתוס נאו-ליברלי של "הגשמה עצמית", בעוד רבות מאיתנו בעיקר מבקשות לחיות את חיינו כפי שאנחנו מוצאות לנכון מבלי להכתיר רצון זה בכותרות שעשויות להיות ריקות מתוכן.
ואני גם שמה בצד את הבחירה העגומה בעיניי במילה השיפוטית "זונחות" ("זונחות את האימהוּת כבלתי-מספקת"), זאת בזמן שבמקביל נכתב ש-:

"חשוב לי להדגיש כי מקובלות עליי הגישות הפמיניסטיות אשר טוענות שאימהוּת היא בחירה אישית שאינה מחייבת את כלל הנשים, כמו-גם הטענה שאהבת-אֵֵם אינה אינסטינקט מולד ולכן אין מושג של 'אימהוּת טבעית'. כמו-כן מקובלת עליי הטענה שבמסגרת הפטריארכלית, הנשים חופשיות (אם הן אכן חופשיות) לבחור בין עבודה וקריירה לבין פנאי ובטלה לבין אימהוּת וכל דרך יכולה להעשיר ולספק אותן" (עמ' 16). 

אז אני שמה כל זאת בצד ומבקשת להתמקד במה שבעיקר בעייתי בעיניי:
אני לא בטוחה שפטריארכיה מנסה להעלים אימהוּת (ואם כן, זה מתרחש לצד שידול מסיבי אליה, בו-זמנית), אבל אם נסכים לרגע שאכן כך ואם דיבור על אי-אימהוּת מפורש כשיתוף פעולה מסוכן עם המפעל הפטריארכלי להעלמת אימהוּת – אזי בפועל שוב מוחנקת בשיח פמיניסטי היכולת להתייחס לאי-אימהוּת כאחת האפשרויות הנוספות שאמורות להיות פתוחות בפני נשים, ושאליה מייחלות נשים פלסטיניות, דרוזיות, בדואיות, לסביות, מזרחיות, הטרוסקסואליות, טרנסיות, אתיופיות, אשכנזיות, ביסקסואליות, יהודיות ולא רק – שפגשתי במהלך הדרך.
כפמיניסטית, ודאי שאחד הדברים האחרונים שהייתי רוצה להיחשד בהם הוא שהנני משת"פית של פוגעיי שאינם פוגעים רק בי, ועל-כן איזו ברירה לכאורה נותרת מלבד לחדול מלכתוב/ללמד/להרצות על אי-אימהוּת?

מדבריה של ד"ר אראלה שדמי עולה שבכל זאת יש אפשרות לעסוק באי-אימהוּת – וזאת אם אחדל מלהתכחש לאימהיות שבתוכי ואם אסכין להשית עליי היגיון אימהי, שמשמעותו בין היתר:

"במקום קפיטליזם – כלכלת נתינה וכלכלת קיום; במקום טרנס-הומניזם – הטבע וכל ברואיו; במקום אינדיבידואליזם – קהילה; במקום יחסי-כוח – איזון ואחריות; במקום מדינה – מקומיות; במקום מונותאיזם – רוחניות; במקום פמיניזם של שוויון – פמיניזם טרנספורמטיבי. […] כלכלת הנתינה של האֵם כדגם כלכלי וכהיגיון אנושי; חברה מטריארכלית – שוויונית, חופשית ומאוזנת; כלכלת קיום ונתינה במקום חליפין וצבירה […]".

העניין הוא שאני אישית 'דווקא' שואפת ומנסה לפעול למען עולם די דומה לזה שלו מייחלת אראלה. אולם אני שואפת אליו כחלק מזהותי כאשה (סיסג'נדרית, ובה-בעת בת-ברית לחשיבה ולפרקטיקה קווירית) וכפמיניסטית, כפי שאני מבינה פמיניזם. הציפייה שאתייחס לשאיפה זו באמצעות המשגתה והפנמתה כהיגיון אימהי, נחווית ומתפרשת על-ידי כדכאנות מיותרת מבית.

אני מבינה ממעמקים למה דיבור על אי-אימהוּת עשוי להעיר זיכרונות כאובים מאותו עשור שבו אימהוֹת פמיניסטיות רבות הרגישו במגננה ושחלקן אף הותקפו בשל אימהוּתן, לא פחות. אני גם מודעת לכך שעיסוק באי-אימהוּת ממוסגר לא אחת בשיח פמיניסטי עצמו – כעיסוק אשכנזי שתקוע בפמיניזם ליברלי של שנות השבעים והשמונים של 'נשים לבנות שרוצות להיות כמו הגברים ושלכן דוחות מעליהן אימהוּת'.
ולצד הבנה זו תחושתי היא שלא ניתנת כאן הזדמנות ליצור דיבור אחר, בין היתר לאור כאב שנגרם בעבר – דיבור שיכול להתייצב לצדן של אימהוֹת שמשלמות מחירים אדירים, שיכול להשתתף בחגיגתן של נשים את אימהוּתן ואימהיותן לצד מתן אוויר וחמצן לריבוי זהויות של נשים/פמיניסטיות גם כשאינן מתייחסות לאתיקה של דאגה שהיא מגדלור עבורן, כצעידה לאורם של ערכים אימהיים.

אני נוהגת לומר בהרצאות שלוּ אעודד נשים לאי-אימהוּת ו/או אתייחס לנשים שחוגגות את אימהוּתן ואימהיותן כמי ששבויות בתודעה כוזבת – לא אהיה שונה מפטריארכיה. אהיה 'פשוט' תמונת-ראי שלה שממשיכה לעוות את פניהם המרובים של נשים. לא הייתי רוצה שבשמה של כמיהה לדרך אֵם, יעוּותו פניי שלי ושל שכמותי, שקיימות ושמתמודדות ממילא במאבק חזיתי עם משדלי ילודה למיניהם.

זוהי קריאה שלא לשתף פעולה עם ההפרד ומשול שמופעל כלפינו אימהוֹת ולא אימהוֹת. ידי כולנו מלאות.





"להיות או לא להיות אימא?" – קול קורא

9 12 2014

במסגרת לימודי פוסט-דוקטורט בתכנית למגדר ובמרכז לחקר וקידום בריאות האשה באוניברסיטת בן-גוריון, אנחה במהלך סמסטר ב' קבוצה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת.
הנה עוד כמה פרטים עליה; ניתן לפנות אליי במייל (orna.donath@gmail.com) לשאלות והבהרות.

================

על הקבוצה

בין שאת נמצאת בזוגיות ובין שלא, אם את חיה במדינת ישראל, נראה שאין צורך להכביר מילים על הלחץ שמופעל עלינו ללדת ילדות וילדים ולגדל אותם. לחץ זה נוטה להיות מופעל בדרכים גלויות וסמויות; והוא נוטה לצמצם את מרחב התנועה שלנו בהכרעה שאמורה להיות אישית ושתשפיע על חיינו מרגע הלידה ואילך.

מטרתה של הקבוצה להרחיב ככל שניתן את מרחב האפשרויות עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת (ביולוגיות או מאמצות); לייצר חדר משלנו שבו נוכל לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים.
לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות.

התכנים שייווצרו במפגשים ישמשו בסיס למחקר ראשון בסוגיה זו בישראל; מטרת המחקר תהיה לתרום לפיתוחם של מענים תיאורטיים ומעשיים לצרכים של נשים שמתלבטות אם להיות אימהוֹת. בהתאם לעקרונות אתיים שעליהם אני אמוּנה, פרטיהן של הנשים שתיקחנה חלק בקבוצה יישארו חסויים; לכל אחת ואחת תהיינה היכולת והזכות לעזוב את הקבוצה בכל שלב שהוא. המחקר נערך בשיתוף פעולה בין התכנית למגדר והמרכז לחקר וקידום בריאות האשה באוניברסיטת בן-גוריון.


עליי, המנחה
בעלת דוקטורט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ובעלת תעודה בהנחיית קבוצות מאוניברסיטת בר-אילן. מתנדבת כעשור במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית באזור השרון ומחברת הספר "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל".

במהלך 11 השנים האחרונות חקרתי הן את ההכרעה שלא להיות אֵם והן את ההכרעה שכן להיות אֵם. אולם השנים הללו אינן מסתכמות במחקר בלבד; במקביל, העברתי גם עשרות הרצאות וקיימתי מפגשים ושיחות עם נשים שיודעות בוודאות מה הן רוצות; עם נשים שתוהות מה להכריע; ועם נשים שמתבוננות על הכרעותיהן ומעריכות אותן בדיעבד.
המפגשים הללו לימדו אותי שהגיעה העת ליצור מרחב שבו יהיה ניתן להשתהות, לחשוב ולהרגיש – עבור מי ששואלות ומתלבטות לפני הישארות באי-אימהוּת או מעֲבר לאימהוּת.


את מוזמנת.


עשרה מפגשי הקבוצה יתקיימו אחת לשבוע בימי שלישי, החל מה-28/4/15, בין השעות 17:00-18:30, בבניין המחלקה לעבודה סוציאלית (מספר 17) באוניברסיטת בן-גוריון.
להרשמה ולקביעת מפגש היכרות אישי יש לפנות לגב' נירית סגל, רכזת מנהלית של המרכז לחקר וקידום בריאות האישה, במייל: womcen@bgu.ac.il או בטלפון: 08-6477562 – עד ל-19/2/15.





בעקבות הכתבה ב"ישראל היום"

14 11 2014

בינואר 2012 קיבלתי מייל ראשון מיניב משיח, כתב הכתבה שפורסמה היום במוסף סופשבוע של "ישראל היום" בנושא חרטה על אימהוּת, שבו בירר איתי אם אפשר לשתף פעולה ולהשמיע קול. כיוון שהייתי אז באמצע תהליך הלמידה עניתי שכרגע אין עוד על מה לדבר אבל שלא יהסס לפנות אליי שוב בהמשך. וכך היה. במשך השנתיים וחצי שחלפו מאותו מייל ועד לאישור המחקר באוניברסיטה, יניב היה איתי בקשר אחת לכמה חודשים במחויבות אין-קץ לתת את מלוא הבמה לעמדה רגשית של חרטה.
הכתבה שפורסמה היום היא תוצאה של רגישות, הקשבה והתחשבות שנדיר לפגוש בתקשורת לסוגיה; של הבנה עמוקה שלו עד כמה כל מילה משנה.
מודה לך.
לא יכולתי לבקש תהליך עבודה משותף אחר מזה.

unnamed

המחקר יפורסם בעתיד כספר; אני מקווה שייכתבו גם מאמרים בעקבות ראיונות שקיימתי עם עשרה גברים שמתחרטים על כך שהפכו לאבות.
הספר העתידי, כשם שהמחקר והכתבה, מוקדש ל-23 הנשים שהשתתפו בו, שנתנו אמוּן שאינו מובן מאליו.





זיכרונות מושתלים של אבות שפגעו מינית* [ט']

3 10 2014

כתבתו של אילן לוקאץ' ששודרה ביום שישי שעבר במהדורת החדשות, הוקדשה לבני שמואל שהורשע בשלישית בגילוי עריות לאחר ששני ערעוריו נדחו ["בכתבה הזו תראו אדם, מגובה בהנהוני הסכמה ובחיבוקים של עורכי דינו ובמבטיו החומלים של אילן לוקאץ’,  ומשקר במצח נחושה שלא היו כל עדויות חיצוניות תומכות לאותו חלום, ואיך יתכן שאנס את בתו במשך שנים מבלי שאף אחת מאחיותיה תבחין  בכך"/אושרית נברה].

'האיזון' המדומה בכתבה זועק להיפוך:

* במקום לפקפק באמינותן של נשים כאילו הן ממציאות זיכרונות על גילוי עריות – לבחון כיצד אבות ממציאים זיכרונות  מסולפים, סלקטיביים וכוזבים, ש'מוחקים' מקרבם את מה שעשו.

* במקום להניח אוטומטית שבנשים מושתלים זיכרונות שרוטים בחדרי הטיפול למשל – לבחון באלו אופנים אבות שפגעו מינית משתילים לעצמם זיכרונות משופצים בארוחות משפחתיות, מול מצלמות, בחדרי חקירה ובאולמות בתי-המשפט.

* במקום לחרוץ שנשים שטוענות לגילוי עריות אחוזות זיכרונות שווא שלהם הן מאמינות – לבחון מהם המנגנונים הפסיכולוגיים והתנאים החברתיים שמאפשרים לאבות שפגעו מינית להיראות כאילו הם מאמינים לכל מילה של עצמם כשהם טוענים לחפותם.

* במקום להאשים נשים על כך שהן שותקות במשך שנים – לבחון באלו אופנים אתה ואת ואנחנו כחברה מסרבים להקשיב למה שכן נאמר.

* במקום לייחס עווֹן להיזכרות – לבחון את חטא ההכחשה, השִכחה וההתנערות.

"התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידיו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם […]".
(ג'ודית לואיס הרמן, 2014 [1992]. טראומה והחלמה, עמ' 20)

(*) שאלות אלה רלוונטיות גם לאבות חורגים, אימהוֹת, גיסים, דודים, אחים וסבים שפגעו מינית בבנות ובבני משפחתם; ולכל מי שפגעו מינית והמציאו מחדש את זיכרונם.

לקריאה נוספת על הכתבה: "זה לא חלום"/אבנר הופשטיין