אימהוֹת "אכלו בוסר" ושיני בנות תקהינה? דיון פנים-פמיניסטי על אי/אימהוּת

10 08 2015

* הפוסט נכתב בעקבות קריאת הפרק "אימהוּת: בין תוהו, כשלים, קסם וחזון", שפותח את הספר שיצא לאור זה עתה – "דרך אֵם" (עורכת: אראלה שדמי, הוצאת רסלינג).
** גילוי נאות: אראלה ואני מיודדות, משוחחות ודיברנו לא אחת על המשותף בדעותינו לצד המחלוקות שבינינו.

==================
בכדי להבין מעט יותר את הדברים שאכתוב, נדרש לשוב לרגע לשנות השבעים של המאה העשרים, שנים שהיו סוערות עבור נשים פמיניסטיות שהן אימהוֹת או לא אימהוֹת. ספרה של שולמית פיירסטון (The Dialectic of Sex) שפורסם ב-1970, בהמשך לספרה של סימון דה-בובואר (המין השני) שפורסם ב-1949, זכו לקיתונות של ביקורת בשיח פמיניסטי עצמו, ולהאשמות בשנאת ילדים, באנטי-פמיניזם, בדחיקתן של אימהוֹת לפינה ובהובלתן לעמדה של מגננה.

כך למשל כתבה אשה בהיריון למגזין – It Ain`t Me, Babe, בשנות השבעים:

"תנועת הנשים אינה נועדה רק עבור נשים בהירות/מבריקות (Bright) ממעמד הביניים שהחליטו לא להינשא לעולם ולא ללדת ילדים… תנועה שמקיאה למראה אשה בהריון או ילד… משום מה קשה לי להאמין שילדים הנם רעים באופן אינהרנטי או שללדת ילד זה חטא בהכרח. העניינים דפוקים רק בגלל שהחברה מסרבת לקחת על עצמה אחריות כלשהי על הילדים. למי אני יכולה לפנות עכשיו אחיותיי?…".

אלו למשל דברים שכתבה סילביה אן הולט בספרהּ חיים ששווים פחות: המיתוס של שחרור האשה, בהתייחסה 'בין השורות' לספריהן של סימון דה-בובואר, בטי פרידן ושולמית פיירסטון:

"במאה התשע-עשרה התייחסו הפמיניסטיות לאימהוּת בכבוד גדול. […] בעת החדשה החריף מאוד המצב, שעה שפמיניסטיות מפעילות הגל החדש נקטו עמדה עוינת כלפי אימהוֹת וילדים גם יחד. הן ראו במשפחה ובתפקוּד הביולוגי של האימהוֹת מוסדות שלטון מרכזיים של הגברים, אשר נועדו לשעבד את הנשים לאינטרסים גבריים. פמיניסטיות רדיקליות אפילו חזו בעיני רוחן אוטופיה, שבה המדע ישחרר את גופן של הנשים ממשימת ההולדה. במקום לעזור לנשים להתמודד עם העול הכפול המוטל עליהן – בבית ובמקום העבודה, עודדו הפמיניסטיות האמריקאיות את הנשים להימנע כליל מנישואין ומהבאת ילדים לעולם" (עמ' 172-173).

וכך תיארה זאת ד"ר אריאלה שדמי בפרק שפותח את הספר שערכה:

"כאשר הריתי, כבר בשלבי ההיריון המוקדמים נתקלתי בהתנכרות כלפיי מצד חברות הקבוצה. לאחר הלידה, למעט שתי חברות, לא באו לבקרני נשים מהקהילה שהייתה לי כמשפחה ובעקבות זאת נגרמה לי עגמת נפש קשה" (עמ' 23). 

בדומה לחוקרות אחרות, אני סבורה שספריהן של דה-בובואר ופיירסטון פורשו באופנים שחלקם שגויים ואף שגויים מאוד, אולם אינני מתכוונת להתווכח עם ההשלכות של פרשנויות אלה שאכן הובילו אימהוֹת פמיניסטיות רבות, מקבוצות חברתיות שונות, לתחושה עמוקה של זעם, אכזבה ותסכול כמו-גם לתחושה של ניכור ולתחושה צורבת של היעדר שייכות בתנועה שנועדה לכאורה להיות עבור כולן.

פרשנויות אלה לכתביהן של דה-בובואר ופיירסטון בעיקר, הובילו בסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים של המאה העשרים לשינוי מגמה בתיאורטיזציה פמיניסטית על אימהוּת, שינוי שלהבנתי נמשך עד היום:
מעשורים אלה ואילך, עיקר המאמץ במחקר ובכתיבה על אימהוּת הוקדש ומוקדש בעיקר לבחינתם הביקורתית של התנאים החברתיים-פוליטיים-כלכליים שבהם אימהוּיות מתקיימות, ולאותם קשיים שעמן אימהוֹת רבות מתמודדות ושתחתם רבות קורסות ולעתים אף משתגעות.
לצדם, נעשו ניסיונות (שלא מוּכרים דיים לצערי) להבְנות דימוי חדש-ישן של אימהוּת באמצעות התעקשות שלא לוותר על אותן תרבויות ומסורות ייחודיות של נשים ואימהוֹת, זאת בשונה מן הכוח הזדוני שמיוחס להן לא אחת בשיחים מטרופוביים שאוחזים בדמיון החברתי. כתיבה זו – שספרה החדש של ד"ר אראלה שדמי מצטרף אליה – הציעה קריאה חלופית שלפיה אימהוּת הנה בעלת פוטנציאל לא רק ליצירתיות רגשית ואינטלקטואלית עבור האֵם עצמה אלא גם בעלת פוטנציאל לאתיקה ולמוסריות בעלות שפה משלהן שביכולתן לשנות הסדרים חברתיים-כלכליים-פוליטיים קיימים שהנם דכאניים ככלל.
לשינוי מגמה זה היו גם שתי השלכות נוספות שאולי תיחשבנה סותרות:
1. התמקדות בקשיים הכאובים שחוות אימהוֹת מקבוצות חברתיות שונות נוטה לא אחת להיות דורסנית כלפי אותם קולות של נשים שעבורן אימהוּת היא זהות שאין שנייה לה, עד לכדי התייחסות אליהן לעתים כאל תינוקות שנשבו או כאל נשים ששבויות בתודעה כוזבת; כמי שמספרות לעצמן ולסביבתן סיפור שאינו אמין.
2. הצטמצמות הכתיבה (המצומצמת ממילא) על האפשרות שלא להיות אֵם. בעוד שנות השבעים של המאה העשרים אופיינו בכתיבה אינטנסיבית יחסית גם על אי-אימהוּת, תיאורטיזציה פמיניסטית כמעט שלא שבה עוד להרהר ביסודיות על עצם הכרח המעֲבר לאימהוּת וכתיבה זו הפכה לכמעין איים בודדים בשטח, בין היתר לאור התחושה שנותרה ספוגה בעור שלפיה רעיונות פרו-אימהוּת זקוקים להגנה.

======================
עד כאן, תמצוּת חלקי של הרקע הרלוונטי.
מכאן, אני מהרהרת בקול למה לדעתי הפרק שפותח את הספר "דרך אֵם", שמבקש לעסוק באימהוּת באופן ששונה ממה שהורגלנו אליו בחברה פטריארכלית, עושה 'על הדרך' סיבוב בעייתי עבור נשים שאינן רוצות להיות אימהוֹת ו/או עבור נשים (אימהוֹת ולא אימהוֹת) שאינן ממשיגות את תפישת עולמן דרך עולם התוכן של היגיון אימהי.

כך ד"ר אראלה שדמי כתבה בפרק המדובר:

"בניגוד לנשים רבות, מקצתן פמיניסטיות, אשר זונחות את האימהוּת כבלתי-מספקת ויוצאות לחפש הגשמה עצמית באמנות, באקטיביזם או בקריירה, מן הראוי להגדיר מחדש את האימהוּת כאתר של משמעות ועוצמה, כאתר שממנו יכולה לצאת בשורת השינוי למרחב הציבורי" (עמ 21). 

"אכן, אורנה דונת, שכתבה על נשים שאינן רוצות ילדים, ועמליה זיו, אשר מדברת על משפחה קווירית, חותרות תחת מוסד המשפחה הגרעינית, שאכן משתנה […] – אך אין די בכך כדי לערער על הפטריארכיה הקפיטליסטית בכלל ואורבת הסכנה שהן מסייעות למגמה של העלמת האימהוּת ככלל. הן מציעות שינוי חברתי בלי ההיגיון האימהי, דבר בעייתי בעיניי. נשים וגברים מתכחשים לאימהוּת שבתוכם וכך מצטרפים לפטריאריכה ולשוק, שמכחישים את ערכי האימהיות בד בבד עם ניצולה לצורכיהם" (עמ' 25). 

אני שמה בצד את הבנתי שהתייחסות לאימהוּת .Vs קריירה כאילו הן תמיד תמיד מחויבות להתחרות בחייהן של נשים – נופלת למלכודת בינארית שלא תואמת את מציאות חייהן של נשים רבות שפגשתי בעשור האחרון, שאינן רוצות להיות אימהוֹת אבל גם קריירה היא מהן והלאה. פרנסה בכדי לכלכל את עצמן ואת מי שיקר/ה להן – זה כן, בין היתר מכורח הנסיבות; אבל לא קריירה. זו נפילה לאותה מלכודת פטריארכלית שלפיה או שאת רוצה להיות אימא או שאת "חושבת, פועלת ורוצה כמו גבר"; מלכודת שפוגמת ביכולת להכיר בקיומן של זהויות מרובות ושונות של נשים.
אני גם שמה בצד את ההנחה כאילו כולנו לכודות בהכרח באתוס נאו-ליברלי של "הגשמה עצמית", בעוד רבות מאיתנו בעיקר מבקשות לחיות את חיינו כפי שאנחנו מוצאות לנכון מבלי להכתיר רצון זה בכותרות שעשויות להיות ריקות מתוכן.
ואני גם שמה בצד את הבחירה העגומה בעיניי במילה השיפוטית "זונחות" ("זונחות את האימהוּת כבלתי-מספקת"), זאת בזמן שבמקביל נכתב ש-:

"חשוב לי להדגיש כי מקובלות עליי הגישות הפמיניסטיות אשר טוענות שאימהוּת היא בחירה אישית שאינה מחייבת את כלל הנשים, כמו-גם הטענה שאהבת-אֵֵם אינה אינסטינקט מולד ולכן אין מושג של 'אימהוּת טבעית'. כמו-כן מקובלת עליי הטענה שבמסגרת הפטריארכלית, הנשים חופשיות (אם הן אכן חופשיות) לבחור בין עבודה וקריירה לבין פנאי ובטלה לבין אימהוּת וכל דרך יכולה להעשיר ולספק אותן" (עמ' 16). 

אז אני שמה כל זאת בצד ומבקשת להתמקד במה שבעיקר בעייתי בעיניי:
אני לא בטוחה שפטריארכיה מנסה להעלים אימהוּת (ואם כן, זה מתרחש לצד שידול מסיבי אליה, בו-זמנית), אבל אם נסכים לרגע שאכן כך ואם דיבור על אי-אימהוּת מפורש כשיתוף פעולה מסוכן עם המפעל הפטריארכלי להעלמת אימהוּת – אזי בפועל שוב מוחנקת בשיח פמיניסטי היכולת להתייחס לאי-אימהוּת כאחת האפשרויות הנוספות שאמורות להיות פתוחות בפני נשים, ושאליה מייחלות נשים פלסטיניות, דרוזיות, בדואיות, לסביות, מזרחיות, הטרוסקסואליות, טרנסיות, אתיופיות, אשכנזיות, ביסקסואליות, יהודיות ולא רק – שפגשתי במהלך הדרך.
כפמיניסטית, ודאי שאחד הדברים האחרונים שהייתי רוצה להיחשד בהם הוא שהנני משת"פית של פוגעיי שאינם פוגעים רק בי, ועל-כן איזו ברירה לכאורה נותרת מלבד לחדול מלכתוב/ללמד/להרצות על אי-אימהוּת?

מדבריה של ד"ר אראלה שדמי עולה שבכל זאת יש אפשרות לעסוק באי-אימהוּת – וזאת אם אחדל מלהתכחש לאימהיות שבתוכי ואם אסכין להשית עליי היגיון אימהי, שמשמעותו בין היתר:

"במקום קפיטליזם – כלכלת נתינה וכלכלת קיום; במקום טרנס-הומניזם – הטבע וכל ברואיו; במקום אינדיבידואליזם – קהילה; במקום יחסי-כוח – איזון ואחריות; במקום מדינה – מקומיות; במקום מונותאיזם – רוחניות; במקום פמיניזם של שוויון – פמיניזם טרנספורמטיבי. […] כלכלת הנתינה של האֵם כדגם כלכלי וכהיגיון אנושי; חברה מטריארכלית – שוויונית, חופשית ומאוזנת; כלכלת קיום ונתינה במקום חליפין וצבירה […]".

העניין הוא שאני אישית 'דווקא' שואפת ומנסה לפעול למען עולם די דומה לזה שלו מייחלת אראלה. אולם אני שואפת אליו כחלק מזהותי כאשה (סיסג'נדרית, ובה-בעת בת-ברית לחשיבה ולפרקטיקה קווירית) וכפמיניסטית, כפי שאני מבינה פמיניזם. הציפייה שאתייחס לשאיפה זו באמצעות המשגתה והפנמתה כהיגיון אימהי, נחווית ומתפרשת על-ידי כדכאנות מיותרת מבית.

אני מבינה ממעמקים למה דיבור על אי-אימהוּת עשוי להעיר זיכרונות כאובים מאותו עשור שבו אימהוֹת פמיניסטיות רבות הרגישו במגננה ושחלקן אף הותקפו בשל אימהוּתן, לא פחות. אני גם מודעת לכך שעיסוק באי-אימהוּת ממוסגר לא אחת בשיח פמיניסטי עצמו – כעיסוק אשכנזי שתקוע בפמיניזם ליברלי של שנות השבעים והשמונים של 'נשים לבנות שרוצות להיות כמו הגברים ושלכן דוחות מעליהן אימהוּת'.
ולצד הבנה זו תחושתי היא שלא ניתנת כאן הזדמנות ליצור דיבור אחר, בין היתר לאור כאב שנגרם בעבר – דיבור שיכול להתייצב לצדן של אימהוֹת שמשלמות מחירים אדירים, שיכול להשתתף בחגיגתן של נשים את אימהוּתן ואימהיותן לצד מתן אוויר וחמצן לריבוי זהויות של נשים/פמיניסטיות גם כשאינן מתייחסות לאתיקה של דאגה שהיא מגדלור עבורן, כצעידה לאורם של ערכים אימהיים.

אני נוהגת לומר בהרצאות שלוּ אעודד נשים לאי-אימהוּת ו/או אתייחס לנשים שחוגגות את אימהוּתן ואימהיותן כמי ששבויות בתודעה כוזבת – לא אהיה שונה מפטריארכיה. אהיה 'פשוט' תמונת-ראי שלה שממשיכה לעוות את פניהם המרובים של נשים. לא הייתי רוצה שבשמה של כמיהה לדרך אֵם, יעוּותו פניי שלי ושל שכמותי, שקיימות ושמתמודדות ממילא במאבק חזיתי עם משדלי ילודה למיניהם.

זוהי קריאה שלא לשתף פעולה עם ההפרד ומשול שמופעל כלפינו אימהוֹת ולא אימהוֹת. ידי כולנו מלאות.

מודעות פרסומת