למה לי פמיניזם עכשיו

2 09 2015

{*} הדברים נאמרו בערב חד-פעמי של התכנית למגדר במכללת בית-ברל:
30 נשים וגברים; 30 תשובות ופמיניזמים; 3 דקות לכל אחת/ד.
GO.

למה לי פמיניזם עכשיו

=============
לפעמים נדמה לי שאמנם למדתי עברית בילדוּת אבל לדבר למדתי רק כשהתחלתי לחלום בפמיניסטית.
רק אז יכולתי להתחיל ולנסח לעצמי מה כל-כך מכאיב לי בְּעולם שממשיך להעביר לי באדישות קורעת לב את המסר שהכל כל-כך תקין.
אני עוד לא יודעת שפה פמיניסטית על בוריה. אני עוד עושה המון שגיאות. אני חושבת שרק כשאכבה את האור בפעם האחרונה, יוכרז רשמית על סיום תקופת הלימודים.

עד שזה יקרה, אני זקוקה נואשות לפמיניזם כי הכאב לא מפסיק.
ואיך לעזאזל הוא אמור להפסיק כשאין לכולנו רחובות מוגנים ללכת בהם וכשאנחנו לא יכולות לחיות בין חדרים מבלי שיפגעו בנו?
איך לעזאזל הוא אמור להפסיק כשכל-כך רבות מאיתנו קמות חרדות אל תוך בוקר נוסף של עבדוּת?
ואיך לעזאזל הוא אמור להפסיק כשאמנם הגיע שש אחרי המלחמה אבל ברור שמדובר בשש שלפני הבאה?
ולמה שהכאב יפסיק אם נאסר עלינו לאהוב את מי שחשקה נפשנו כשנשים, ילדות ונערות מתות כאן מרוב שנאה?

עולם יקר ודפוק, אני צריכה פמיניזם כדי לספר לך בחזרה עד כמה אני רואה אותך בחולשתך.
הרי רק עולם שנתקף היסטריה מעצם המחשבה שכולנו ראויות לחיים ששווה לחיות אותם, מנסה לשבש את האפשרות הזו מהיסוד.
ורק עולם שמבועת מלטרוף את הקלפים ולשנות את עצמו, נאחז בקרנות המזבח באדיקות כזו שמעבירה אותו על דעתו.

כן עולם יקר ודפוק, אני צריכה להמשיך ולדבר פמיניסטית כדי לשבש לך את התכניות.
ככה למשל, אם כבר ההטרוסקסואליות שלי כפויה אז אני חייבת שאהוב לבי יבין מה אתה עושה לי כשאני יוצאת מפתח הדלת שלו ושלי; אולי ככה לא תהיה לך דריסת רגל ביני לבינו ואולי ככה לא אתן לך להפוך את ביתנו לשדה קרב בפני עצמו.

ואין ברירה אלא להצביע בפני כולם שוב ושוב כדי להראות עד כמה אתה מסתבך בינך לבין עצמך במסרים סותרים ומצמיתים שבא לבכות:
את יכולה כבר להיות היום כל מה שתרצי, אבל רק כמו שאנחנו רוצים אותך. היי רזה אבל למה את מרעיבה את עצמך. היי מינית אבל לא יותר מדי ולא ככה. היי הפנטזיה שלנו אבל אז נעניש אותך בדיוק בגלל זה. כנסי כבר להיריון, אבל אחרי זה סאלאמת. שמרי על עצמך בזמן שאנחנו פוגעים בך. הגני עלייך רק שבחיים לא ניתֶן לך שום מילת ביטחון שבאמת תוכל להפסיק.

רק התחלתי ואני כבר צריכה לסיים אז אומר שאני צריכה פמיניזם עולם יקר ודפוק כל עוד אתה אתה. כלומר זה לא אנחנו, זה באמת אתה.

מ ה   פ ה   ל א   ב ר ו ר.





אימהוֹת "אכלו בוסר" ושיני בנות תקהינה? דיון פנים-פמיניסטי על אי/אימהוּת

10 08 2015

* הפוסט נכתב בעקבות קריאת הפרק "אימהוּת: בין תוהו, כשלים, קסם וחזון", שפותח את הספר שיצא לאור זה עתה – "דרך אֵם" (עורכת: אראלה שדמי, הוצאת רסלינג).
** גילוי נאות: אראלה ואני מיודדות, משוחחות ודיברנו לא אחת על המשותף בדעותינו לצד המחלוקות שבינינו.

==================
בכדי להבין מעט יותר את הדברים שאכתוב, נדרש לשוב לרגע לשנות השבעים של המאה העשרים, שנים שהיו סוערות עבור נשים פמיניסטיות שהן אימהוֹת או לא אימהוֹת. ספרה של שולמית פיירסטון (The Dialectic of Sex) שפורסם ב-1970, בהמשך לספרה של סימון דה-בובואר (המין השני) שפורסם ב-1949, זכו לקיתונות של ביקורת בשיח פמיניסטי עצמו, ולהאשמות בשנאת ילדים, באנטי-פמיניזם, בדחיקתן של אימהוֹת לפינה ובהובלתן לעמדה של מגננה.

כך למשל כתבה אשה בהיריון למגזין – It Ain`t Me, Babe, בשנות השבעים:

"תנועת הנשים אינה נועדה רק עבור נשים בהירות/מבריקות (Bright) ממעמד הביניים שהחליטו לא להינשא לעולם ולא ללדת ילדים… תנועה שמקיאה למראה אשה בהריון או ילד… משום מה קשה לי להאמין שילדים הנם רעים באופן אינהרנטי או שללדת ילד זה חטא בהכרח. העניינים דפוקים רק בגלל שהחברה מסרבת לקחת על עצמה אחריות כלשהי על הילדים. למי אני יכולה לפנות עכשיו אחיותיי?…".

אלו למשל דברים שכתבה סילביה אן הולט בספרהּ חיים ששווים פחות: המיתוס של שחרור האשה, בהתייחסה 'בין השורות' לספריהן של סימון דה-בובואר, בטי פרידן ושולמית פיירסטון:

"במאה התשע-עשרה התייחסו הפמיניסטיות לאימהוּת בכבוד גדול. […] בעת החדשה החריף מאוד המצב, שעה שפמיניסטיות מפעילות הגל החדש נקטו עמדה עוינת כלפי אימהוֹת וילדים גם יחד. הן ראו במשפחה ובתפקוּד הביולוגי של האימהוֹת מוסדות שלטון מרכזיים של הגברים, אשר נועדו לשעבד את הנשים לאינטרסים גבריים. פמיניסטיות רדיקליות אפילו חזו בעיני רוחן אוטופיה, שבה המדע ישחרר את גופן של הנשים ממשימת ההולדה. במקום לעזור לנשים להתמודד עם העול הכפול המוטל עליהן – בבית ובמקום העבודה, עודדו הפמיניסטיות האמריקאיות את הנשים להימנע כליל מנישואין ומהבאת ילדים לעולם" (עמ' 172-173).

וכך תיארה זאת ד"ר אריאלה שדמי בפרק שפותח את הספר שערכה:

"כאשר הריתי, כבר בשלבי ההיריון המוקדמים נתקלתי בהתנכרות כלפיי מצד חברות הקבוצה. לאחר הלידה, למעט שתי חברות, לא באו לבקרני נשים מהקהילה שהייתה לי כמשפחה ובעקבות זאת נגרמה לי עגמת נפש קשה" (עמ' 23). 

בדומה לחוקרות אחרות, אני סבורה שספריהן של דה-בובואר ופיירסטון פורשו באופנים שחלקם שגויים ואף שגויים מאוד, אולם אינני מתכוונת להתווכח עם ההשלכות של פרשנויות אלה שאכן הובילו אימהוֹת פמיניסטיות רבות, מקבוצות חברתיות שונות, לתחושה עמוקה של זעם, אכזבה ותסכול כמו-גם לתחושה של ניכור ולתחושה צורבת של היעדר שייכות בתנועה שנועדה לכאורה להיות עבור כולן.

פרשנויות אלה לכתביהן של דה-בובואר ופיירסטון בעיקר, הובילו בסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים של המאה העשרים לשינוי מגמה בתיאורטיזציה פמיניסטית על אימהוּת, שינוי שלהבנתי נמשך עד היום:
מעשורים אלה ואילך, עיקר המאמץ במחקר ובכתיבה על אימהוּת הוקדש ומוקדש בעיקר לבחינתם הביקורתית של התנאים החברתיים-פוליטיים-כלכליים שבהם אימהוּיות מתקיימות, ולאותם קשיים שעמן אימהוֹת רבות מתמודדות ושתחתם רבות קורסות ולעתים אף משתגעות.
לצדם, נעשו ניסיונות (שלא מוּכרים דיים לצערי) להבְנות דימוי חדש-ישן של אימהוּת באמצעות התעקשות שלא לוותר על אותן תרבויות ומסורות ייחודיות של נשים ואימהוֹת, זאת בשונה מן הכוח הזדוני שמיוחס להן לא אחת בשיחים מטרופוביים שאוחזים בדמיון החברתי. כתיבה זו – שספרה החדש של ד"ר אראלה שדמי מצטרף אליה – הציעה קריאה חלופית שלפיה אימהוּת הנה בעלת פוטנציאל לא רק ליצירתיות רגשית ואינטלקטואלית עבור האֵם עצמה אלא גם בעלת פוטנציאל לאתיקה ולמוסריות בעלות שפה משלהן שביכולתן לשנות הסדרים חברתיים-כלכליים-פוליטיים קיימים שהנם דכאניים ככלל.
לשינוי מגמה זה היו גם שתי השלכות נוספות שאולי תיחשבנה סותרות:
1. התמקדות בקשיים הכאובים שחוות אימהוֹת מקבוצות חברתיות שונות נוטה לא אחת להיות דורסנית כלפי אותם קולות של נשים שעבורן אימהוּת היא זהות שאין שנייה לה, עד לכדי התייחסות אליהן לעתים כאל תינוקות שנשבו או כאל נשים ששבויות בתודעה כוזבת; כמי שמספרות לעצמן ולסביבתן סיפור שאינו אמין.
2. הצטמצמות הכתיבה (המצומצמת ממילא) על האפשרות שלא להיות אֵם. בעוד שנות השבעים של המאה העשרים אופיינו בכתיבה אינטנסיבית יחסית גם על אי-אימהוּת, תיאורטיזציה פמיניסטית כמעט שלא שבה עוד להרהר ביסודיות על עצם הכרח המעֲבר לאימהוּת וכתיבה זו הפכה לכמעין איים בודדים בשטח, בין היתר לאור התחושה שנותרה ספוגה בעור שלפיה רעיונות פרו-אימהוּת זקוקים להגנה.

======================
עד כאן, תמצוּת חלקי של הרקע הרלוונטי.
מכאן, אני מהרהרת בקול למה לדעתי הפרק שפותח את הספר "דרך אֵם", שמבקש לעסוק באימהוּת באופן ששונה ממה שהורגלנו אליו בחברה פטריארכלית, עושה 'על הדרך' סיבוב בעייתי עבור נשים שאינן רוצות להיות אימהוֹת ו/או עבור נשים (אימהוֹת ולא אימהוֹת) שאינן ממשיגות את תפישת עולמן דרך עולם התוכן של היגיון אימהי.

כך ד"ר אראלה שדמי כתבה בפרק המדובר:

"בניגוד לנשים רבות, מקצתן פמיניסטיות, אשר זונחות את האימהוּת כבלתי-מספקת ויוצאות לחפש הגשמה עצמית באמנות, באקטיביזם או בקריירה, מן הראוי להגדיר מחדש את האימהוּת כאתר של משמעות ועוצמה, כאתר שממנו יכולה לצאת בשורת השינוי למרחב הציבורי" (עמ 21). 

"אכן, אורנה דונת, שכתבה על נשים שאינן רוצות ילדים, ועמליה זיו, אשר מדברת על משפחה קווירית, חותרות תחת מוסד המשפחה הגרעינית, שאכן משתנה […] – אך אין די בכך כדי לערער על הפטריארכיה הקפיטליסטית בכלל ואורבת הסכנה שהן מסייעות למגמה של העלמת האימהוּת ככלל. הן מציעות שינוי חברתי בלי ההיגיון האימהי, דבר בעייתי בעיניי. נשים וגברים מתכחשים לאימהוּת שבתוכם וכך מצטרפים לפטריאריכה ולשוק, שמכחישים את ערכי האימהיות בד בבד עם ניצולה לצורכיהם" (עמ' 25). 

אני שמה בצד את הבנתי שהתייחסות לאימהוּת .Vs קריירה כאילו הן תמיד תמיד מחויבות להתחרות בחייהן של נשים – נופלת למלכודת בינארית שלא תואמת את מציאות חייהן של נשים רבות שפגשתי בעשור האחרון, שאינן רוצות להיות אימהוֹת אבל גם קריירה היא מהן והלאה. פרנסה בכדי לכלכל את עצמן ואת מי שיקר/ה להן – זה כן, בין היתר מכורח הנסיבות; אבל לא קריירה. זו נפילה לאותה מלכודת פטריארכלית שלפיה או שאת רוצה להיות אימא או שאת "חושבת, פועלת ורוצה כמו גבר"; מלכודת שפוגמת ביכולת להכיר בקיומן של זהויות מרובות ושונות של נשים.
אני גם שמה בצד את ההנחה כאילו כולנו לכודות בהכרח באתוס נאו-ליברלי של "הגשמה עצמית", בעוד רבות מאיתנו בעיקר מבקשות לחיות את חיינו כפי שאנחנו מוצאות לנכון מבלי להכתיר רצון זה בכותרות שעשויות להיות ריקות מתוכן.
ואני גם שמה בצד את הבחירה העגומה בעיניי במילה השיפוטית "זונחות" ("זונחות את האימהוּת כבלתי-מספקת"), זאת בזמן שבמקביל נכתב ש-:

"חשוב לי להדגיש כי מקובלות עליי הגישות הפמיניסטיות אשר טוענות שאימהוּת היא בחירה אישית שאינה מחייבת את כלל הנשים, כמו-גם הטענה שאהבת-אֵֵם אינה אינסטינקט מולד ולכן אין מושג של 'אימהוּת טבעית'. כמו-כן מקובלת עליי הטענה שבמסגרת הפטריארכלית, הנשים חופשיות (אם הן אכן חופשיות) לבחור בין עבודה וקריירה לבין פנאי ובטלה לבין אימהוּת וכל דרך יכולה להעשיר ולספק אותן" (עמ' 16). 

אז אני שמה כל זאת בצד ומבקשת להתמקד במה שבעיקר בעייתי בעיניי:
אני לא בטוחה שפטריארכיה מנסה להעלים אימהוּת (ואם כן, זה מתרחש לצד שידול מסיבי אליה, בו-זמנית), אבל אם נסכים לרגע שאכן כך ואם דיבור על אי-אימהוּת מפורש כשיתוף פעולה מסוכן עם המפעל הפטריארכלי להעלמת אימהוּת – אזי בפועל שוב מוחנקת בשיח פמיניסטי היכולת להתייחס לאי-אימהוּת כאחת האפשרויות הנוספות שאמורות להיות פתוחות בפני נשים, ושאליה מייחלות נשים פלסטיניות, דרוזיות, בדואיות, לסביות, מזרחיות, הטרוסקסואליות, טרנסיות, אתיופיות, אשכנזיות, ביסקסואליות, יהודיות ולא רק – שפגשתי במהלך הדרך.
כפמיניסטית, ודאי שאחד הדברים האחרונים שהייתי רוצה להיחשד בהם הוא שהנני משת"פית של פוגעיי שאינם פוגעים רק בי, ועל-כן איזו ברירה לכאורה נותרת מלבד לחדול מלכתוב/ללמד/להרצות על אי-אימהוּת?

מדבריה של ד"ר אראלה שדמי עולה שבכל זאת יש אפשרות לעסוק באי-אימהוּת – וזאת אם אחדל מלהתכחש לאימהיות שבתוכי ואם אסכין להשית עליי היגיון אימהי, שמשמעותו בין היתר:

"במקום קפיטליזם – כלכלת נתינה וכלכלת קיום; במקום טרנס-הומניזם – הטבע וכל ברואיו; במקום אינדיבידואליזם – קהילה; במקום יחסי-כוח – איזון ואחריות; במקום מדינה – מקומיות; במקום מונותאיזם – רוחניות; במקום פמיניזם של שוויון – פמיניזם טרנספורמטיבי. […] כלכלת הנתינה של האֵם כדגם כלכלי וכהיגיון אנושי; חברה מטריארכלית – שוויונית, חופשית ומאוזנת; כלכלת קיום ונתינה במקום חליפין וצבירה […]".

העניין הוא שאני אישית 'דווקא' שואפת ומנסה לפעול למען עולם די דומה לזה שלו מייחלת אראלה. אולם אני שואפת אליו כחלק מזהותי כאשה (סיסג'נדרית, ובה-בעת בת-ברית לחשיבה ולפרקטיקה קווירית) וכפמיניסטית, כפי שאני מבינה פמיניזם. הציפייה שאתייחס לשאיפה זו באמצעות המשגתה והפנמתה כהיגיון אימהי, נחווית ומתפרשת על-ידי כדכאנות מיותרת מבית.

אני מבינה ממעמקים למה דיבור על אי-אימהוּת עשוי להעיר זיכרונות כאובים מאותו עשור שבו אימהוֹת פמיניסטיות רבות הרגישו במגננה ושחלקן אף הותקפו בשל אימהוּתן, לא פחות. אני גם מודעת לכך שעיסוק באי-אימהוּת ממוסגר לא אחת בשיח פמיניסטי עצמו – כעיסוק אשכנזי שתקוע בפמיניזם ליברלי של שנות השבעים והשמונים של 'נשים לבנות שרוצות להיות כמו הגברים ושלכן דוחות מעליהן אימהוּת'.
ולצד הבנה זו תחושתי היא שלא ניתנת כאן הזדמנות ליצור דיבור אחר, בין היתר לאור כאב שנגרם בעבר – דיבור שיכול להתייצב לצדן של אימהוֹת שמשלמות מחירים אדירים, שיכול להשתתף בחגיגתן של נשים את אימהוּתן ואימהיותן לצד מתן אוויר וחמצן לריבוי זהויות של נשים/פמיניסטיות גם כשאינן מתייחסות לאתיקה של דאגה שהיא מגדלור עבורן, כצעידה לאורם של ערכים אימהיים.

אני נוהגת לומר בהרצאות שלוּ אעודד נשים לאי-אימהוּת ו/או אתייחס לנשים שחוגגות את אימהוּתן ואימהיותן כמי ששבויות בתודעה כוזבת – לא אהיה שונה מפטריארכיה. אהיה 'פשוט' תמונת-ראי שלה שממשיכה לעוות את פניהם המרובים של נשים. לא הייתי רוצה שבשמה של כמיהה לדרך אֵם, יעוּותו פניי שלי ושל שכמותי, שקיימות ושמתמודדות ממילא במאבק חזיתי עם משדלי ילודה למיניהם.

זוהי קריאה שלא לשתף פעולה עם ההפרד ומשול שמופעל כלפינו אימהוֹת ולא אימהוֹת. ידי כולנו מלאות.





"להיות או לא להיות אימא?" – קול קורא

9 12 2014

במסגרת לימודי פוסט-דוקטורט בתכנית למגדר ובמרכז לחקר וקידום בריאות האשה באוניברסיטת בן-גוריון, אנחה במהלך סמסטר ב' קבוצה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת.
הנה עוד כמה פרטים עליה; ניתן לפנות אליי במייל (orna.donath@gmail.com) לשאלות והבהרות.

================

על הקבוצה

בין שאת נמצאת בזוגיות ובין שלא, אם את חיה במדינת ישראל, נראה שאין צורך להכביר מילים על הלחץ שמופעל עלינו ללדת ילדות וילדים ולגדל אותם. לחץ זה נוטה להיות מופעל בדרכים גלויות וסמויות; והוא נוטה לצמצם את מרחב התנועה שלנו בהכרעה שאמורה להיות אישית ושתשפיע על חיינו מרגע הלידה ואילך.

מטרתה של הקבוצה להרחיב ככל שניתן את מרחב האפשרויות עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת (ביולוגיות או מאמצות); לייצר חדר משלנו שבו נוכל לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים.
לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות.

התכנים שייווצרו במפגשים ישמשו בסיס למחקר ראשון בסוגיה זו בישראל; מטרת המחקר תהיה לתרום לפיתוחם של מענים תיאורטיים ומעשיים לצרכים של נשים שמתלבטות אם להיות אימהוֹת. בהתאם לעקרונות אתיים שעליהם אני אמוּנה, פרטיהן של הנשים שתיקחנה חלק בקבוצה יישארו חסויים; לכל אחת ואחת תהיינה היכולת והזכות לעזוב את הקבוצה בכל שלב שהוא. המחקר נערך בשיתוף פעולה בין התכנית למגדר והמרכז לחקר וקידום בריאות האשה באוניברסיטת בן-גוריון.


עליי, המנחה
בעלת דוקטורט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ובעלת תעודה בהנחיית קבוצות מאוניברסיטת בר-אילן. מתנדבת כעשור במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית באזור השרון ומחברת הספר "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל".

במהלך 11 השנים האחרונות חקרתי הן את ההכרעה שלא להיות אֵם והן את ההכרעה שכן להיות אֵם. אולם השנים הללו אינן מסתכמות במחקר בלבד; במקביל, העברתי גם עשרות הרצאות וקיימתי מפגשים ושיחות עם נשים שיודעות בוודאות מה הן רוצות; עם נשים שתוהות מה להכריע; ועם נשים שמתבוננות על הכרעותיהן ומעריכות אותן בדיעבד.
המפגשים הללו לימדו אותי שהגיעה העת ליצור מרחב שבו יהיה ניתן להשתהות, לחשוב ולהרגיש – עבור מי ששואלות ומתלבטות לפני הישארות באי-אימהוּת או מעֲבר לאימהוּת.


את מוזמנת.


עשרה מפגשי הקבוצה יתקיימו אחת לשבוע בימי שלישי, החל מה-28/4/15, בין השעות 17:00-18:30, בבניין המחלקה לעבודה סוציאלית (מספר 17) באוניברסיטת בן-גוריון.
להרשמה ולקביעת מפגש היכרות אישי יש לפנות לגב' נירית סגל, רכזת מנהלית של המרכז לחקר וקידום בריאות האישה, במייל: womcen@bgu.ac.il או בטלפון: 08-6477562 – עד ל-19/2/15.





בעקבות הכתבה ב"ישראל היום"

14 11 2014

בינואר 2012 קיבלתי מייל ראשון מיניב משיח, כתב הכתבה שפורסמה היום במוסף סופשבוע של "ישראל היום" בנושא חרטה על אימהוּת, שבו בירר איתי אם אפשר לשתף פעולה ולהשמיע קול. כיוון שהייתי אז באמצע תהליך הלמידה עניתי שכרגע אין עוד על מה לדבר אבל שלא יהסס לפנות אליי שוב בהמשך. וכך היה. במשך השנתיים וחצי שחלפו מאותו מייל ועד לאישור המחקר באוניברסיטה, יניב היה איתי בקשר אחת לכמה חודשים במחויבות אין-קץ לתת את מלוא הבמה לעמדה רגשית של חרטה.
הכתבה שפורסמה היום היא תוצאה של רגישות, הקשבה והתחשבות שנדיר לפגוש בתקשורת לסוגיה; של הבנה עמוקה שלו עד כמה כל מילה משנה.
מודה לך.
לא יכולתי לבקש תהליך עבודה משותף אחר מזה.

unnamed

המחקר יפורסם בעתיד כספר; אני מקווה שייכתבו גם מאמרים בעקבות ראיונות שקיימתי עם עשרה גברים שמתחרטים על כך שהפכו לאבות.
הספר העתידי, כשם שהמחקר והכתבה, מוקדש ל-23 הנשים שהשתתפו בו, שנתנו אמוּן שאינו מובן מאליו.





זיכרונות מושתלים של אבות שפגעו מינית* [ט']

3 10 2014

כתבתו של אילן לוקאץ' ששודרה ביום שישי שעבר במהדורת החדשות, הוקדשה לבני שמואל שהורשע בשלישית בגילוי עריות לאחר ששני ערעוריו נדחו ["בכתבה הזו תראו אדם, מגובה בהנהוני הסכמה ובחיבוקים של עורכי דינו ובמבטיו החומלים של אילן לוקאץ’,  ומשקר במצח נחושה שלא היו כל עדויות חיצוניות תומכות לאותו חלום, ואיך יתכן שאנס את בתו במשך שנים מבלי שאף אחת מאחיותיה תבחין  בכך"/אושרית נברה].

'האיזון' המדומה בכתבה זועק להיפוך:

* במקום לפקפק באמינותן של נשים כאילו הן ממציאות זיכרונות על גילוי עריות – לבחון כיצד אבות ממציאים זיכרונות  מסולפים, סלקטיביים וכוזבים, ש'מוחקים' מקרבם את מה שעשו.

* במקום להניח אוטומטית שבנשים מושתלים זיכרונות שרוטים בחדרי הטיפול למשל – לבחון באלו אופנים אבות שפגעו מינית משתילים לעצמם זיכרונות משופצים בארוחות משפחתיות, מול מצלמות, בחדרי חקירה ובאולמות בתי-המשפט.

* במקום לחרוץ שנשים שטוענות לגילוי עריות אחוזות זיכרונות שווא שלהם הן מאמינות – לבחון מהם המנגנונים הפסיכולוגיים והתנאים החברתיים שמאפשרים לאבות שפגעו מינית להיראות כאילו הם מאמינים לכל מילה של עצמם כשהם טוענים לחפותם.

* במקום להאשים נשים על כך שהן שותקות במשך שנים – לבחון באלו אופנים אתה ואת ואנחנו כחברה מסרבים להקשיב למה שכן נאמר.

* במקום לייחס עווֹן להיזכרות – לבחון את חטא ההכחשה, השִכחה וההתנערות.

"התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידיו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם […]".
(ג'ודית לואיס הרמן, 2014 [1992]. טראומה והחלמה, עמ' 20)

(*) שאלות אלה רלוונטיות גם לאבות חורגים, אימהוֹת, גיסים, דודים, אחים וסבים שפגעו מינית בבנות ובבני משפחתם; ולכל מי שפגעו מינית והמציאו מחדש את זיכרונם.

לקריאה נוספת על הכתבה: "זה לא חלום"/אבנר הופשטיין





העיתונאי ומשטרת השוביניזם

8 08 2014

בטור שכתב בני ציפר "הסופר ומשטרת המגדר" שפורסם היום ב"הארץ" יצא ציפר להגנתו של א.ב. יהושע ואף הגדיל להצטרף בעקיפין ל"[…] תקתוק המקלדת של אלה שבדור הקודם לשלנו שלחו את יצירותיהן [של נשים – א.ד.] לעורך 'תרבות וספרות', שנאנח בקבלו אותן וקרא 'אל תיתנו להן עטים'".
אני לא מוצאת טעם לקחת את העט שהוא שלי מלכתחילה ולהתייחס לדברים רבים שכתב בטור, אלא לשניים בלבד:

 1.
"אבל דומני שגם הוא, עתיר הניסיון בפולמוסים עקרוניים, לא שיער את עוצמת ההתנפלות עליו – והוא אכן נבהל ומיהר להתנצל על דבריו מחשש שינודה. שכן, מה שא.ב. יהושע לא הביא בחשבון הוא שישראל נעשתה זה מכבר, קצת בדומה להודו, חברה של קאסטות. אם אתה נמנה עם הקאסטה שהייתי קורא לה לצורך העניין 'קאסטת תל-אביב', פשוט אסור לך להשתמש בטרמינולוגיה הנחשבת נורמלית לגמרי בקאסטות הנמוכות יותר. מיד תקים עליך את משטרת הבון-טון של הקאסטה, וגדודיה יצורו עליך וייצאו נגדך בשוקרים המילוליים שלהם. לא בשל תוכן הדברים, אלא מפני שעברת על חוקי הקאסטה שלך. […] במילים אחרות, נוצר כאן היפוך יוצרות: א.ב. יהושע, שלכאורה נראה כאן הסבא השמרן, הוא בעצם מהפכן חברתי, מפני שהוא מנסה לערבב את הערכים של הקאסטות השונות בארץ, ובכך להביא לשיתוף רב יותר בין שדרות העם ולהפחית את הניכור המעמדי. ואילו משטרת הבון-טון הנראית לכאורה מהפכנית ואוונגרדית, היא היא השמרנית, ומסרבת לזליגה של ערכים עממיים יותר לתוך הקאסטה הסגורה שלה".

הפסקאות האלה עלולות לעשות קצרים במוח ולכן מיותר כאמור מבחינתי להתייחס אליהן.
מה שכן, זו הזדמנות טובה לכתוב שלמרות שהתיוג והמיתוג משרת בעלי אינטרסים, נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת חיות וקיימות בשלל קבוצות חברתיות בישראל, ולא ב"קאסטת תל-אביב" בלבד.
במהלך העשור האחרון – כחלק משני מחקרים שערכתי בנושא ובמהלך מאות מפגשים והרצאות – פגשתי נשים שמתגוררות בכל רחבי הארץ, מזרחיות ואשכנזיות, עניות וממעמד הביניים, יהודיות, פלסטיניות ודרוזיות – שלא רוצות ללדת ולגדל ילדות וילדים. חלקן מגדירות עצמן כפמיניסטיות, אחרות לא.
היכולת לומר במפורש ובמוצהר "אני-לא-רוצה-להיות-אימא" והיכולת לחיות בעקביות עם היעדר הרצון, הן אלה שעשויות להיות מבוזרות בצורה לא-שווה בשל המחירים השונים שנשים תשלמנה על אמירתן זו; אבל היעדר הרצון חוצה "קאסטות". בנוסף, בכל "הקאסטות" יש מי שסבורות שהולדת וגידול ילדות וילדים היא מהלך נורמטיבי שמה בינו לבין "הנורמלי".

2.

"אני מכיר אישית כמה מאלה שיצאו בשצף נגד יהושע וכינו אותו טיפש ומפלצתי: להן עצמן יש ילדים, כלומר, הן סברו בדיוק כמו א.ב. יהושע שהבאת ילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלהן כנשים. אבל אוי ואבוי להן אם יודו בזה".

בתפישת עולם שלא מתחלקת לשחור ולבן בלבד, נשים יכולות להפוך לאימהוֹת, לחשוב שזה היה המהלך הנכון ביותר עבורן למרות הקשיים, ולחשוב שלהיות אימהוֹת זו זהות ראשונה מבחינתן שאין שנייה לה – ועדיין להכיר בכך שבהיותנו נשים שונות, לא לכולנו זה מתאים ואף להתייצב לצדן של מי שרוצות אחרת בחייהן.
התפישה הזו שלפיה יש כאן שתי קבוצות שניצבות בהכרח זו כנגד זו – "אימהוֹת" ו"לא אימהוֹת" – היא חלק מהלך רוח של הפרד ומשול ש"לא מרשה" לקלפים להיטרף. הפרד ומשול שמאוים מסולידריות שיכולה להתקיים בין נשים. הפרד ומשול שמתעלם מכך שישנן אימהוֹת שתתייצבנה לצד נשים שאינן אימהוֹת ומאבקיהן; ושישנן נשים שאינן אימהוֹת שתתייצבנה לצד אימהוֹת ומאבקיהן.
בנוסף, עשוי להיות פער, פער גדול ואף אדיר, בין המעשה של הולדת וגידול ילדות וילדים לבין העמדה הרגשית כלפי מהלך זה: אם אשה הפכה לאֵם, לא ניתן להסיק מכך שמבחינתה הבאת ילדות וילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלה כאשה, בהכרח. נשים עשויות להפוך לאימהוֹת ובסתר לבן לומר בדיוק ההפך ממה שציפר כתב: הן עשויות לסבול מאוד, לשנוא את היותן אימהוֹת, לסבור שאימהוּת עבורן היא המון מלבד דרך שבה הן הגשימו את עצמן, ולהתחרט על כך שעשו זאת.
תפישת העולם של בני ציפר, בין היתר, היא זו שלא מאפשרת לקולות האלה להישמע ועושה כל שביכולתה להשאירם חנוקים. כך חוזרת ומשתחזרת תפישת מציאות בינארית שלפיה או שאת לא נורמלית אם לא רוצה להיות אימא, או שאת התגלמות הנשיות הנורמלית והמאושרת אם כן.
צר לקלקל. כלומר לא צר בכלל. הכרה בכך שישנן הסתעפויות רבות יותר מאשר חלוקה בינארית זו היא אולי תחילת דרך לתיקון עולם.

 





מכתב לקוראת של א.ב. יהושע

2 08 2014

{הטקסט פורסם אתמול, יום שישי ה-1 באוגוסט, באתר onlife; ומובא כאן בכותרו המקורית ועם מחשבות נוספות אלייך}

===============
אם את אשה שלא רוצה להיות אימא ופתחת את מוסף "שבעה ימים" מהיום, סביר שנתקלת בקביעה ששמעת כבר רבות בעבר: שאת הפרעה במחזור הטבעי של הטבע, שאת סוג של נכה, שאת אגואיסטית נטולת אחריות, שאת מגלמת דמות של ניצבת בחיים שלך עצמך.

צילום מהעיתון

צילום מהעיתון

יהיה זה חסר ערך להגיב לו לגופו.
א.ב. יהושע הוא רק נשא אחד של התפישה הזו; נשא אחד מבין רבים רבים שכמותו.

אני כותבת לךְ, כי זכות הדיבור והשתיקה היא שלנו. אנחנו אלה שמשלמות את המחיר של התפישה הזו ואנחנו גם אלה שנשלם את המחיר על אימהוּת לצד שלל ההנאות ממנה, שלא לדבר על המחיר של אימהוּת בעל-כורחה. לא הגברים והסופרים שמעולם לא חיו בחברה והסתובבו בעולם כנשים, לא הגברים והסופרים שלעולם לא יהיו אימהוֹת בעצמם בחברה שמצפה מהן להיות גיבורות-על, לא הגברים והסופרים שמאות בשנים מדברים וכותבים לאידיאל נשי לפי תפישתם, שמה בינו לבינינו נשים בשר ודם.

אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שהיי שקטה. אין בך דופי. כלומר אין בך דופי יותר או פחות מכל בת-אנוש. אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שבשונה מהמשקיפים מהצד שמריעים מהיציע לכיוונה של אימהוּת, ברור לי כשם שברור לך שאת ועוד איך לוקחת אחריות כשבוחנת על-סמך היכרותך את עצמך ואת נסיבות חייך – אם את רוצה ומסוגלת לגדל ילדות וילדים, וברור לי כשם שברור לך שבכך את תופסת את מקומך כדמות הראשית בחייך. לא ניצבת. ראשית.
אגואיזם הם קוראים לזה? אני קוראת לזה השקוף המיתמם: כולנו אגואיסטים במובן זה שעושים שיקולים של עלויות ותועלות אישיות. גם כשתורמים בסתר, גם כשחשוב לנו איך אנחנו נתפשים בעיני החברה ובעיני עצמנו (ברוח התקופה – נדיבים, גיבורים), וכן, גם כשאנחנו הופכים להורים.

אני כותבת לךְ כדי לומר לך שכל אותם אלה שאומרים לך שאת חסרת אחריות, משל היית אטום משייט בחלל שמנותק מכל מערכות-יחסים אחרות (כחברה, כעובדת, כבת-זוג, כאחות לאחיות ולאחים, כפעילה חברתית, כבת להורים, כמתנדבת למען הקהילה ועוד) רק בגלל שאין לך ילדות וילדים – עושים מעשה חמור שלעולם כנראה לא יידרשו לתת עליו את הדין: הם מתנערים מאחריות בעצמם. שתינו הרי יודעות שדקה אחרי שהם יקבעו לגבייך בנחרצות שאת כזו וכזו וכזו כדי לוודא שתיישרי קו ותהפכי לאֵם, הם יסירו ידם מההשלכות. אם יהיה לך קשה, אם תתייסרי לילות כימים, אם תהיי אחוזת חרדה, אם תרגישי בודדה ותזדקקי למה שמגיע לך במדינה מתוקנת כאֵם ואם תתחרטי על כך שהחלטת ללדת/לגדל ילדות וילדים, הם יפנו לך גב או יגישו כתף קרה כשיאמרו לך בשפת גוף מתנערת ש"בחירה שלך, אשמתך. תתמודדי". הם לא יעצרו לשנייה לבחון מה היה חלקם במתרחש כשדחפו אותך לחיק האימהוּת שאליה מלכתחילה אולי לא רצית להיכנס. לא יעלה על דעתם שיש להם חלק נכבד בהולדות בלתי-רצויות ובסבל שלא אחת נלווה להן. איפה הם ואיפה אחריות, אמרי לי.

אני כותבת כדי להגיד לךְ שאם הם רוצים שניצמד ל"מחזור הטבעי של הטבע" אז שקודם יבטלו לחלוטין את טיפולי הפוריות. אם אדון טבע קבע שאשה לא יכולה ללדת ולהפוך לאֵם אז נצדיע לו ונציית. אם אדון טבע קבע שאשה תצליח להיכנס להיריון "רק" פעם אחת, שכך יהיה. הטיפולים לא יבוטלו, ובגדול – טוב שכך, כי זכותן של נשים להפוך לאימהוֹת כשרוצות ומתקשות, אבל שישימו לב מתי נוח להם להיצמד ל"טבע" ומתי לא. ובמילים אחרות, מבחינתם "המחזור הטבעי של הטבע" לא באמת משנה והוא בכלל לא העניין. העיקר שנלד ילדות וילדים.

אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שאת לא תופעה ולא טרנד. משחר ההיסטוריה היו נשים שלא הפכו לאימהוֹת משלל סיבות שכלל לא נדרש לפרט על-אודותן, למען האמת. הנקודה היא לא למה את לא רוצה, איזו ילדוּת הייתה לך והאם זה בגלל שכן או לא עברת טראומה (לא מעט נשים שחוו טראומה בחברה פוצעת כמו שלנו הפכו לאימהוֹת תחת צלה ובעקבותיה). אלומת האור לא אמורה להיזרק עלייך ולהיטפל אלייך אלא על כל מי שמסרבים להכיר בכך שאנחנו שונות זו מזו ברצונותינו ובנסיבות חיינו, גם אם חולקות את אותם איברים נקביים. זוהי אלומת אור שבסיומה בוהק סימן שאלה: מה מאיים עליכם ולמה מפחיד אתכם שאנחנו שונות זו מזו? מה מאיים עליכם ולמה מפחיד אתכם שאנחנו דווקא לא ניצבות בתסריט האחיד שיצרתם ושאותו אתם כופים?

כותבת לךְ. ועכשיו ממשיכות בחיינו. עם משמעות, בלי משמעות. לא להם להחליט.








הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 120 שכבר עוקבים אחריו