מבחירה לצרכים. זנות.

12 08 2012

אתמול בערב שודרה כתבה על זנות בתכניתה של אושרת קוטלר בנגל (הכתבה מתחילה בדקה 12:40). מרואיינות בה נשים ממעמד הביניים, חלקן אקדמאיות (מורה, סוכנת נדל"ן), נשואות, אימהוֹת.
נכון. אלו נשים שלא עובדות תחת סרסורים, שלא סוחרים בהן, שהתחילו לעבוד בה בגילאים מבוגרים יחסית. לכאורה, כתבה שכל טוקבקיסט פרו-זנות יאחוז בה כמוצא שלל רב.

כמה מחשבות בעקבותיה:
1. למרות הניסיון, אני לא נסערת יותר או פחות כשמדובר בעיסוק בקרב מעמד הביניים ואם כן או לא מדובר בנשים נשואות. סטטוס של נישואין + מעמד הביניים לא מסמן רף שלפיו חברה אמורה למדוד את מוסריותה וחרפתה.

2. אני לא מאמינה שיש אישה בעולם שרוצה לעבוד בזנות. אני כן מאמינה שיש מיליוני נשים בעולם שרוצות וחייבות לפרנס את עצמן ו/או את משפחתן ואין להן דרך אחרת משלל סיבות. ים של דמעות מבחין בין שני הרצונות האלה ושלושה קופים מיתממים למולן.
העצה הרווחת "אז שתלך לעבוד כקופאית" לא מחזיקה מים כשסכנה קיומית מרחפת מעל הראש בעקבות חובות וכשהמדרון לעוני הופך לחלקלק. מי שמעולם לא חווה חשש אמיתי לאבד קורת-גג ומי שלא מסוגל להיכנס לנעליהם של מי שכן, כדאי שלא ישפוט אותם.

3. דיבור חוזר ונשנה על בחירה מסמא עינינו מלראות צרכים. במקום להתחבא מאחורי השאלה במה נשים בוחרות יש לדבר על לְמה 'הן' זקוקות. ביטחון כלכלי קיימוּת כלכלית היא למשל צורך בסיסי שבחברה מתוקנת היה ברור מאליו (גם עבור גברים כמו משה סילמן ז"ל).
שאלה קריטית שאמורה להחליף את הדיבור על "שתלך לעבוד כמזכירה אם היא רוצה להתפרנס" היא: לו היה מתאפשר לנשים להרוויח כ'קופאיות' וכ'מזכירות' (כל אותם מקצועות גנריים שתמיד נשענים עליהם בדיון על זנות) את אותם הסכומים כפי שבזנות – האם אז הן היו עובדות בה?
לצערי שאלה זו לא נשאלה בכתבה ולדעתי היא זו שצריכה להיות במרכז הדיון עם כל מי שמטעמיו שכנע את עצמו שזנות זה כיף חיים, שנשים בזנות "חולות על מין", מאלה ה"משוחררות מינית" שהנה סוף-סוף יש להן הזדמנות לשתי ציפורים במכה.
כל עוד המאזן הפיקטיבי שנוצר בדיון הוא בין זנות לניקיון רחובות ודאי שלרוב הכף תוכרע לכיוון בו נמצא כסף שנדרש להישרדות, זהו מאזן דמגוגי שמבלבל בין אמצעי למטרה.

4. אחת המרואיינות בכתבה קושרת בין היותה אימא לעבודה בזנות, כי אין לה ברירה אחרת כלביאה.
כשיום-יום ובכל דרך – גלויה וסמויה – מבהירים לנשים שעליהן להשאיר את צרכיהן מאחור, בכל מחיר, למען אלו של ילדים – חלקן משתגעות, חלקן מלקות את עצמן, חלקן מכות, חלקן רוצחות, חלקן בדיכאון, חלקן פונות לקבל עזרה, חלקן מחרישות וקורסות תחת הנטל מבלי שאף אחד יבחין, חלקן הולכות לעבוד בזנות.
אנחנו חיות בחברה צבועה שמצד אחד משדלת לאימהוּת בכל מחיר לא משנה אם את מסוגלת (רגשית, כלכלית) ו/או אם את רוצה; שמצד שני לא חדלה מלהעביר את המסר שאימא טובה היא זו שמורידה את עצמה לתחתית סדרי העדיפויות למען הילדים; ושמצד שלישי לא מאפשרת לאימהוֹת לתפקד ואז מגָנה אותן על כך, וגם מגנה אותן על כך שהן קורסות.

5. כשנשים מרוויחות פחות מגברים וכשאייג'יזם פושה בחברה ונשים וגברים מעל גיל 40 מתקשים למצוא עבודה – דלתות נטרקות בפרצוף. כשנדרש לשרוד כלכלית וכשדלתות נטרקות ונותרת אחת פתוחה כשעליה רשום: זנות – לכנות זאת כבחירה מרצון חופשי זו בחירה חולנית.

6. הגיעו ימים בהם ליותר נשים יש קצת יותר אפשרויות להכריע על חייהן. זו בדיוק הסיבה שאלו גם הימים בהם נדרש לבחון מחדש מה מסתתר מאחורי המילה "בחירה" ו"הסכמה" מבלי לזרות חול באמצעותן. עשוי להיות מרחק גדול בין רצון חופשי, העדפה אישית כנה, לבין להסכים לעשות משהו פשוט כי כל יתר האפשרויות גרועות מנשוא. כחברה, הנטייה היא להתבונן כמוקסמים וכמסוממים ב-9 האותיות האלה ח-ו-פ-ש  ב-ח-י-ר-ה מבלי להתבונן מה קדם להן, מה עומד מאחריהן ולאן הן מובילות.

7. שלי, אחת המרואיינות בכתבה, אמרה שמחויב לשנות את הסטיגמה כלפי זנות. אני מסכימה איתה, אין דופי בנשים שעושות כל מה שהן נדרשות לעשות כדי לחיות. הדופי הוא בחברה, לא בנשים שבזנות.

8. ועוד לא דיברתי על הקשר הרווח בין פגיעה מינית, הזנחה ואלימות בילדות ומבית, נתקים רגשיים – לבין זנות – קשר שמגחיך במובן העצוב של המילה את הדיבור על "בחירה".

דיבור על – כן בחרה לא בחרה, הוא נוח. הוא מניח להסתפק ב"היא בחרה. יופי לה. זכותה. שלום".
השאלות הן אחרות. על אלו  צרכים הימצאות בזנות עונה; האם וכיצד אפשר לענות עליהם בדרך אחרת; האם אפשר גם לצאת משם באותה קלילות שמיוחסת ל"בחירה" להיכנס לזה; מהם הנזקים שנגרמים כל עוד שם; ולמה, למה אנחנו כל הזמן מתעלמים מהשאלות האלה.

=======================
בשונה מההפנייה לפוסט באתר "הארץ"/onlife ("תגובה לאושרת קוטלר: אין 'זנות מבחירה'), הטקסט הוא לא תגובה לאושרת קוטלר והוא גם מבקש בדיוק שלא לעסוק בסוגיית הבחירה. כאמור, בחירה או לא בחירה – לא זו השאלה.

לקריאה נוספת על הגעה לזנות בעקבות קשיים כלכליים/עוני, תפישות חברתיות על אימהוּת, העמדות הפנים הנדרשות, הנתקים הרגשיים והקושי לצאת משם – כתבתה של ורד לי (הארץ, 15.8.12).

מודעות פרסומת