איך נשמעת תרבות בפעולה

ביום שישי האחרון שודרה באחד מערוצי הטלוויזיה כתבה על זמרת ידועה שתקליט נוסף שלה עומד לצאת ושהפכה לאחרונה לאֵם.
בזמן הצפייה שמעתי, מוחשית, איך עושה תרבות בפעולה.
צפיתי, וראיתי איך סוללים לנגד עיניי את התפישה שנדמה שאין בלתה שלפיה אי-אימהוּת = אגואיזם, שעמום והיעדר משמעות אמיתית לקיום, בעוד אימהוּת = ההפך.
אני מאמינה לאותה זמרת כשאמרה שהחיים הפכו למורכבים יותר מאז שבנהּ נולד "כי אתה הכי אגואיסט. שום דבר לא עניין אותי חוץ מעצמי ומהשאיפות שלי. זה מה שהייתי מתעסקת בו כל היום ופתאום אתה מתעסק בדבר [ש]באמת הכי חשוב בעולם".
אני מאמינה לה גם כי מי שֹמני שלא להאמין לה, גם כי אני סומכת עליה שהיא זו שיודעת באיזה אופן חייה השתנו וגם כי הגיוני לי שעבור נשים רבות אימהוּת הופכת למערכת-יחסים שאין שנייה לה עבורן.

אז בשביל מה בכלל לכתוב על זה?
כדי להתעקש על שרטוט נתיבים מסועפים יותר מאלה; נתיבים שקיימים אמנם על המפה בחיי היומיום של נשים ואימהוֹת אולם הם בלתי-נראים ובלתי-נשמעים כמעט.
לצד אותה זמרת שהשמיעה קולן של אימהוֹת רבות ולצד דבריו של במאי הכתבה שאמר ש"האימהוּת החדשה נתנה לה משמעות ופרופורציות" –

ישנן
נשים שאינן אימהוֹת, שמעניינים אותן דברים נוספים מלבד עצמן והשאיפות שלהן, הגם שאין שום רע בעיניי להיות עסוקה בשלך.
נשים שאינן אימהוֹת, שלחייהן 'דווקא' יש משמעות מבחינתן.
נשים שאינן אימהוֹת, שלטוב ולרע החיים מורכבים להן.
נשים שאינן אימהוֹת, שחיות בפרופורציות, גם אם אין לי מושג מה זה אומר ומי קובע מהן הפרופורציות.

וישנן
נשים שגם לפני שהפכו לאימהוֹת עניינו אותן דברים נוספים מלבד עצמן והשאיפות שלהן.
נשים שגם אחרי שהפכו לאימהוֹת לא מעניין אותן דבר מלבד עצמן והשאיפות שלהן.
נשים שלחייהן הייתה משמעות מבחינתן גם לפני שהפכו לאימהוֹת.
נשים שהפכו לאימהוֹת ואז הבינו שאימהוּת לא הכי חשובה להן בעולם.
נשים שמבחינתן אימהוּת רוקנה את חייהן ולא מילאה כפי שהובטח.

התעקשות לחזור ולהבהיר שישנם נתיבים רבים ומסועפים יותר מהאחד ששורטט בכתבה כאילו הוא היחיד או הראשי – חשובה כדי שנוכל לשוטט, להשתהות, לבחון ואז לראות אם באפשרותנו להכריע לאן להמשיך מכאן או היכן להישאר.
אמירות שחוזרות על עצמן שוב ושוב עד לכדי מחיקתו של הדמיון, ועטיפה קלישאתית של אמירות כאלה, עשויות שלא לאפשר לנו לעשות בדיוק את זה.