[כתמיד, אני לא כותבת על משפט, חוקים וראיות אלא על תפיסות חברתיות ותגובות הציבור]
_________________________________
לפני 4 שנים שוחחתי איתה. כמה ימים לפני כן הוא אנס והכה אותה במה שאמור היה להיות דייט, ולמרות שהיה שם את כל ש'נדרש' כדי להבין שנאנסה – היא הרגישה מבולבלת ולא בטוחה בחוויה שלה עצמה.
היא פקפקה במה שהיה כי לאחר מעשה היא נותרה לשבת ולשתות איתו קפה.
בתסריט המדומיין הרווח מי שעברה אונס מצופה לפרוץ בריצה הישר לתחנת המשטרה הקרובה. לאחר הגשת התלונה היא מצופה להיכנס למקלחת ולצאת ממנה רק לאחר שעות ארוכות. לאחר שיצאה ממנה היא מצופה לא ליצור איתו קשר אלא אם כן מדובר בהתעמתות ובתגובת זעם מרוסקת.
כל התנהגות אחרת מאלה נתפסת כהוכחה לשקר, לבדיה מבית היוצרת של אישה הוזה.
ובמילים אחרות – התפיסה הרווחת היא שלא רק שיש 'תסריט נכון' בפגיעה המינית עצמה בכדי שהיא תיחשב ציבורית ככזו, יש גם 'תסריט נכון' בבוקר שאחרי בכדי שהיא תיחשב ציבורית (ולעתים גם עצמית) ככזו.
בפועל, 'התסריט הנכון' יכול להתממש ואכן מתממש, אבל לצדו יש גם לא מעט תגובות/התמודדויות אחרות.
יש מי שתישאר במיטתו לילה שלם לאחר שהוא אנס אותה.
יש מי שלאחר שתקבל ממנו מייל עניינים כרגיל בבוקר, תענה גם היא כאילו כלום לא קרה.
ויש מי שלמחרת תשלח לו אסמס מחויך.
יש מי שתחוש זעם עצום כלפיו, לעולם לא תתעמת איתו, ותגיש תלונה במשטרה.
ויש מי שתתעמת אבל לא תגיש תלונה.
יש מי שתמעט לאכול, יש מי שלא תפסיק, ויש מי שתקיא את מה שכן אכלה.
יש מי שתפנה לאחד ממרכזי הסיוע ויש מי שתעדיף להתרחק מהם.
יש מי שתתקשה להירדם בלילות, יש מי ששנתה תנדוד גם בעירות. ויש מי שתסרב לצאת מהמיטה גם אם זה אומר לחלום ביעותים, רק כדי לא להתעורר לתוך ה-סיוט.
יש מי שדעתה תהיה פזורה ומבולבלת (= "היא לא צלולה ועקבית. אי-אפשר להאמין לה"); ויש מי שדעתה תהיה צלולה ועקבית (= "ככה לא אמורה להתנהג מי שעברה אונס. היא אמורה להיות פזורה ומבולבלת. אי-אפשר להאמין לה").
יש מי שתחזור ללימודים ולעבודה, ויש מי שלא תוכל עוד לתפקד, יש מי שתשתף חבר או את אחותה, ויש מי שתנצור סודה לנצח.
יש מהכל, ובלי שום קשר אליהם ובכל אחד מהם – אונס היה כשהיה.
שונוּת בתגובות קיימת גם בטראומות אחרות. מספיק להסתכל על מהדורת חדשות בה מדווח על פיגוע ולהקשיב לאלו שמספרים שברחו בבהלה כל עוד נפשם בם, ולאלו שהתחילו לפנות פצועים, ולאחרים שנותרו נטועים במקומם. הנטייה היא לא לתת את הדעת לתגובות עצמן ולשונות ביניהן, משום שפיגוע הוא טראומה פומבית. כיוון שאין עוררין על כך שהוא קרה, אין גם צורך לבדוק בציציות את תגובות הנוכחות/ים בו ולשפוט איזו נחשבת הגיונית יותר בעינינו ואיזו פחות. וגם אין צורך לבדוק האם תגובה לא הגיונית בעינינו מטילה בספק האם פיגוע היה.
בגלל שפגיעה מינית אינה פומבית ולרוב היא מתרחשת בחדרי חדרים על-ידי אדם מוכר – "תגובה נכונה" נתפסת כעדות מרכזית לעצם התרחשותה, וזו טעות אינהרנטית במערכת כי תגובה לא מעידה כהוא זה על היה או לא היה.
למרות שהיינו רוצים להאמין שכן, אף אחד ואחת מאיתנו לא יודע/ת איך באמת נתנהג אחרי שחלילה ירחף איום מעל שלומנו או על חיינו; ולמרות שיש לנו תסריט איך אמורים להתנהג אחרי, אין חיה כזאת.
חלק משפיות דעתנו ויכולתנו לשרוד ביומיום נשען על המשאלה והתקווה ש"לי זה לא יקרה".
העניין הוא שאם קרה וכיוון שקרה – פעמים רבות נדרשת התארגנות אחרת של הנפש (חלקה מודעת וחלקה לא) – התארגנות שתאפשר לחיות כאילו זה לא קרה:
ננסה להתנהג כרגיל כי אולי אם נתנהג כרגיל, הלילה ההוא יוותר מלהשאיר עלינו את טביעות אצבעותיו.
נישאר במיטתו כי לא הגיוני שהרגע נאנסנו. לישון עכשיו.
נחתום את האסמס בסמיילי, העיקר שיסתלק מחיינו ולא יזכיר לנו כל פעם מחדש.
אולי ניפגש איתו שוב כי לא הגיוני שהבחור החכם והמקסים שחשבנו שהוא, באמת אנס.
נעשה הרבה דברים שדקה אחת לפני לא היינו משערות בנפשנו שנעשה, כדי לשמר את התחושה שהכל בסדר. ובמילים אחרות: כדי לשרוד. וההישרדות הזאת יכולה להימשך דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים אחרי אותם רגעים שלכאורה מזמן כבר נגמרו.
נטשה קמפוש, אישה אוסטרית שנחטפה בגיל 10 והוכנסה לצינוק למשך 8 שנים עד שהצליחה לברוח מחוטפהּ, כותבת בספרה "3096 ימים":
"אנשים, שאינם מכירים כלל את המורכבות שבחיי, מונעים ממני את היכולת לשפוט את חוויותי שלי בהגייתם שתי מילים: תסמונת סטוקהולם.
'המונח תסמונת סטוקהולם משמש לתיאור תופעה פסיכולוגית פרדוקסלית שבה בני ערובה מבטאים חנופה ומפתחים רגשות חיוביים כלפי שוביהם, צעד שנראה לא רציונלי לנוכח הסכנה או הסיכון שעמם מתמודדים הקורבנות' – זה מה שכתוב בספרים. הבחנה מתייגת שאני דוחה בתוקף. שכן אמפתיים ככל שיהיו המבטים המופיעים כאשר המונח נזרק לחלל האוויר, השפעתם איומה. המבט הזה הופך את הקורבנות בעבר לקורבנות פעם נוספת, מפני שהוא גוזל מהם את הכוח לפרש בעצמם את סיפורם – והופך את החוויות המשמעותיות ביותר בסיפורם לתוצר של תסמונת. המונח מתייחס בדיוק להתנהגות משמעותית החיונית כל-כך להישרדותו של הקורבן, והופך אותה ראויה לגינוי.
התקרבות אל החוטף איננה מחלה. יצירת פקעת מגוננת של נורמליות בתוך הפשע איננה תסמונת. כלל וכלל לא. זוהי אסטרגיית הישרדות במצב שאין מנוס ממנו – ונאמנה למציאות הרבה יותר מסיווג גורף של פושעים כמפלצות צמאות דם ושל קורבנות כשֵֹיות חסרות אונים, סיווג שהחברה מסרבת לבחון את היבטיו הנוספים" (עמ' 148-149).
דבריה של קמפוש אינם מכוונים להתנהגות שלה במהלך שמונה השנים במחיצתו של החוטף בלבד, אלא גם לימים שאחרי בריחתה לחופשי, כשהעולם ציפה לראות למולו אישה שבורה לרסיסים, אישה שתהיה כנועה לחסדיה של חברה שמבקשת "לשקם" אותה, במקום להקשיב לה.
אם רוצים להבין אונס (לא רק לדבר עליו. להבין), צריך להשאיר את 'ההגיון הפשוט' בצד כי רבות מדי התגובות שאחרי שלא תסתדרנה במשבצות 'הגיוניות' במובן המרגיע של המילה.
כל אחת ואחת מהתגובות שקיימות על הרצף היא תגובה נורמלית ברגעי מציאות לא נורמלית (אם כי כזו שמסתברת כנורמטיבית).
אין תגובה נכונה לאונס.
אין.
_________________________
אני לא יודעת למה בדיוק תום יורק התכוון, אבל בכל פעם שאני מקשיבה לו – אני חושבת על המנגנון שכשמו כן הוא: הגנה. לא יכול להיות שזה באמת קורה. נדמיין משהו אחר.
הכל (רחוק מלהיות) בסדר.
יוצאת לתרבות רעה 