בטור שכתב בני ציפר "הסופר ומשטרת המגדר" שפורסם היום ב"הארץ" יצא ציפר להגנתו של א.ב. יהושע ואף הגדיל להצטרף בעקיפין ל"[…] תקתוק המקלדת של אלה שבדור הקודם לשלנו שלחו את יצירותיהן [של נשים – א.ד.] לעורך 'תרבות וספרות', שנאנח בקבלו אותן וקרא 'אל תיתנו להן עטים'".
אני לא מוצאת טעם לקחת את העט שהוא שלי מלכתחילה ולהתייחס לדברים רבים שכתב בטור, אלא לשניים בלבד:
1.
"אבל דומני שגם הוא, עתיר הניסיון בפולמוסים עקרוניים, לא שיער את עוצמת ההתנפלות עליו – והוא אכן נבהל ומיהר להתנצל על דבריו מחשש שינודה. שכן, מה שא.ב. יהושע לא הביא בחשבון הוא שישראל נעשתה זה מכבר, קצת בדומה להודו, חברה של קאסטות. אם אתה נמנה עם הקאסטה שהייתי קורא לה לצורך העניין 'קאסטת תל-אביב', פשוט אסור לך להשתמש בטרמינולוגיה הנחשבת נורמלית לגמרי בקאסטות הנמוכות יותר. מיד תקים עליך את משטרת הבון-טון של הקאסטה, וגדודיה יצורו עליך וייצאו נגדך בשוקרים המילוליים שלהם. לא בשל תוכן הדברים, אלא מפני שעברת על חוקי הקאסטה שלך. […] במילים אחרות, נוצר כאן היפוך יוצרות: א.ב. יהושע, שלכאורה נראה כאן הסבא השמרן, הוא בעצם מהפכן חברתי, מפני שהוא מנסה לערבב את הערכים של הקאסטות השונות בארץ, ובכך להביא לשיתוף רב יותר בין שדרות העם ולהפחית את הניכור המעמדי. ואילו משטרת הבון-טון הנראית לכאורה מהפכנית ואוונגרדית, היא היא השמרנית, ומסרבת לזליגה של ערכים עממיים יותר לתוך הקאסטה הסגורה שלה".
הפסקאות האלה עלולות לעשות קצרים במוח ולכן מיותר כאמור מבחינתי להתייחס אליהן.
מה שכן, זו הזדמנות טובה לכתוב שלמרות שהתיוג והמיתוג משרת בעלי אינטרסים, נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת חיות וקיימות בשלל קבוצות חברתיות בישראל, ולא ב"קאסטת תל-אביב" בלבד.
במהלך העשור האחרון – כחלק משני מחקרים שערכתי בנושא ובמהלך מאות מפגשים והרצאות – פגשתי נשים שמתגוררות בכל רחבי הארץ, מזרחיות ואשכנזיות, עניות וממעמד הביניים, יהודיות, פלסטיניות ודרוזיות – שלא רוצות ללדת ולגדל ילדות וילדים. חלקן מגדירות עצמן כפמיניסטיות, אחרות לא.
היכולת לומר במפורש ובמוצהר "אני-לא-רוצה-להיות-אימא" והיכולת לחיות בעקביות עם היעדר הרצון, הן אלה שעשויות להיות מבוזרות בצורה לא-שווה בשל המחירים השונים שנשים תשלמנה על אמירתן זו; אבל היעדר הרצון חוצה "קאסטות". בנוסף, בכל "הקאסטות" יש מי שסבורות שהולדת וגידול ילדות וילדים היא מהלך נורמטיבי שמה בינו לבין "הנורמלי".
2.
"אני מכיר אישית כמה מאלה שיצאו בשצף נגד יהושע וכינו אותו טיפש ומפלצתי: להן עצמן יש ילדים, כלומר, הן סברו בדיוק כמו א.ב. יהושע שהבאת ילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלהן כנשים. אבל אוי ואבוי להן אם יודו בזה".
בתפישת עולם שלא מתחלקת לשחור ולבן בלבד, נשים יכולות להפוך לאימהוֹת, לחשוב שזה היה המהלך הנכון ביותר עבורן למרות הקשיים, ולחשוב שלהיות אימהוֹת זו זהות ראשונה מבחינתן שאין שנייה לה – ועדיין להכיר בכך שבהיותנו נשים שונות, לא לכולנו זה מתאים ואף להתייצב לצדן של מי שרוצות אחרת בחייהן.
התפישה הזו שלפיה יש כאן שתי קבוצות שניצבות בהכרח זו כנגד זו – "אימהוֹת" ו"לא אימהוֹת" – היא חלק מהלך רוח של הפרד ומשול ש"לא מרשה" לקלפים להיטרף. הפרד ומשול שמאוים מסולידריות שיכולה להתקיים בין נשים. הפרד ומשול שמתעלם מכך שישנן אימהוֹת שתתייצבנה לצד נשים שאינן אימהוֹת ומאבקיהן; ושישנן נשים שאינן אימהוֹת שתתייצבנה לצד אימהוֹת ומאבקיהן.
בנוסף, עשוי להיות פער, פער גדול ואף אדיר, בין המעשה של הולדת וגידול ילדות וילדים לבין העמדה הרגשית כלפי מהלך זה: אם אשה הפכה לאֵם, לא ניתן להסיק מכך שמבחינתה הבאת ילדות וילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלה כאשה, בהכרח. נשים עשויות להפוך לאימהוֹת ובסתר לבן לומר בדיוק ההפך ממה שציפר כתב: הן עשויות לסבול מאוד, לשנוא את היותן אימהוֹת, לסבור שאימהוּת עבורן היא המון מלבד דרך שבה הן הגשימו את עצמן, ולהתחרט על כך שעשו זאת.
תפישת העולם של בני ציפר, בין היתר, היא זו שלא מאפשרת לקולות האלה להישמע ועושה כל שביכולתה להשאירם חנוקים. כך חוזרת ומשתחזרת תפישת מציאות בינארית שלפיה או שאת לא נורמלית אם לא רוצה להיות אימא, או שאת התגלמות הנשיות הנורמלית והמאושרת אם כן.
צר לקלקל. כלומר לא צר בכלל. הכרה בכך שישנן הסתעפויות רבות יותר מאשר חלוקה בינארית זו היא אולי תחילת דרך לתיקון עולם.
יוצאת לתרבות רעה 