אשה משנה החלטתה

23 08 2021

לפני יומיים קיבלתי מכל עבר את הידיעה שמרב מיכאלי וליאור שליין הפכו להורים.
לשלל הפניות מאמצעי התקשורת סירבתי, העדפתי לשמור על זכות השתיקה. ידעתי שאתקשה להציג במדויק בתנאים האלה מה אני חושבת ומרגישה – אז שתיקה. [הריאיון עם רוית הכט שצפוי להיות משודר בקרוב בגל"צ, הוקלט כשבוע לפני שפורסמה הידיעה על מיכאלי = ללא קשר אליה].

במקביל קיבלתי פניות מנשים שהן לא אימהוֹת או שמתלבטות האם להיות או לא להיות אימהוֹת, וזה כבר משהו אחר. לכן בכל זאת כמה מילים.

כשהתחילו לשלוח אליי את הידיעה, התפצלתי לחמש:

  1. מבורך.
    אני תמיד בעד כשנשים הולכות אחר צו לבן מכל סיבה שנכונה להן.
    אני תמיד בעד כשלנשים מתאפשר לבחון מחדש את חייהן; להיות עקביות עם מה שעדיין מתאים ונכון עבורן. לשנות את מה שכבר לא.
    אני תמיד בעד כשנשים מייצרות לעצמן הסדרים ששונים מהנורמה בחלוקת התפקידים הממוגדרת, בין היתר בנוגע לגידול ילדות/ים.
    אני תמיד בעד כשנשים מכריעות כיצד וכלפי מי להביע אהבתן.

  2. שוויון נפש.
    היו בהיסטוריה, ישנן, ועוד תהיינה נשים שהן לא אימהוֹת גם בלעדי מיכאלי.
    הפיכתה לאימא לא שומטת את הקרקע תחת הכרעתם של נשים וגברים רבים – בישראל ובעולם – שלא להפוך להורים, ולהיות עקביים בכך עד יום מותם.

  3. הבנה.
    ישנן נשים רבות שעשויות להפוך להיות אימהוֹת שלא מרצונן ושכן בהסכמתן.
    אולי אין רצון באימהוּת בפני עצמה, אבל יש רצון להישאר בקשר הזוגי ולאור זאת להסכים להפוך לאֵם ולחלוטין גם לאהוב את הילדות והילדים ולהיות אכפתית כלפיהן/ם.
    לבי על חברה שלא יכולה להבין את ההסתעפויות הללו שהולכות אל מעבר ל"כן-לא-שחור-לבן".

  4. תימהון.
    על פונדקאות ואופן הצגת השימוש בה.
    לסוגיית הפונדקאות אני לא נכנסת, כן הרגשתי שנעשה לנגד עיניי סוג של גזלייטינג, תעתוע תודעתי, ולו מבלי דעת, כשלא הייתה התייחסות באשר היא לעמדות קודמות והצהרות מובהקות בנוגע אליה, וכשההתייחסות היחידה מחקה אותן לחלוטין בעוד מה שנותר – נעטף בצלופן. כולנו יודעים שהן נאמרו, הן מתועדות, ובכל זאת – אפס התייחסות אליהן.
    גם בהקשר הזה אפשרי שאשה תשנה דעתה, רק שבעוד לכל היתר נלוו הסברים יחסית ארוכים, לשינוי זה – לא. וזה משנה.

  5. צער.
    הפיכתה של מיכאלי לאימא משמעה אובדנים ברמה החברתית-פוליטית.
    מדובר באובדן של דיונים חשובים בשיח הציבורי, למשל סביב אמירות נבערות על היעדר יכולתן של נשים להיות מנהיגות אם הן לא אימהוֹת.
    מדובר באובדן ייצוגים שונים של נשים; אובדן של נראוּת; אובדן של נתיבים מרובים ושונים על מפת הדרכים. זהו עולם חסֵר כשנושאות עינינו וכל מה שרואות הוא אימהוֹת [אם מישהו מתכוון לפרש דבריי אלה כאמירה כנגד אימהוּת או אימהוֹת, אתם מעֲוְותים וטועים]. נאמר כבר לפניי שמה שאנחנו רואות לנגד עינינו לוקח חלק פעיל בשחרור הדמיון של הייתכן. וכשלא רואות, האֵין מדבר.
    עבור חלק – לא מדובר באובדן אבל כן בערעור היכולת להגיד שהן לא מעוניינות להיות אימהוֹת מבלי שאמירתן תהיה מוטלת בספק יותר מתמיד, כשממילא רבות מתבקשות להוסיף למשפט את מילת הזמן שתרגיע: "למה להגיד שאת לא רוצה להיות אימא בצורה גורפת? תגידי כרגע. עדיין". זר לא יבין עד כמה מזולזל מלכתחילה היעדר הרצון להיות אימהוֹת, ועד כמה הלך-הרוח הקבוע הוא "כשתגדלי, תביני. חכי חכי". לא מופרך לשער שיתעצמו המבטים המתיימרים, הפטרוניים המתערבים והמקווים, שמנבאים ש"אף פעם לא מאוחר לשנות את דעתך. ואת עוד תשני. הנה, תראי את מיכאלי". במילים אחרות, ייתכן שהפיכתה לאימא ובגיל 54 הגדילה בשקל תשעים את טווח הזמן של ההצקות שעבור רבות הוא מסויט ממילא. כן, בהקשר הזה ייתכן שמעכשיו יהיה אפילו קשה יותר מתמיד.
    ומדובר גם באובדן שליטה למול אמירות שמנכסות את החלטתה של מיכאלי למען אג'נדות שעלולות להיות שמרניות ודכאניות בשם "קדושת המשפחה" למשל, כשאני שמעתי מדבריה מילים של קדושת האהבה ומערכת-יחסים זוגית.

    אולי מיותר לציין ובכל זאת אציין שלדעתי אף אחד מהאובדנים האלה לא אמור היה להיות סיבה שלא ללכת אחר צו לבה. כלכך זכותה להכרעתה; זו בכלל לא השאלה. ויחד עם זאת כן לגיטימי בעיניי להכיר בכך שהאישי אכן פוליטי, ושלהחלטה שכזו של דמות ציבורית עשויות להיות השלכות שהולכות אל מעבר לה.

    כלכך זכותה להכרעתה. וכלכך זכותן של אחרות להיטלטל בינן לבין עצמן בעקבותיה. לגיטימי להכיר בכך שיש מי שאיבדו משהו לעצמן כשנשאו עיניהן אליה, בחברה שעדיין מוקיעה ומגנה את מי שמבקשות להישאר לא-אימהוֹת, שמבקשות לחיות את חייהן מבלי לגדל ילדות וילדים – ביולוגיים או מאומצים.

אין שורה תחתונה לטקסט הזה.

מחשבות ראשוניות למול תפנית בעלילה.