הבוקר שאחרי: לא מה שחשבנו. [ט]

25 07 2011

[כתמיד, אני לא כותבת על משפט, חוקים וראיות אלא על תפיסות חברתיות ותגובות הציבור]
_________________________________

לפני 4 שנים שוחחתי איתה. כמה ימים לפני כן הוא אנס והכה אותה במה שאמור היה להיות דייט, ולמרות שהיה שם את כל ש'נדרש' כדי להבין שנאנסה – היא הרגישה מבולבלת ולא בטוחה בחוויה שלה עצמה.
היא פקפקה במה שהיה כי לאחר מעשה היא נותרה לשבת ולשתות איתו קפה.

בתסריט המדומיין הרווח מי שעברה אונס מצופה לפרוץ בריצה הישר לתחנת המשטרה הקרובה. לאחר הגשת התלונה היא מצופה להיכנס למקלחת ולצאת ממנה רק לאחר שעות ארוכות. לאחר שיצאה ממנה היא מצופה לא ליצור איתו קשר אלא אם כן מדובר בהתעמתות ובתגובת זעם מרוסקת.
כל התנהגות אחרת מאלה נתפסת כהוכחה לשקר, לבדיה מבית היוצרת של אישה הוזה.
ובמילים אחרות – התפיסה הרווחת היא שלא רק שיש 'תסריט נכון' בפגיעה המינית עצמה בכדי שהיא תיחשב ציבורית ככזו, יש גם 'תסריט נכון' בבוקר שאחרי בכדי שהיא תיחשב ציבורית (ולעתים גם עצמית) ככזו.
בפועל, 'התסריט הנכון' יכול להתממש ואכן מתממש, אבל לצדו יש גם לא מעט תגובות/התמודדויות אחרות.
יש מי שתישאר במיטתו לילה שלם לאחר שהוא אנס אותה.
יש מי שלאחר שתקבל ממנו מייל עניינים כרגיל בבוקר, תענה גם היא כאילו כלום לא קרה.
ויש מי שלמחרת תשלח לו אסמס מחויך.
יש מי שתחוש זעם עצום כלפיו, לעולם לא תתעמת איתו, ותגיש תלונה במשטרה.
ויש מי שתתעמת אבל לא תגיש תלונה.
יש מי שתמעט לאכול, יש מי שלא תפסיק, ויש מי שתקיא את מה שכן אכלה.
יש מי שתפנה לאחד ממרכזי הסיוע ויש מי שתעדיף להתרחק מהם.
יש מי שתתקשה להירדם בלילות, יש מי ששנתה תנדוד גם בעירות. ויש מי שתסרב לצאת מהמיטה גם אם זה אומר לחלום ביעותים, רק כדי לא להתעורר לתוך ה-סיוט.
יש מי שדעתה תהיה פזורה ומבולבלת (= "היא לא צלולה ועקבית. אי-אפשר להאמין לה"); ויש מי שדעתה תהיה צלולה ועקבית (= "ככה לא אמורה להתנהג מי שעברה אונס. היא אמורה להיות פזורה ומבולבלת. אי-אפשר להאמין לה").
יש מי שתחזור ללימודים ולעבודה, ויש מי שלא תוכל עוד לתפקד, יש מי שתשתף חבר או את אחותה, ויש מי שתנצור סודה לנצח.
יש מהכל, ובלי שום קשר אליהם ובכל אחד מהם – אונס היה כשהיה.

שונוּת בתגובות קיימת גם בטראומות אחרות. מספיק להסתכל על מהדורת חדשות בה מדווח על פיגוע ולהקשיב לאלו שמספרים שברחו בבהלה כל עוד נפשם בם, ולאלו שהתחילו לפנות פצועים, ולאחרים שנותרו נטועים במקומם. הנטייה היא לא לתת את הדעת לתגובות עצמן ולשונות ביניהן, משום שפיגוע הוא טראומה פומבית. כיוון שאין עוררין על כך שהוא קרה, אין גם צורך לבדוק בציציות את תגובות הנוכחות/ים בו ולשפוט איזו נחשבת הגיונית יותר בעינינו ואיזו פחות. וגם אין צורך לבדוק האם תגובה לא הגיונית בעינינו מטילה בספק האם פיגוע היה.
בגלל שפגיעה מינית אינה פומבית ולרוב היא מתרחשת בחדרי חדרים על-ידי אדם מוכר – "תגובה נכונה" נתפסת כעדות מרכזית לעצם התרחשותה, וזו טעות אינהרנטית במערכת כי תגובה לא מעידה כהוא זה על היה או לא היה.

למרות שהיינו רוצים להאמין שכן, אף אחד ואחת מאיתנו לא יודע/ת איך באמת נתנהג אחרי שחלילה ירחף איום מעל שלומנו או על חיינו; ולמרות שיש לנו תסריט איך אמורים להתנהג אחרי, אין חיה כזאת.
חלק משפיות דעתנו ויכולתנו לשרוד ביומיום נשען על המשאלה והתקווה ש"לי זה לא יקרה".
העניין הוא שאם קרה וכיוון שקרה – פעמים רבות נדרשת התארגנות אחרת של הנפש (חלקה מודעת וחלקה לא) – התארגנות שתאפשר לחיות כאילו זה לא קרה:
ננסה להתנהג כרגיל כי אולי אם נתנהג כרגיל, הלילה ההוא יוותר מלהשאיר עלינו את טביעות אצבעותיו.
נישאר במיטתו כי לא הגיוני שהרגע נאנסנו. לישון עכשיו.
נחתום את האסמס בסמיילי, העיקר שיסתלק מחיינו ולא יזכיר לנו כל פעם מחדש.
אולי ניפגש איתו שוב כי לא הגיוני שהבחור החכם והמקסים שחשבנו שהוא, באמת אנס.
נעשה הרבה דברים שדקה אחת לפני לא היינו משערות בנפשנו שנעשה, כדי לשמר את התחושה שהכל בסדר. ובמילים אחרות: כדי לשרוד. וההישרדות הזאת יכולה להימשך דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים אחרי אותם רגעים שלכאורה מזמן כבר נגמרו.

נטשה קמפוש, אישה אוסטרית שנחטפה בגיל 10 והוכנסה לצינוק למשך 8 שנים עד שהצליחה לברוח מחוטפהּ, כותבת בספרה "3096 ימים":
"אנשים, שאינם מכירים כלל את המורכבות שבחיי, מונעים ממני את היכולת לשפוט את חוויותי שלי בהגייתם שתי מילים: תסמונת סטוקהולם.
'המונח תסמונת סטוקהולם משמש לתיאור תופעה פסיכולוגית פרדוקסלית שבה בני ערובה מבטאים חנופה ומפתחים רגשות חיוביים כלפי שוביהם, צעד שנראה לא רציונלי לנוכח הסכנה או הסיכון שעמם מתמודדים הקורבנות' – זה מה שכתוב בספרים. הבחנה מתייגת שאני דוחה בתוקף. שכן אמפתיים ככל שיהיו המבטים המופיעים כאשר המונח נזרק לחלל האוויר, השפעתם איומה. המבט הזה הופך את הקורבנות בעבר לקורבנות פעם נוספת, מפני שהוא גוזל מהם את הכוח לפרש בעצמם את סיפורם – והופך את החוויות המשמעותיות ביותר בסיפורם לתוצר של תסמונת. המונח מתייחס בדיוק להתנהגות משמעותית החיונית כל-כך להישרדותו של הקורבן, והופך אותה ראויה לגינוי.
התקרבות אל החוטף איננה מחלה. יצירת פקעת מגוננת של נורמליות בתוך הפשע איננה תסמונת. כלל וכלל לא. זוהי אסטרגיית הישרדות במצב שאין מנוס ממנו – ונאמנה למציאות הרבה יותר מסיווג גורף של פושעים כמפלצות צמאות דם ושל קורבנות כשֵֹיות חסרות אונים, סיווג שהחברה מסרבת לבחון את היבטיו הנוספים" (עמ' 148-149).
דבריה של קמפוש אינם מכוונים להתנהגות שלה במהלך שמונה השנים במחיצתו של החוטף בלבד, אלא גם לימים שאחרי בריחתה לחופשי, כשהעולם ציפה לראות למולו אישה שבורה לרסיסים, אישה שתהיה כנועה לחסדיה של חברה שמבקשת "לשקם" אותה, במקום להקשיב לה.

אם רוצים להבין אונס (לא רק לדבר עליו. להבין), צריך להשאיר את 'ההגיון הפשוט' בצד כי רבות מדי התגובות שאחרי שלא תסתדרנה במשבצות 'הגיוניות' במובן המרגיע של המילה.
כל אחת ואחת מהתגובות שקיימות על הרצף היא תגובה נורמלית ברגעי מציאות לא נורמלית (אם כי כזו שמסתברת כנורמטיבית).

אין תגובה נכונה לאונס.
אין.

_________________________

אני לא יודעת למה בדיוק תום יורק התכוון, אבל בכל פעם שאני מקשיבה לו – אני חושבת על המנגנון שכשמו כן הוא: הגנה. לא יכול להיות שזה באמת קורה. נדמיין משהו אחר.
הכל (רחוק מלהיות) בסדר.

מודעות פרסומת




שאלה של רצון.

5 07 2011

משיחה עם בנות 14.
– מי מתחיל עם מי במסיבות?
ברור שהם איתנו.
צוחקות.
– ואיך זה קורה?
בדרך כלל הם נצמדים אלינו מאחור כשאנחנו רוקדות.
– זאת אומרת שאין אפשרות לדעת במי מדובר?
לא. אבל יש לנו סימנים מוסכמים וחברות שלנו מקדימה אומרות לנו אם הוא שווה או לא. אם לא, אז אנחנו זזות מהר הצידה.
– ואז מה קורה?
הם נצמדים אלינו שוב.
צוחקות.
– למישהי מכן נעים שמתחילים איתה ככה?
צוחקות ולא עונות.
– הצחוק אומר שכן? שלא?
אם את יוצאת למסיבה אז את לוקחת בחשבון שמישהו או כמה ייצמדו אלייך הערב.
– זה יכול להישאר ככה?
כן. אין מה לעשות.
– בואו נמחק הכל ונתחיל מחדש. נניח שאתן יכולות לברוא עולם מבראשית ובידיכן לבחור איך אתן רוצות שתיראה תחילת קשר עם בן. במה כל אחת מכן בוחרת?
שיבוא מקדימה.
שרק ירקוד איתי בלי לגעת.
שידבר איתי.
– מה לדעתכן שונה בין מה שקורה עכשיו למה שכל אחת מכן דמיינה?
שרואים אותי.
_______________________________

"מה נשים רוצות?" –
זו שאלה נפוצה מאוד בשנים האחרונות בעקבות "חוקי המשחק" שמשתנים ברגעים אלו ממש, ושלמולם יש גברים שמוצאים עצמם מבולבלים ואבודים גם כשהם רוצים לא לפגוע, גם כשחשוב להם לא לפגוע אבל לא ברור להם איך נמנעים מזה.
התשובה שלי לשאלה "מה נשים רוצות", היא שאני לא יודעת.
אין שום אפשרות או רצון לענות בשם "נשים" באשר הן, כי העובדה שלכל אחת מאיתנו יש איברי רבייה נקביים לא הופכת אותנו לרקמה אנושית אחת שנעה בחלל עם אותם רצונות והעדפות רומנטיות ומיניות. והרי גם ההעדפות הללו עשויות להשתנות מתקופה לתקופה ומול גבר אחד למשנהו.
על דבר אחד בכל זאת אהמר ואקבע חד-משמעית:
אנחנו רוצות לא להיפגע.

מה יכול לעזור, אולי –

♦ להכיר בעובדה שממול ניצבת בת-אדם אינדיבידואלית שהיא אישה, והיא לא נגזרת של "הנשים": "כל הנשים אוהבות שגברים ככה וככה". "כל הנשים חושבות שגבר זה מי שזה וזה וזה". אין לכולנו קוד גנטי משותף שממנו נגזר 'קוד הפעלה' אחיד.

♦ מכאן נובע שאם יש שאלות ותהיות אז היחידה שיכולה לענות עליהן זו היא.

♦ מכאן נובע שכנראה יידרש לדבר על זה ולא רק לעשות את זה.
בסדרת כתבות שנקראת "מלחמת המינים" שמשודרת בימים אלה בערוץ 10, אחד המרואיינים אמר בתרעומת שהיום "צריך לחשוב על כל דבר לפני שיוצא לי מהפה". מרואיין אחר אמר בטרוניה ניכרת ש"בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו צריכים להיזהר".
הייתי כותבת שזה נורא. פשוט נורא ואיום שצריך לחשוב ולהיזהר כדי לא לפגוע. אבל התדהמה גדולה מדי מכדי להיות צינית ברצינות.
וגם מעניין. נשמע הגיוני שהיא תחשוב טוב טוב ותיזהר היטב היטב לפני שהיא עולה אליו הביתה אבל זה מכעיס מאוד שהוא יצטרך לחשוב טוב טוב ולהיזהר היטב היטב לפני שידבר או יעשה.

♦ לדבר על זה. מה זה בעצם אומר?
אין בידיי את המדריך לשאלות הנכונות.
מה שאני כן יודעת זה שכשרוצים להגחיך משהו הוא באמת נשמע מגוחך:
"מה את מצפה? שאני אשאל אותה בכל צעד ושעל אם זה בסדר ואם היא עדיין רוצה?", "שנביא עורך-דין ונחתום על חוזה?".
אם כנר לרגליים עומד הרצון העיקש שלא לפגוע, ואם ישנה מודעות לאפשרות שזה עלול לקרות – תימָצא הדרך הייחודית, איתה.

♦ אלכוהול. אחד הקמפיינים הציבוריים למניעת תאונות דרכים נוסח בזמנו תחת הכותרת "אלכוהול, ונהיגה – רצח בכוונה תחילה!".
אולי הגיע הזמן לדבר גם על אונס פוטנציאלי ולא רק על רצח פוטנציאלי.
אם הניסיון מלמד שלא מצליחים להבחין בין טוב ורע, ובין סקס ואונס – כששתויים – אז אולי זה הזמן להוריד הילוך בעניין.

♦ 1+1 לא בהכרח =  2.
חיוך + לבוש חשוף, לא בהכרח = רצון לסקס.
רכינה קדימה על הבר + לבוש חשוף, לא בהכרח = רצון לסקס.
עלייה הביתה + חיוך, לא בהכרח = רצון לסקס.
וכו'.
הגיעה השעה בהיסטוריה לפרק את האקסיומות המסוכנות האלה שהוטבעו בנו תרבותית בטבעיות מקוממת.

♦ זה בסדר להתבלבל ולא לדעת.
גדלנו בתרבות שרואה בזה חולשה, אבל לא מחויב שכך הוא. אפשר להביא את היום ולשנות אותה.
תחושת בלבול אומרת שהצלחנו לראות שיש כאן מספר אפשרויות, ולא אחת.
מספר אפשרויות משמע שניתן לבחור.
לבחור משמע, שבידינו אם לפגוע או לא.

♦ זה גם אומר שאפשר לבחור בין להניח שמי שממול היא "כמו כל הנשים שאוהבות שגבר סוחף אותן בסערה השמיימה, כלומר שפשוט לוקח", לבין לא להניח ולא לקחת את הסיכון של פגיעה.

כל ההתחלות קשות.
אז מה.

___________________________________

לא קשור לפוסט אבל כן קשור לנושא – סרטון של אמנסטי על טונים של אלימות כלפי נשים וילדות/ים, שכולם אחד.