מודעוּת לאי-הורות במודע

25 07 2012

בימים האחרונים נתבשרנו על גניקולוגיות/ים שמתעתדים לצאת לסדרת הרצאות בפאבים בכדי להעלות מודעות בנוגע לגבולותיו של גיל הפריון בקרב נשים, זאת בין היתר בעקבות מחקרים בנושא שמצביעים על כך שישנו פער גדול בין מה שידוע בציבור על "חלון הפוריות" של נשים למשכו בפועל.
בישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה שהתקיימה ב-18 ביוני 2012 שעניינה "קידום מודעות נשים בישראל לפוריותן" נאמר שמטרת הדיון היא להמליץ על קמפיין לאומי כדי להעלות מודעות ולאפשר חופש בחירה ביחס לילודה וכי "אין לנו רצון להגיד לנשים – פרו ורבו, אין לנו רצון להגיד לנשים – הקדימו את הלידות שלכן. זה בכלל לא התפקיד שלנו. אני בתור אישה לא הייתי רוצה שאף אחד ייכנס לי לרחם ויגיד לי מה לעשות עם הילדים שלי, או עם פוטנציאל ההולדה שלי. אבל הייתי רוצה שיתנו לי את הכלים לעשות החלטה מושכלת" (רונית קוכמן, רופאת הפריה חוץ-גופית, חברת ועדת אגודת איל"ה, בית חולים הר הצופים).
אני מסכימה עם רונית. אנחנו צריכות לדעת כמה שיותר בכדי שנוכל לעשות הכרעות שטובות לנו ככל שניתן בנוגע לחיינו.
אבל. ויש כאן אבל. ואת האבל הזה השמיעו בוועדה כל אחת/ד בדרכה/ו חדווה אייל, ד"ר רחל אדטו, חנה קהת, ד"ר אושרית יקנה ופרופ' גד פוטשניק – כשהתייחסו לאבסורד שבקמפיין המוצע, להשלכות המסוכנות שעשויות להיות לו אם המשמעות היא התערבויות כירורגיות נוספות בשם ילודה בכל מחיר, ללחץ שמופעל ממילא על נשים לחיות בזוגיות ולהיות אימהות, לנפקדוּת של גברים ממפת הפריון, להתמקדות בגוף האישה במקום באישה עצמה, בבריאותה, ברווחתה, בחייה.

אני מבקשת למרקר בצבע בוהק אף יותר את הסוגיה שממשיכה להיוותר שקופה גם כשכבר יותר מדוברת, ולהציע מספר שאלות בין איש/ה לעצמם למען מודעות מורכבת יותר מאשר זו הסלקטיבית כפי שנוטה להיות בשיח על ילודה בישראל [שיח אליו אני מתייחסת ככזה  שמשדל לילודה ולא "רק" מעודד אותה]:

  • האם אני רוצה להיות הורה?
  • האם אני רוצה להיות הורה?
  • למה?
  • האם למרות שכמובן שעשוי להיות פער בין דמיון למציאות, אי-פעם דמיינתי במשך דקות ארוכות מה המשמעויות הפוטנציאליות של גידול ילד?
  • האם לפחות נכון לכיום ולפחות תיאורטית – אני מסוגל/ת להתמודד עם מגוון משמעויות אלה?
  • האם יש לי קווים אדומים – אישיים ומוסריים – בדרך לממש את רצוני להיות הורה?
  • מהם מקורות הידע שלי על חיים ללא ילדים משלי?

אני יודעת שיש נשים וגברים שהסביבה בה הם גדלו וחיים כיום לא מאפשרת לשאלות אלה לעלות על דל שפתיים בשום צורה שהיא.
אני יודעת שגם אם הן חולפות במחשבה, ישנן דמויות סמכות שיקשו להיות עקביים עם רצונות אישיים. כל אוכלוסיה, ודמויות הסמכות שלה.
ועוד אני יודעת שנפש האדם ואימת החברה מורכבות יותר ויש להן דרכים לעקוף גם תשובות שליליות לשאלות הללו.
ועדיין, בשלב זה, כנקודת מוצא, רק כשהן תהיינה נוכחות בין אישה לעצמה וגבר לעצמו, בין בני/בנות-זוג, סביב לשולחן המשפחתי, בקרב גניקולוגיות/ים, בקליניקות טיפוליות (גוף ונפש) – נוכחוֹת בשכיחוּת כמו השאלות: כמה ילדים אני רוצה, איך יקראו להם, מתי להתחיל ומתי להמשיך –
אז, ורק אז, ניתן יהיה להתחיל לדבר על חופש בחירה ביחס לילודה ולהורות.

מודעות פרסומת