בטור שכתב בני ציפר "הסופר ומשטרת המגדר" שפורסם היום ב"הארץ" יצא ציפר להגנתו של א.ב. יהושע ואף הגדיל להצטרף בעקיפין ל"[…] תקתוק המקלדת של אלה שבדור הקודם לשלנו שלחו את יצירותיהן [של נשים – א.ד.] לעורך 'תרבות וספרות', שנאנח בקבלו אותן וקרא 'אל תיתנו להן עטים'".
אני לא מוצאת טעם לקחת את העט שהוא שלי מלכתחילה ולהתייחס לדברים רבים שכתב בטור, אלא לשניים בלבד:
1.
"אבל דומני שגם הוא, עתיר הניסיון בפולמוסים עקרוניים, לא שיער את עוצמת ההתנפלות עליו – והוא אכן נבהל ומיהר להתנצל על דבריו מחשש שינודה. שכן, מה שא.ב. יהושע לא הביא בחשבון הוא שישראל נעשתה זה מכבר, קצת בדומה להודו, חברה של קאסטות. אם אתה נמנה עם הקאסטה שהייתי קורא לה לצורך העניין 'קאסטת תל-אביב', פשוט אסור לך להשתמש בטרמינולוגיה הנחשבת נורמלית לגמרי בקאסטות הנמוכות יותר. מיד תקים עליך את משטרת הבון-טון של הקאסטה, וגדודיה יצורו עליך וייצאו נגדך בשוקרים המילוליים שלהם. לא בשל תוכן הדברים, אלא מפני שעברת על חוקי הקאסטה שלך. […] במילים אחרות, נוצר כאן היפוך יוצרות: א.ב. יהושע, שלכאורה נראה כאן הסבא השמרן, הוא בעצם מהפכן חברתי, מפני שהוא מנסה לערבב את הערכים של הקאסטות השונות בארץ, ובכך להביא לשיתוף רב יותר בין שדרות העם ולהפחית את הניכור המעמדי. ואילו משטרת הבון-טון הנראית לכאורה מהפכנית ואוונגרדית, היא היא השמרנית, ומסרבת לזליגה של ערכים עממיים יותר לתוך הקאסטה הסגורה שלה".
הפסקאות האלה עלולות לעשות קצרים במוח ולכן מיותר כאמור מבחינתי להתייחס אליהן.
מה שכן, זו הזדמנות טובה לכתוב שלמרות שהתיוג והמיתוג משרת בעלי אינטרסים, נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת חיות וקיימות בשלל קבוצות חברתיות בישראל, ולא ב"קאסטת תל-אביב" בלבד.
במהלך העשור האחרון – כחלק משני מחקרים שערכתי בנושא ובמהלך מאות מפגשים והרצאות – פגשתי נשים שמתגוררות בכל רחבי הארץ, מזרחיות ואשכנזיות, עניות וממעמד הביניים, יהודיות, פלסטיניות ודרוזיות – שלא רוצות ללדת ולגדל ילדות וילדים. חלקן מגדירות עצמן כפמיניסטיות, אחרות לא.
היכולת לומר במפורש ובמוצהר "אני-לא-רוצה-להיות-אימא" והיכולת לחיות בעקביות עם היעדר הרצון, הן אלה שעשויות להיות מבוזרות בצורה לא-שווה בשל המחירים השונים שנשים תשלמנה על אמירתן זו; אבל היעדר הרצון חוצה "קאסטות". בנוסף, בכל "הקאסטות" יש מי שסבורות שהולדת וגידול ילדות וילדים היא מהלך נורמטיבי שמה בינו לבין "הנורמלי".
2.
"אני מכיר אישית כמה מאלה שיצאו בשצף נגד יהושע וכינו אותו טיפש ומפלצתי: להן עצמן יש ילדים, כלומר, הן סברו בדיוק כמו א.ב. יהושע שהבאת ילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלהן כנשים. אבל אוי ואבוי להן אם יודו בזה".
בתפישת עולם שלא מתחלקת לשחור ולבן בלבד, נשים יכולות להפוך לאימהוֹת, לחשוב שזה היה המהלך הנכון ביותר עבורן למרות הקשיים, ולחשוב שלהיות אימהוֹת זו זהות ראשונה מבחינתן שאין שנייה לה – ועדיין להכיר בכך שבהיותנו נשים שונות, לא לכולנו זה מתאים ואף להתייצב לצדן של מי שרוצות אחרת בחייהן.
התפישה הזו שלפיה יש כאן שתי קבוצות שניצבות בהכרח זו כנגד זו – "אימהוֹת" ו"לא אימהוֹת" – היא חלק מהלך רוח של הפרד ומשול ש"לא מרשה" לקלפים להיטרף. הפרד ומשול שמאוים מסולידריות שיכולה להתקיים בין נשים. הפרד ומשול שמתעלם מכך שישנן אימהוֹת שתתייצבנה לצד נשים שאינן אימהוֹת ומאבקיהן; ושישנן נשים שאינן אימהוֹת שתתייצבנה לצד אימהוֹת ומאבקיהן.
בנוסף, עשוי להיות פער, פער גדול ואף אדיר, בין המעשה של הולדת וגידול ילדות וילדים לבין העמדה הרגשית כלפי מהלך זה: אם אשה הפכה לאֵם, לא ניתן להסיק מכך שמבחינתה הבאת ילדות וילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלה כאשה, בהכרח. נשים עשויות להפוך לאימהוֹת ובסתר לבן לומר בדיוק ההפך ממה שציפר כתב: הן עשויות לסבול מאוד, לשנוא את היותן אימהוֹת, לסבור שאימהוּת עבורן היא המון מלבד דרך שבה הן הגשימו את עצמן, ולהתחרט על כך שעשו זאת.
תפישת העולם של בני ציפר, בין היתר, היא זו שלא מאפשרת לקולות האלה להישמע ועושה כל שביכולתה להשאירם חנוקים. כך חוזרת ומשתחזרת תפישת מציאות בינארית שלפיה או שאת לא נורמלית אם לא רוצה להיות אימא, או שאת התגלמות הנשיות הנורמלית והמאושרת אם כן.
צר לקלקל. כלומר לא צר בכלל. הכרה בכך שישנן הסתעפויות רבות יותר מאשר חלוקה בינארית זו היא אולי תחילת דרך לתיקון עולם.
יוצאת לתרבות רעה 
היי אורנה, פוסט מבריק. תודה
ריקי, תודה רבה רבה גם לך
[…] שבעולם ואו שופט את מי שכן ילדו בעוון הלידה, נכון? ואורנה דונת […]
לצערי – גברים רבים הם מאד דיכוטומיים בתפיסת עולמם. שחור-לבן, טוב-רע, נורמלי-משוגעת.
לא כולם כמובן, אבל רבים, רבים מדי. ואיכשהו – הם הרבה יותר כאלה כשמדובר בנושאים שנוגעים לנו, הנשים.
ה'לא מודע הקולקטיבי' בחברות רבות מאורגן בצורה בינארית והוא נוטה להיתפש כטבע אוניברסלי של חשיבה אנושית. לא הייתי שוללת שמה שנתפש כצורת חשיבה אנושית, אכן מבוסס על צורת חשיבה שמזוהה כגברית, כשגם נשים רבות אוחזות בה. זו לא תהיה הפעם הראשונה ש"הגברי" נחשב ל"כלל אנושי".
לצערך כצערי. כמה נזק וסבל יוצרת הדיכוטומיה.
אכן קצרים במח, ובאמת לא ברור האם ואיך להתייחס ללשלשת הלשונית של האדם החשוך הנ"ל, שמשום מה קיבל עט מכובד לכאורה.
אני בחרתי להגיב בהודעה ל"הארץ" על ביטוי המנוי שלי. מעבר לזה נאלמתי דום.
תודה לך, יקרה, שהיטבת כתמיד להתייחס באופן רגוע וענייני גם לעלוב שבפרובוקטורים. הנקודות שנגעת בהן כל כך מובנות מאליהן לך ולי, אבל עדיין נסתרות מעיניי רבות ורבים בחברה שלנו.
שבוע טוב ושקט
לא זכור לי שקראתי אותו אי-פעם, אבל בשנים האחרונות נמנעתי מלעשות את זה גם כשנתקלתי בטור שלו. שוביניזם, גזענות. מאלה יש מספיק סביבי ממילא.
לבטל את המנוי זה אקטיביזם בעיניי וזו עשייה מדברת שאומרת המון.
תודה אורלי יקרה, אמן שיהיה שבוע שקט [של דיבור מדיני כבר].
אני לרוב נמנעתי מאז 2002, אז הוא כתב פוסט פוגעני ומשפיל על מאבטח שמנע פיגוע התאבדות.
כמובן שיש ב"הארץ" תכנים ראויים וחשובים, אבל יותר מדי רעות חולות בכדי לתמוך בהם כספית. קשה להאמין שזה העיתון שנחשב הכי נאור בישראל.
שבוע וקיץ נעים ושקט ככל האפשר (אני לא ממש מאמינה בדיבורים מדיניים, אבל לייחל ולאחל מותר, נכון?).
הגיוני לי באופן מצער שהוא כתב טקסט כזה. לא שמעתי עליו לפני שהוא יצא להגנתו של יצחק לאור, ושם נפרדו דרכינו שמעולם לא הצטלבו.
מומלץ לדעתי, לא רק מותר.
אמן שיהיה המשך קיץ שונה לכולנו.
קיבלתי תגובה מ"עורך בכיר" ב"הארץ", שבין השאר אמר:
"האם הטלת צנזורה מערכתית על דעותיהם של סופרים ואנשי תרבות כא.ב. יהושע ובני ציפר היא הדרך להילחם בדעות אלו?"
אני מבינה שזלזול באינטליגנציה של נשים זה לא עניין מקרי ב"הארץ". הם מאשרים פרסום טור שקורא להשתקת קולותיהן של נשים, ואח"כ תוקפים את התגובות לכך כשהם מתהדרים בנוצות של פלורליזם וחופש הביטוי (ואין בכלל שום קשר לאינטרס הכלכלי שלהם).
האדון הציע לי להגיב לציפר ב"מכתב למערכת"…. באמת תודה.
אני נוטה לחשוש יותר מדעות סמויות מאשר מגלויות ולכן ולו במובן הזה – שציפר ודומיו יציפו, שרק יציפו את הדעות האלה כדי שנראה וייראה עם מה אנחנו מתמודדות.
"מכתב למערכת". אין על צנזורה מבנית.
מעולה את שכתבת לו.
כמה עלוב ש"הארץ" לא מתחכמים יותר ונותנים לנשים לנהל את הדיון הזה במקום להציב גברים מול פמיניסטיות. זה היה יכול אפילו להיות מהלך ערמומי מצידם, שהיה לפחות יותר מאתגר להתמודד איתו.
כתבת נהדר, ואני מחכה לטקסט שלך על נשים שהתחרטו על לידות בקוצר רוח!
עלוב זו מילה שמהדהדת לי בראש מאז יום שישי. בול.
ותודה, מאוד מאוד.
כתב-היד/ספר בעקבות הדוקטורט כבר התחיל את דרכו בעולם; כתבה בנושא מעוכבת לעת עתה בצל המלחמה. אני מקווה שבקרוב נתחיל לדבר גם על זה.
שוב, תודה לך.
אורנה יקרה, עברה שנה וחצי מאז ביטלתי את המנוי להארץ, ומאז ההתכתבות המשונה עם אלוף בן. מאז הצטרפתי לפייסבוק ונחשפתי לזוועות מיזוגניות רבות אחרות מצד העיתון. היום פתחתי ביוזמה משלי להחרמת העיתון (היו יוזמות בעבר בפייסבוק, לפני שהצטרפתי אליו).
יש לי פינה חמה בלב אלייך ואל הפוסט הספציפי הזה. המשך יום טוב וסולידריות נשית.
צריכה ללחוץ על השם שלי בכדי להגיע לפוסט הקמפיין.