אשה משנה החלטתה

לפני יומיים קיבלתי מכל עבר את הידיעה שמרב מיכאלי וליאור שליין הפכו להורים.
לשלל הפניות מאמצעי התקשורת סירבתי, העדפתי לשמור על זכות השתיקה. ידעתי שאתקשה להציג במדויק בתנאים האלה מה אני חושבת ומרגישה – אז שתיקה. [הריאיון עם רוית הכט שצפוי להיות משודר בקרוב בגל"צ, הוקלט כשבוע לפני שפורסמה הידיעה על מיכאלי = ללא קשר אליה].

במקביל קיבלתי פניות מנשים שהן לא אימהוֹת או שמתלבטות האם להיות או לא להיות אימהוֹת, וזה כבר משהו אחר. לכן בכל זאת כמה מילים.

כשהתחילו לשלוח אליי את הידיעה, התפצלתי לחמש:

1. מבורך.
   אני תמיד בעד כשנשים הולכות אחר צו לבן מכל סיבה שנכונה להן.
   אני תמיד בעד כשלנשים מתאפשר לבחון מחדש את חייהן; להיות עקביות עם מה שעדיין מתאים ונכון עבורן. לשנות את מה שכבר לא.
   אני תמיד בעד כשנשים מייצרות לעצמן הסדרים ששונים מהנורמה בחלוקת התפקידים הממוגדרת, בין היתר בנוגע לגידול ילדות/ים.
   אני תמיד בעד כשנשים מכריעות כיצד וכלפי מי להביע אהבתן.
   
   
2. שוויון נפש.
   היו בהיסטוריה, ישנן, ועוד תהיינה נשים שהן לא אימהוֹת גם בלעדי מיכאלי.
   הפיכתה לאימא לא שומטת את הקרקע תחת הכרעתם של נשים וגברים רבים – בישראל ובעולם – שלא להפוך להורים, ולהיות עקביים בכך עד יום מותם.
   
   
3. הבנה.
   ישנן נשים רבות שעשויות להפוך להיות אימהוֹת שלא מרצונן ושכן בהסכמתן.
   אולי אין רצון באימהוּת בפני עצמה, אבל יש רצון להישאר בקשר הזוגי ולאור זאת להסכים להפוך לאֵם ולחלוטין גם לאהוב את הילדות והילדים ולהיות אכפתית כלפיהן/ם.
   לבי על חברה שלא יכולה להבין את ההסתעפויות הללו שהולכות אל מעבר ל"כן-לא-שחור-לבן".
   
   
4. תימהון.
   על פונדקאות ואופן הצגת השימוש בה.
   לסוגיית הפונדקאות אני לא נכנסת, כן הרגשתי שנעשה לנגד עיניי סוג של גזלייטינג, תעתוע תודעתי, ולו מבלי דעת, כשלא הייתה התייחסות באשר היא לעמדות קודמות והצהרות מובהקות בנוגע אליה, וכשההתייחסות היחידה מחקה אותן לחלוטין בעוד מה שנותר – נעטף בצלופן. כולנו יודעים שהן נאמרו, הן מתועדות, ובכל זאת – אפס התייחסות אליהן.
   גם בהקשר הזה אפשרי שאשה תשנה דעתה, רק שבעוד לכל היתר נלוו הסברים יחסית ארוכים, לשינוי זה – לא. וזה משנה.
   
   
5. צער.
   הפיכתה של מיכאלי לאימא משמעה אובדנים ברמה החברתית-פוליטית.
   מדובר באובדן של דיונים חשובים בשיח הציבורי, למשל סביב אמירות נבערות על היעדר יכולתן של נשים להיות מנהיגות אם הן לא אימהוֹת.
   מדובר באובדן ייצוגים שונים של נשים; אובדן של נראוּת; אובדן של נתיבים מרובים ושונים על מפת הדרכים. זהו עולם חסֵר כשנושאות עינינו וכל מה שרואות הוא אימהוֹת [אם מישהו מתכוון לפרש דבריי אלה כאמירה כנגד אימהוּת או אימהוֹת, אתם מעֲוְותים וטועים]. נאמר כבר לפניי שמה שאנחנו רואות לנגד עינינו לוקח חלק פעיל בשחרור הדמיון של הייתכן. וכשלא רואות, האֵין מדבר.
   עבור חלק – לא מדובר באובדן אבל כן בערעור היכולת להגיד שהן לא מעוניינות להיות אימהוֹת מבלי שאמירתן תהיה מוטלת בספק יותר מתמיד, כשממילא רבות מתבקשות להוסיף למשפט את מילת הזמן שתרגיע: "למה להגיד שאת לא רוצה להיות אימא בצורה גורפת? תגידי כרגע. עדיין". זר לא יבין עד כמה מזולזל מלכתחילה היעדר הרצון להיות אימהוֹת, ועד כמה הלך-הרוח הקבוע הוא "כשתגדלי, תביני. חכי חכי". לא מופרך לשער שיתעצמו המבטים המתיימרים, הפטרוניים המתערבים והמקווים, שמנבאים ש"אף פעם לא מאוחר לשנות את דעתך. ואת עוד תשני. הנה, תראי את מיכאלי". במילים אחרות, ייתכן שהפיכתה לאימא ובגיל 54 הגדילה בשקל תשעים את טווח הזמן של ההצקות שעבור רבות הוא מסויט ממילא. כן, בהקשר הזה ייתכן שמעכשיו יהיה אפילו קשה יותר מתמיד.
   ומדובר גם באובדן שליטה למול אמירות שמנכסות את החלטתה של מיכאלי למען אג'נדות שעלולות להיות שמרניות ודכאניות בשם "קדושת המשפחה" למשל, כשאני שמעתי מדבריה מילים של קדושת האהבה ומערכת-יחסים זוגית.
   
   אולי מיותר לציין ובכל זאת אציין שלדעתי אף אחד מהאובדנים האלה לא אמור היה להיות סיבה שלא ללכת אחר צו לבה. כלכך זכותה להכרעתה; זו בכלל לא השאלה. ויחד עם זאת כן לגיטימי בעיניי להכיר בכך שהאישי אכן פוליטי, ושלהחלטה שכזו של דמות ציבורית עשויות להיות השלכות שהולכות אל מעבר לה.
   
   כלכך זכותה להכרעתה. וכלכך זכותן של אחרות להיטלטל בינן לבין עצמן בעקבותיה. לגיטימי להכיר בכך שיש מי שאיבדו משהו לעצמן כשנשאו עיניהן אליה, בחברה שעדיין מוקיעה ומגנה את מי שמבקשות להישאר לא-אימהוֹת, שמבקשות לחיות את חייהן מבלי לגדל ילדות וילדים – ביולוגיים או מאומצים.
   

אין שורה תחתונה לטקסט הזה.

מחשבות ראשוניות למול תפנית בעלילה.

הכנות לקבוצה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת

עכשיו משמתחילה לשכוך קצת הסערה בעקבות היציאה לאור של "בכייה לדורות. חרטה על אימהוּת" והליווי שלו בעולם, אני שבה אל מה שהתחלתי ושטרם מוּצה בלשון המעטה, והוא יצירת קבוצות מפגש ושיחה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת (ואז, מה עם דודאוּת או אימהוּת חברתית; ואם להיות אימהוֹת, אז באיזה אופן – ביולוגי? אימוץ? יחידני? זוגי? קבוצתי/קהילתי?).
הקבוצה מיועדת לנשים מכל הזהויות המגדריות והמיניות; שלא בזוגיות, בזוגיות, בפוליאמוריה. מטרתה לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים ולהרחיב ככל שניתן את מרחב האפשרויות עבור נשים שמתלבטות. לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות.

הקבוצה הבאה תיפתח בת"א.
אני עדיין סוגרת קצוות אחרונים בנוגע למקום קיומם של המפגשים ולגבי היום השבועי שבהם הם יתקיימו, אבל לעת עתה אני כבר יכולה לומר שהמפגשים יחלו בחודש אוגוסט, הם יתקיימו אחת לשבוע במשך 10 שבועות, ביום שני או שלישי או רביעי, בשעות הערב. עלות ההשתתפות בכל מפגש תהיה כ-80 ש"ח, היא תעודכן סופית לאחר שכל התנאים הפיזיים יוסדרו.
כיוון שבכל קבוצה תיקחנה חלק עד 12 נשים שמשתתפות "בלבד", ייתכן שאפתח שתי קבוצות שתתקיימנה באותו השבוע בשני ערבים שונים.
מי שמעוניינת לקחת חלק בקבוצה ו/או לברר עמי פרטים נוספים – מוזמנת לפנות אליי במייל: orna.donath@gmail.com.

בנוסף, בשבועיים הקרובים יועלה לאוויר פורום סגור שהקמתי עבור נשים שמתלבטות בעניין.
בקרוב אעלה פוסט נפרד לכבודו.

תודה לכן, ואתן מוזמנות.

 

 

 

 

 

בין "בחירה" ל"הסכמה" ל"רצון": מחשבות על אי-אימהוּת*

במהלך העשורים האחרונים, במדינות רבות וישראל ביניהן, אימהוּת הולכת ומתנתקת בתודעה הציבורית מן התפישה כי היא גורל בלתי-נמנע שנכפה על נשים. אימהוּת הולכת וממוסגרת כבחירה אישית של סובייקטיות רציונליות, מיודעות ואוטונומיות שבפניהן פתוחה יותר מאפשרות אחת כאשר כל שעליהן לעשות הוא לבחור מתוכן כצרכניות נבונות שיודעות היטב מה הן רוצות ולמה הן זקוקות.
בנבכי חגיגה נאו-ליברלית, קפיטליסטית ופוסט-פמיניסטית זו, מתבצע סירוב עיקש להתבונן על רעיונות של "בחירה" ו"בחירה באימהוּת" בחשדנות הנדרשת: האם כל אישה בישראל יכולה להיות לא-אֵם במידה וזהו רצונה? האם ישנה חלוקת משאבים שווה בכל המעמדות, בכל המוצאים, בכל הלאומים, הדתות והמסורות ביכולת לחיות כנגד הנורמה? האם איום בנידוי מהמשפחה או מהקהילה בעקבות אי-אימהוּת עולה בקנה אחד עם רעיון "הבחירה החופשית" של נשים? האם התייחסות למי שרוצה לא להיות אימא כאישה מקולקלת במקרה הרע, וכ-לא-בת-אדם במקרה הרע, מסמנת קיומו של מרחב חופשי? האם שימוש ברגש החרטה כאיום כלפי נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת או שמתלבטות בעניין – הנו עדות לאווירה של "בחירה"?
המענה הוא שלילי. אנחנו לא חיות במציאות חברתית בה ישנה גזרה שווה בין אפשרויות: גם אם ישנה אפשרות להכריע בין א' ל-ב', לא אחת, אפשרות ב' היא מבוי סתום שעשוי להוביל לסבל ולענישה כבדים מנשוא. במילים אחרות, גם אם בהחלטה להפוך לאֵם קיים פוטנציאל להתגלמותה של אישה כסובייקטית שרושמת את סיפורהּ הביוגרפי וכיכולה לנווט בתוכו, תנאי-חייהן של נשים מקבוצות חברתיות שונות תוחמים את גבולות מרחב תנועתן.
מעבָר לאימהוּת עשוי שלא לנבוע מבחירה בכלל ואישית בפרט אלא כפועל יוצא של נסיבות מקריות; והוא עשוי אף להיעשות תחת כפייה מרובת-פנים זאת בהתאם ל'משקלן' של נשים בשדה – כלומר בהתאם ליכולתן המובנית להפעיל 'משיכה או 'דחייה' של הכוחות החברתיים שמקיפים אותן.
והכוחות הם רבים. הם הכל מלבד לא-קיימים. אלו כוחות שלא מופעלים באמצעות אקדח שמוצמד לרקה, והם בעיקר מעמידים פנים כי הם מנומסים. הם לא מופעלים פיזית בהכרח אבל הם מפוזרים בכל מקום, מחלחלים לתודעה בשקט שקוף ועל-כן הם קשים לאיתור. אלו כוחות מנומסים משום שלכאורה ידם אינה במעל, אך יש להם שומרי-סף – כמו למשל משפחה ותקשורת או עמותות לעידוד ילודה, כמו-גם רופאות ורופאים – שעושים את העבודה עבורם. הם מנומסים משום שלא בהכרח ולא תמיד הם צועקים את עצמם בקולי-קולות אמנם, אך הם מדברים ללא הרף כך שלא נותר מרווח להשחיל מילה אחרת. וגם אם מילה אחרת מצליחה להשתחל בסדק צר שנוצר, היא מתויגת כזרה, כבלתי-שפויה, כבלתי-מוסרית וכראויה לגינוי.
כוחנות מנומסת לכאורה שכזו עשויה שלא לספק מרחב פתוח לבחינה אישית של מסורות-פריון: האם אני רוצה להיות אימא, ואם כן – למה? מה אני מבקשת לעצמי?
בחברה הישראלית מעודדת הילודה, שלא לומר משדלת הילודה – השאלה "למה" היא שאלה שמרבה להישאל מבחוץ, ותמיד בחד-סיטריות שנוטה אידיאולוגית. נשים שלא רוצות ילדים מוצאות עצמן ניצבות בפני גבות מורמות שתמהות: "למה? איך זה שאת לא רוצה ילדים?"; וכך גם אימהוֹת לילד/ה אחת/ד שנשאלות: "למה? למה את לא ממשיכה? למה את אימא רעה לילד/ת/ך היחיד/ה?". השאלה "למה את רוצה ילדים?" או "למה את רוצה יותר מילד אחד או יותר משניים?" או "למה את ממשיכה בטיפולי פוריות למרות שאולי מייסר וכואב לך?" – לרוב אינה נמצאת על סדר היום.
הלוואי והיינו יכולות לוותר על השאלה החיצונית "למה". "למה" – בהקשר ובטון מסוימים – היא מילת שאלה שנוטה להוביל אל מחוזות של התנצלות והצטדקות, וזו שאלה שלא אחת מובילה אותנו אל עבר דוכן הנאשמות, נאשמות שמצופות להוכיח את חפותנו מפשע שלא היה ולא נברא.
אך היעדר חד-סיטרי של סימן שאלה הוא זה שמייצר בדרכו סימן קריאה, כאילו ברור שכולנו רוצות להיות אימהוֹת; ברור שנעשה כל מה שנדרש ובמשך כמה זמן שיידרש כדי להיות אימהוֹת. ברור.

ולא. לא בהכרח ברור. יש להתחיל לדבר בקול רם ונחרץ יותר שלא בהכרח ברור.

מחקר שערכתי ושנכתב כעת, עוסק בחרטה על אימהוּת ונוגע בין היתר בדרכים שונות שהובילו נשים להיות אימהוֹת. הוא מלמד אותי שישנן נשים שהפכו לאימהוֹת בהסכמה, אך לא מרצון: נשים שרצו לא להיות אימהוֹת ונאלצו להכריע בין אפשרות גרועה מבחינתן (ללדת ולגדל ילדים) לאפשרות גרועה יותר מבחינתן (להיות מנודות מהמשפחה, להיות מגורשות מנישואין, לחיות את חייהן כ"כבשים שחורות" וכ"עופות מוזרים", לחיות תחת איום לפיו בוודאות עוד יגיע יום בו יוטל עליהן צל כבד של תחושת הפסד ושל חרטה מייסרת).
על-פניו, הן הסכימו. אז על-פניו, הן בחרו. אך מה בין "הסכמה" ל"רצון"? אינני הראשונה שמצביעה על ההבחנה בין "הסכמה" לבין "רצון". אלו מילים שמסמנות יחסי-כוח במערכות-יחסים מיניות ויש להתבונן דרכן גם על יחסי-כוח בזירת הפריון והילודה. לחשוב באמצעותן על אותם מצבים בהן נשים מרגישות שהן רוצות שלא להיות אימהוֹת, ומסכימות שכן, לא כי הן חסרות-ישע אלא כי ברגע נתון אין להן ברירה אלא לעשות הכרעות פרגמטיות ומלאות-ישע לאור קריאת מפת חייהן שרחוקה לעתים שנות-אור מרעיון "ה-בחירה".
הסטת השיח מהתמקדות ב-"כן בחרה/לא בחרה" – מחויבת, משום ש"בחירה" אינה חזות-הכל. היא מחויבת משום שדיבור שמצמצם עצמו לשאלה "כן בחרה/לא בחרה" נתפש כפְטוֹר מהתמודדות עם הסיבות המורכבות של מעבר לאימהוּת ועם ההשלכות בפועל של לידת ילדים ללא רצון, על חייהן של נשים.
העיסוק התרפויטי והנאו-ליברלי ברעיון "הבחירה" מסמא עיניים מלראות ששאלות אחרות, חשובות לא פחות אם לא יותר, רוחשות סביב ילדים שנולדים ומטופלים: מהן המשמעויות של מציאות חברתית בה נשים נאלצות להסכים כשהן לא רוצות? מהן ההשלכות של ילודה וגידול ילדים שמתרחשים בהסכמה אך ללא רצון? מי הן אלה שמשלמות את המחיר גם 8, 13, 19 שנים ואולי לעולמים על מעבר לאימהוּת ללא רצון תחת שידולו של "הקהל מהיציע" שנעלם בבוקר שאחרי? האם כמיהה והזדקקות לאהבה, למשפחה, לערי מקלט מדיכוי לאומי, אתני, דתי, מיני, מגדרי ומעמדי, להפרת בדידות, לשייכות ולתיקון עולם אישי מחויבות לעבור בשעריה של אימהוּת? האם כחברה אנחנו מאפשרים לדלתות נוספות להיפתח בכדי לממש כמיהות אלה או שכולן נעולות וננעלות בדיון הציבורי ומכאן שבסופו של דבר התחושה היא שיש רק אחת שניתן לעבור דרכה?

אני חושבת שמילים אלה אינן רלוונטיות רק לנשים שרוצות לא להיות אימהוֹת. אני חושבת שבכל פעם בה אנחנו מעלות על דל שפתינו – בשיחות, במפגשים ובכתיבה – את האפשרות להיות לא-אימהוֹת (לא כבדרך אגב מרפרף או בכמעין מס שפתיים), אנחנו מרחיבות את הצוהר גם לאימהוּת בת-קיימא עבור נשים שרוצות ללדת ולגדל ילדים, עבור נשים שחוגגות את האימהוּת, שעבורן זו זהות שאין שנייה לה. כל עוד גינוי של אי-אימהוּת נמשך, אימהוּת אינה יכולה לפשוט מעצמה כסות אידילית שקשה עד בלתי-אפשרי לתפקד תחתה. כל עוד נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת, מפוקחות ביד אחת בשמו של מיתוס, היד השנייה לופתת בחוזקה מערכות-יחסים בין נשים וילדים באופן שמקשה גם על אימהוֹת לנוע ולהשתחרר מאחיזה.
זוהי חרב-פיפיות; אלו ימים בהם היא מונפת מעל כולנו ביתר-שאת; זהו זמן לומר בקול רם עוד יותר: די.

* הטקסט פורסם לראשונה בגיליון "נשים וטכנולוגיות רפואיות" דצמבר 2012.

דרך הכסף (פוסט אורחת)

מאת הגר
אני נוסעת למשרד של עורכת-הדין שלי לאסוף ממנה צ׳קים. הרבה כסף מחכה לי שם. לא סכום משנה-חיים, אבל בהחלט כזה שעושה נעים בחשבון הבנק. זה הכסף שקיבלתי במסגרת הסכם הפשרה שחתמתי עם הגבר שהטריד אותי מינית, התנכל לי בעבודה, אימלל אותי והפך את החיים שלי לגיהנום.
כל הנסיעה אני נזכרת בפעם הראשונה שעשיתי את הדרך למשרד הזה, לפני קצת יותר משנה. הייתי אז צל חיוור של עצמי, נתונה למתקפת טרור אכזרית של גבר אחד, בוס, שניצל את פערי המעמדות של מקום העבודה כדי להטריד, לאיים, לרדות ולהתעלל. התעללות נפשית בעבודה, גם כזו שאינה כרוכה בהטרדה מינית, מוכרת כגורם למועקה קשה, מתח נפשי, דיכאון וחרדות. כשנכנסת לתמונה גם הטרדה מינית, העניינים מחמירים ומסתבכים עוד יותר. בשורה התחתונה הרגשתי לכודה לגמרי, בלי שום מוצא, בין ציפורניו של גבר תאב שליטה ושיכור מכוח. הכאב היה בלתי נסבל.
דמותי הרגועה והמחייכת במראה הקדמית של האוטו מאשרת לי איזו דרך עשיתי מאז.
כשקיבלתי את ההחלטה לתבוע אותו בתביעה אזרחית בבית הדין לעבודה בגין הטרדה מינית והתנכלות, העברתי את המשחק למגרש שבו אינני מוחלשת כל כך. למגרש שבו יש חוק, ויש פסיקה, ויש דין ויש דיין. במגרש הזה אני איני תלויה בו לפרנסתי או לכל עניין אחר, הוא אינו נהנה עוד מעמדת הכוח וההשפעה שנלווית למשרה הבכירה, ושלטון-היחיד החשוך שבחסותו פועלים עברייני מין ואלימות מפנה את מקומו לטובת שלטון החוק, ולמרחב שיש בו עדים לכל מילה שנאמרת ולכל פסיק שנפסק.
לאור היום יש אפקט מחטא, מפלצות נמסות בו והופכות לשלולית.
במעבר למגרש המשפטי הדינמיקה השתנתה מהקצה אל הקצה.
ראו אותי, הקשיבו לי, האמינו לי.
הצדק יצא לאור ועכשיו אני בדרך לאסוף את הכסף.

אבל המסלול האזרחי עדיין נחשב לאח הקטן והפחות מוצלח של המסלול הפלילי. הוא נתפס כמסלול שמתאים למקרים ״קלים״, או כנלווה או משלים למסלול הפלילי. בעיניי זו טעות. אני חושבת שתביעה אזרחית היא הכלי המרכזי שבעזרתו אנחנו, נשים שנפגעו מעבירות אלימות ומין, יכולות להשיב את הסדר על כנו, לתקן-במשהו את העוול שנגרם לנו, וגם לצאת ממנו מחוזקות וזקופות קומה, ולצמצם את הנזקים הקשים שעלולים להיגרם למתלוננות במסלול הפלילי. כי ההליך הפלילי עצמו, על כל הכרוך בו: חקירות משטרה, פרסום משפיל, סגירת דילים בין פרקליטים מעל לראש של המתלוננת, סגירה רשלנית של תיקים וכך הלאה, רחוק מלהתאים לכל אחת. המחירים שהמתלוננות משלמות עליו הם עצומים, ולעיתים הוא אף יותר טראומתי מהפגיעה עצמה.
בהליך האזרחי, לעומת זאת, התובעת היא האישה שנפגעה; לא המדינה. מכאן ששום החלטה בתיק לא מתקבלת מאחורי הגב שלה, ללא ידיעתה ואישורה. התובעת נמצאת בשליטה מלאה על העניינים.
אבל מעבר לכך, אני רוצה לאתגר את התפיסה המקובלת שלפיה כלא הוא העונש הראוי לעברייני מין, ולהציע את מודל הכלא הכלכלי. אם במקום לשבת בבית סוהר וליפול כנטל על צווארה של משלמת המיסים, עברייני מין היו נשארים במעגל העבודה (במשרות שבהן הם אינם ממונים על נשים), אבל היו משלמים כל שקל שהם מרוויחים – מעבר למינימום הנדרש להישרדות – כפיצויים לאישה או לנשים שבהן הם פגעו, כל הצדדים היו יוצאים נשכרים. האישה שנפגעה, היתה זוכה להליך הוגן ומכבד, שהיה מחזק את תחושת השליטה המתחדשת שלה במקום לרסק אותה פעם נוספת. בנוסף, היא היתה מקבלת הרבה כסף, שמן הסתם היה עוזר לה מאוד בשיקום חייה וביציאה לדרך חדשה. העבריין, היה נשאר בצד הנורמטיבי של החיים. הסיכוי שלו להידרדר לעולם הפשע היה נמוך יותר, והפגיעה בחפים מפשע שסביבו (משפחה, ילדים) היתה מצטמצמת למינימום ההכרחי. והחברה היתה מרוויחה פעמיים. פעם אחת מהקלת העומס על המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ובתי הכלא, עומס שכולנו משלמות ומשלמים עליו מחיר כבד, ופעם שניה מהמעבר של כסף (שמשמעותו כוח, עצמאות, מעמד וזכויות) מידיים של גברים עברייני מין, לידיים של נשים שנפגעו מהם.

95% מההון העולמי, המצויים בידיים גבריות, הם אחד מהיסודות המוצקים לחוסר השוויון בין המינים. הטלת עונשים כספיים כבדים על עברייני מין, במקום עונשי מאסר בפועל שאין בהם תועלת לאיש, מערערת על מאזן הכוחות המעוות הזה, וחותרת לחלוקת משאבים צודקת ושוויונית יותר.

================
המשך מחשבות בעקבות שיחות עם הגר
כשהגיונות קפיטליסטיים מושלים בכיפה וכשכסף הוא שמדבר, מעניין לחשוב למה האפשרות של תביעה בהליך אזרחי כמעט ולא מדוברת בשיח הציבורי. ולא רק שהיא לא מדוברת אלא שבמידה ואישה כן תחליט ללכת במסלול זה, היא ישר תיחשד כשקרנית, כטופלת תלונת-שווא וכתאבת-בצע.
האם יש כאן התנגדות סמויה/פאניקה ציבורית למול הרעיון שכספים יועברו לידיהן של נשים?
האם זו דרך נוספת לומר לנשים שהתעסקות עם כסף ובעלות עליו לא יאה להן?
נראה שהגיעה העת שמסלול של תביעה אזרחית יהיה נוכח יותר בתודעה הציבורית גם בכדי להרחיב את מנעד האפשרויות שעומדות בפני נשים, גם בכדי לפרק סטיגמות שמרחפות סביב נשים וכסף, וגם בכדי שהשתגרותו של הליך זה תוביל אולי להקמתו של גוף שיאפשר ליותר נשים לממן אותה (כסוג של הלוואה שתוחזר בסיום ההליך), מימון שייתכן שנמנע כיום מרבות.

עושות לשם שינוי

לפני שלוש שנים הבנתי וגם הרגשתי שמאיזה כיוון שאני לא מסתכלת על זה, אכילה של מזון מהחי לא עולה בקנה אחד עם היותי פמיניסטית (ליתר דיוק זה התחיל מצמחונות ורק בהמשך הפך לטבעונות).
הבנתי שמבחינתי צריכה שלי של מזון מהחי מייצרת ביקוש שהוא לא שונה מביקוש לתעשיית הפורנו – כלומר, זהו ביקוש שמייצר סבל. בכל הנוגע לאכילת מזון מהחי מדובר בסבל כפול: סבל לבעלי-חיים וסבל לעובדות ולעובדים במשקים ובבתי-מטבחיים מתועשים. מי שיום יום באות ובאים לעבודה בכדי להרוג, סובלים בדרגה זו או אחרת מפוסט-טראומה.
"הדבר הגרוע ביותר, גרוע מהסכנה הפיזית, הוא המחיר הרגשי. כשאתה עובד במתחם הדקירה איזושהי תקופה, אתה מפתח גישה שמאפשרת לך להרוג דברים אבל לא מאפשרת לך להתרגש. אתה מסתכל לתוך העיניים של חזיר שיורד איתך לבור הדם וחושב, אלוהים, זו דווקא חיה נחמדה. אתה רוצה ללטף אותו. חזירים הנמצאים על רצפת אולם השחיטה באים אלי ומתחככים בי באף כמו כלבלב. כעבור שתי דקות אני צריך להרוג אותם – להרוג אותם במכות בצינור ברזל. … כשעבדתי למעלה ומיינתי חלקים של חזירים, יכולתי לומר לעצמי שאני עובד על פס ייצור, עוזר לספק אוכל לאנשים. אבל למטה במתחם הדקירה לא האכלתי אנשים. הרגתי דברים" (מתוך "לאכול בעלי חיים"/ג'ונתן ספרן פויר).

הארץ רועשת בתקופה האחרונה סביב סוגיית הטבעונות בעקבות הרצאותיו של גארי יורופסקי, ויהיה נוח למסגר את הנושא כטרנד הייפי. נוח, וחבל. לעצמי אני יכולה לומר שחבל שלפני עשר שנים, לפני חמש-עשרה שנים, מאז ומעולם – לא הבחנתי בנתק המובנה והמתוחכם בין השניצל או הגבינה הלבנה שעל הצלחת שלי לבין העולם המסויט שמאחוריהם.

לקריאה נוספת על פמיניזם וטבעונות: "זה לא פמיניסטי לשתות חלב"/בטטת כושר. 
לקריאה על אקו-פמיניזם: "אקו פמיניזם מתיאוריה לפרקטיקה"/שלומית ליר – רוח מזרחית עזה.
וגם כאן: גופן, עצמיותנו: אל מעבר לסקסיזם וסוגנות/פטריק ג'ונס (מהבלוג של אמה גולדילוקס)

הרצאה מצוינת בנושא [ש-(1) לא מציעה להשיב גמול לאלימות באלימות וכן קושרת בין מופעים שונים של אלימות במהלך ההיסטוריה. כלפי נשים. כלפי מי שלא לבן/ה. כלפי מי שיהודי/ה. כלפי מי שלא הטרוסקסואל/ית. זה לא נגמר; ו-(2) יכולה לעזור להתמודד עם התנגדויות למיניהן. ממליצה לתת לה את הזמן, היא תופסת תאוצה] –

והרצאה נוספת בנושא –

מבחירה לצרכים. זנות.

אתמול בערב שודרה כתבה על זנות בתכניתה של אושרת קוטלר בנגל (הכתבה מתחילה בדקה 12:40). מרואיינות בה נשים ממעמד הביניים, חלקן אקדמאיות (מורה, סוכנת נדל"ן), נשואות, אימהוֹת.
נכון. אלו נשים שלא עובדות תחת סרסורים, שלא סוחרים בהן, שהתחילו לעבוד בה בגילאים מבוגרים יחסית. לכאורה, כתבה שכל טוקבקיסט פרו-זנות יאחוז בה כמוצא שלל רב.

כמה מחשבות בעקבותיה:
1. למרות הניסיון, אני לא נסערת יותר או פחות כשמדובר בעיסוק בקרב מעמד הביניים ואם כן או לא מדובר בנשים נשואות. סטטוס של נישואין + מעמד הביניים לא מסמן רף שלפיו חברה אמורה למדוד את מוסריותה וחרפתה.

2. אני לא מאמינה שיש אישה בעולם שרוצה לעבוד בזנות. אני כן מאמינה שיש מיליוני נשים בעולם שרוצות וחייבות לפרנס את עצמן ו/או את משפחתן ואין להן דרך אחרת משלל סיבות. ים של דמעות מבחין בין שני הרצונות האלה ושלושה קופים מיתממים למולן.
העצה הרווחת "אז שתלך לעבוד כקופאית" לא מחזיקה מים כשסכנה קיומית מרחפת מעל הראש בעקבות חובות וכשהמדרון לעוני הופך לחלקלק. מי שמעולם לא חווה חשש אמיתי לאבד קורת-גג ומי שלא מסוגל להיכנס לנעליהם של מי שכן, כדאי שלא ישפוט אותם.

3. דיבור חוזר ונשנה על בחירה מסמא עינינו מלראות צרכים. במקום להתחבא מאחורי השאלה במה נשים בוחרות יש לדבר על לְמה 'הן' זקוקות. ביטחון כלכלי קיימוּת כלכלית היא למשל צורך בסיסי שבחברה מתוקנת היה ברור מאליו (גם עבור גברים כמו משה סילמן ז"ל).
שאלה קריטית שאמורה להחליף את הדיבור על "שתלך לעבוד כמזכירה אם היא רוצה להתפרנס" היא: לו היה מתאפשר לנשים להרוויח כ'קופאיות' וכ'מזכירות' (כל אותם מקצועות גנריים שתמיד נשענים עליהם בדיון על זנות) את אותם הסכומים כפי שבזנות – האם אז הן היו עובדות בה?
לצערי שאלה זו לא נשאלה בכתבה ולדעתי היא זו שצריכה להיות במרכז הדיון עם כל מי שמטעמיו שכנע את עצמו שזנות זה כיף חיים, שנשים בזנות "חולות על מין", מאלה ה"משוחררות מינית" שהנה סוף-סוף יש להן הזדמנות לשתי ציפורים במכה.
כל עוד המאזן הפיקטיבי שנוצר בדיון הוא בין זנות לניקיון רחובות ודאי שלרוב הכף תוכרע לכיוון בו נמצא כסף שנדרש להישרדות, זהו מאזן דמגוגי שמבלבל בין אמצעי למטרה.

4. אחת המרואיינות בכתבה קושרת בין היותה אימא לעבודה בזנות, כי אין לה ברירה אחרת כלביאה.
כשיום-יום ובכל דרך – גלויה וסמויה – מבהירים לנשים שעליהן להשאיר את צרכיהן מאחור, בכל מחיר, למען אלו של ילדים – חלקן משתגעות, חלקן מלקות את עצמן, חלקן מכות, חלקן רוצחות, חלקן בדיכאון, חלקן פונות לקבל עזרה, חלקן מחרישות וקורסות תחת הנטל מבלי שאף אחד יבחין, חלקן הולכות לעבוד בזנות.
אנחנו חיות בחברה צבועה שמצד אחד משדלת לאימהוּת בכל מחיר לא משנה אם את מסוגלת (רגשית, כלכלית) ו/או אם את רוצה; שמצד שני לא חדלה מלהעביר את המסר שאימא טובה היא זו שמורידה את עצמה לתחתית סדרי העדיפויות למען הילדים; ושמצד שלישי לא מאפשרת לאימהוֹת לתפקד ואז מגָנה אותן על כך, וגם מגנה אותן על כך שהן קורסות.

5. כשנשים מרוויחות פחות מגברים וכשאייג'יזם פושה בחברה ונשים וגברים מעל גיל 40 מתקשים למצוא עבודה – דלתות נטרקות בפרצוף. כשנדרש לשרוד כלכלית וכשדלתות נטרקות ונותרת אחת פתוחה כשעליה רשום: זנות – לכנות זאת כבחירה מרצון חופשי זו בחירה חולנית.

6. הגיעו ימים בהם ליותר נשים יש קצת יותר אפשרויות להכריע על חייהן. זו בדיוק הסיבה שאלו גם הימים בהם נדרש לבחון מחדש מה מסתתר מאחורי המילה "בחירה" ו"הסכמה" מבלי לזרות חול באמצעותן. עשוי להיות מרחק גדול בין רצון חופשי, העדפה אישית כנה, לבין להסכים לעשות משהו פשוט כי כל יתר האפשרויות גרועות מנשוא. כחברה, הנטייה היא להתבונן כמוקסמים וכמסוממים ב-9 האותיות האלה ח-ו-פ-ש  ב-ח-י-ר-ה מבלי להתבונן מה קדם להן, מה עומד מאחריהן ולאן הן מובילות.

7. שלי, אחת המרואיינות בכתבה, אמרה שמחויב לשנות את הסטיגמה כלפי זנות. אני מסכימה איתה, אין דופי בנשים שעושות כל מה שהן נדרשות לעשות כדי לחיות. הדופי הוא בחברה, לא בנשים שבזנות.

8. ועוד לא דיברתי על הקשר הרווח בין פגיעה מינית, הזנחה ואלימות בילדות ומבית, נתקים רגשיים – לבין זנות – קשר שמגחיך במובן העצוב של המילה את הדיבור על "בחירה".

דיבור על – כן בחרה לא בחרה, הוא נוח. הוא מניח להסתפק ב"היא בחרה. יופי לה. זכותה. שלום".
השאלות הן אחרות. על אלו  צרכים הימצאות בזנות עונה; האם וכיצד אפשר לענות עליהם בדרך אחרת; האם אפשר גם לצאת משם באותה קלילות שמיוחסת ל"בחירה" להיכנס לזה; מהם הנזקים שנגרמים כל עוד שם; ולמה, למה אנחנו כל הזמן מתעלמים מהשאלות האלה.

=======================
בשונה מההפנייה לפוסט באתר "הארץ"/onlife ("תגובה לאושרת קוטלר: אין 'זנות מבחירה'), הטקסט הוא לא תגובה לאושרת קוטלר והוא גם מבקש בדיוק שלא לעסוק בסוגיית הבחירה. כאמור, בחירה או לא בחירה – לא זו השאלה.

לקריאה נוספת על הגעה לזנות בעקבות קשיים כלכליים/עוני, תפישות חברתיות על אימהוּת, העמדות הפנים הנדרשות, הנתקים הרגשיים והקושי לצאת משם – כתבתה של ורד לי (הארץ, 15.8.12).

מודעוּת לאי-הורות במודע

בימים האחרונים נתבשרנו על גניקולוגיות/ים שמתעתדים לצאת לסדרת הרצאות בפאבים בכדי להעלות מודעות בנוגע לגבולותיו של גיל הפריון בקרב נשים, זאת בין היתר בעקבות מחקרים בנושא שמצביעים על כך שישנו פער גדול בין מה שידוע בציבור על "חלון הפוריות" של נשים למשכו בפועל.
בישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה שהתקיימה ב-18 ביוני 2012 שעניינה "קידום מודעות נשים בישראל לפוריותן" נאמר שמטרת הדיון היא להמליץ על קמפיין לאומי כדי להעלות מודעות ולאפשר חופש בחירה ביחס לילודה וכי "אין לנו רצון להגיד לנשים – פרו ורבו, אין לנו רצון להגיד לנשים – הקדימו את הלידות שלכן. זה בכלל לא התפקיד שלנו. אני בתור אישה לא הייתי רוצה שאף אחד ייכנס לי לרחם ויגיד לי מה לעשות עם הילדים שלי, או עם פוטנציאל ההולדה שלי. אבל הייתי רוצה שיתנו לי את הכלים לעשות החלטה מושכלת" (רונית קוכמן, רופאת הפריה חוץ-גופית, חברת ועדת אגודת איל"ה, בית חולים הר הצופים).
אני מסכימה עם רונית. אנחנו צריכות לדעת כמה שיותר בכדי שנוכל לעשות הכרעות שטובות לנו ככל שניתן בנוגע לחיינו.
אבל. ויש כאן אבל. ואת האבל הזה השמיעו בוועדה כל אחת/ד בדרכה/ו חדווה אייל, ד"ר רחל אדטו, חנה קהת, ד"ר אושרית יקנה ופרופ' גד פוטשניק – כשהתייחסו לאבסורד שבקמפיין המוצע, להשלכות המסוכנות שעשויות להיות לו אם המשמעות היא התערבויות כירורגיות נוספות בשם ילודה בכל מחיר, ללחץ שמופעל ממילא על נשים לחיות בזוגיות ולהיות אימהות, לנפקדוּת של גברים ממפת הפריון, להתמקדות בגוף האישה במקום באישה עצמה, בבריאותה, ברווחתה, בחייה.

אני מבקשת למרקר בצבע בוהק אף יותר את הסוגיה שממשיכה להיוותר שקופה גם כשכבר יותר מדוברת, ולהציע מספר שאלות בין איש/ה לעצמם למען מודעות מורכבת יותר מאשר זו הסלקטיבית כפי שנוטה להיות בשיח על ילודה בישראל [שיח אליו אני מתייחסת ככזה  שמשדל לילודה ולא "רק" מעודד אותה]:

• האם אני רוצה להיות הורה?
• האם אני רוצה להיות הורה?
• למה?
• האם למרות שכמובן שעשוי להיות פער בין דמיון למציאות, אי-פעם דמיינתי במשך דקות ארוכות מה המשמעויות הפוטנציאליות של גידול ילד?
• האם לפחות נכון לכיום ולפחות תיאורטית – אני מסוגל/ת להתמודד עם מגוון משמעויות אלה?
• האם יש לי קווים אדומים – אישיים ומוסריים – בדרך לממש את רצוני להיות הורה?
• מהם מקורות הידע שלי על חיים ללא ילדים משלי?

אני יודעת שיש נשים וגברים שהסביבה בה הם גדלו וחיים כיום לא מאפשרת לשאלות אלה לעלות על דל שפתיים בשום צורה שהיא.
אני יודעת שגם אם הן חולפות במחשבה, ישנן דמויות סמכות שיקשו להיות עקביים עם רצונות אישיים. כל אוכלוסיה, ודמויות הסמכות שלה.
ועוד אני יודעת שנפש האדם ואימת החברה מורכבות יותר ויש להן דרכים לעקוף גם תשובות שליליות לשאלות הללו.
ועדיין, בשלב זה, כנקודת מוצא, רק כשהן תהיינה נוכחות בין אישה לעצמה וגבר לעצמו, בין בני/בנות-זוג, סביב לשולחן המשפחתי, בקרב גניקולוגיות/ים, בקליניקות טיפוליות (גוף ונפש) – נוכחוֹת בשכיחוּת כמו השאלות: כמה ילדים אני רוצה, איך יקראו להם, מתי להתחיל ומתי להמשיך –
אז, ורק אז, ניתן יהיה להתחיל לדבר על חופש בחירה ביחס לילודה ולהורות.

ג.י.ב.ו.ר.ה* [ט']

אדם ברוך זכרונו לברכה אמר באחד מן הראיונות שנערכו עמו ש"גבול השפה הוא גבול העולם. ברגע שהשפה מסתיימת, מסתיים הדיון, מסתיים הדמיון, מסתיימת יכולת הפעולה, מסתיימת יכולת ההפשטה ומסתיים האדם. גבול השפה של החברה הוא גם גבול עולמה של החברה. שפה מייצרת את הדימוי, מייצרת את המציאות או מסתירה ומסווה אותה. שפה היא המכשיר שבאמצעותו אנחנו יכולים להרחיב את העולם; ושפה היא מכשיר של ממשל או מערכת באמצעותו מטים, מסיטים או מטעים אותנו לגמרי".

אני חושבת על המילים "גבורה" ו"גיבורות". מתבוננת על הדימויים שעולים בי כששומעת אותן. חושבת על פגיעה מינית. אני מנסה להבין לאלו מחוזות אני נלקחת באמצעותן והאם נוח לי ובטוח לי בהם. בנוסף אני מהרהרת האם ישנה משמעות לתשובה – האם לי כן או לא נוח ובטוח בהם – ומי המגדירה מיהי המגדירה.

* * *

בצלה של החברה בה נולדתי, בה גדלתי ושבה אני חיה, המילה "גבורה" משליכה אותי ישירות לעולמות צבאיים של מלחמות וקרבות, בהם מקודשים ערכים שזרים לי. אינני רוצה כל קשר לפולחן הנקרופיליה שעוטף לא אחת את הדיבור על מלחמות בישראל ואינני רוצה לחזק אותו בשום צורה ואופן.
הרתיעה שמתעוררת בי במחוזות אסוציאטיביים אלה, מובילה אותי להתנגד:
אינני רוצה שנקרֵא גיבורות.
אין שום דבר הירואי במילים שנלחמות עד מוות.
אינני רוצה שנהיה במרחבים טרמינולוגיים שעשויים לחזק בדרכם המשכיות או הצדקה לסבל.
הנטייה הראשונית שלי היא לסרב לצימוד לשוני בין נשים נפגעות תקיפה מינית לגיבורות, משל היינו מבקשות להיכנס לאתוס הקונצנסואלי, בדרכנו.

רק ש-קול אחר אינו מניח לי. אותו קול שמכיר בכך שרבות מאיתנו אכן חיות במלחמה יומיומית. רבות מאיתנו אכן חוו טראומה, את חלקנו היא לעולם לא תעזוב. זוהי מלחמה שבה הרחוב, הבית, התחבורה הציבורית, הקיבוץ, חדר השינה, האוניברסיטה, מקומות העבודה, חדר הטיפולים, בית-הספר, הקליניקה הרפואית ועוד מקומות רבים רבים אחרים – עשויים להיות שדות-הקרב שלנו.

רבות מאיתנו מרגישות לבד במערכה. זהו לבד שמסמן שיש מערכה. אינני יכולה ואינני רוצה להתעלם מזה. אני מוצאת עצמי משוטטת חזרה אל אחד הטקסטים שמבהירים בעיניי כיצד עשוי להרגיש קרב יומיומי, זה שהנו נטול תאריך-התחלה וסיום. זהו סיפור קצר של קלריס ליספקטור שנקרא "יְקָר". היא מתארת בו את שגרת יומה של ילדה שהולכת מן הבית לבית-הספר ובחזרה, ילדה שעושה מסלול נאיבי אך בזמן זה היא נאלצת להמיר עצמה לחיילת שנדרשת לעמוד על המשמר. כך ליספקטור כתבה:
"[…] מרחוק היה האוטובוס נעשה מהסס ואיטי, איטי ומתקדם, הולך ומתגשם – עד שהיה נעצר לפני פרצופה אפוף עשן וחום, אפוף חום ועשן. אז הייתה עולה, רצינית כמו מיסיונרית בגלל הפועלים שבאוטובוס ש'היו עלולים להגיד לה משהו'. הגברים האלה שלא היו עוד נערים. אבל גם מנערים פחדה, פחדה גם מילדים. פחדה ש'יגידו לה משהו', שינעצו בה מבטים. בכובד-הראש של פִּיה הסגור הייתה תחינה עזה: שיכבדו אותה. […] אחר-כך, בצעידת חיילים, הייתה חוצה – בריאה ושלמה – את כיכר לאפָּה, שם כבר היה יום. בשלב זה כמעט ניצחה במערכה. היא הייתה בוחרת מושב בחשמלית, ריק אם אפשר, או, אם היה לה מזל, הייתה יושבת על-יד אישה משרה ביטחון, עם צרור בגדים בחיקה, למשל – וזו הייתה ההפוגה הראשונה. […] בבית הריק, לבדה עם המשרתת, לא צעדה עוד כחייל, לא הייתה זקוקה עוד לאמצעי זהירות. אבל חשה בחסרונו של הקרב ברחובות".

כן. רבות מאיתנו חיות במלחמה יומיומית ונדרשות לעמוד על המשמר ונפצעות ומתות והולם בנו הקרב.
רבות מאיתנו נאלצות לאזור כוחות נפש אדירים רק כדי לצאת מהמיטה בבוקר; כדי ללכת ללימודים, לעבודה; להכניס אוכל לפה; להימנע מלפגוע בעצמנו שוב ושוב; להגיש תביעה; לא להגיש תביעה; לסמוך; לבקש עזרה; לזהות מי רוצֵה בטובתנו ומי מעמיק את התהום; להעיד במשטרה; לא להעיד במשטרה; למשות עצמנו ממצולות של דיכאון והתקפי חרדה; להפסיק להאשים את עצמנו; להעמיד פנים שהכל בסדר; להיאבק בסיוטים ובנדודי שינה; לשכנע בשפיותנו; לתת שוב אמוּן; להדוף זיכרונות; להסתיר את הסיבות האמיתיות לאי-התפקוד; לתפקד בחיוך שבור; והרשימה עוד ארוכה.

תעצומות הנפש שלא אחת נדרשות במערכה, גובות משאבים אדירים.
ומתוך הידיעה הכואבת הזו, שאלות עולות.
האם התמודדות במציאות שנכפתה עלינו ושאנחנו חיות בה בעל-כורחנו היא גבורה?
האם מי שלא יכולה לקום מהמיטה או לספר על מה שעברה או להישיר מבט – אינה גיבורה? האם מי שאינה סובלת מפוסט-טראומה אינה חיה בגבורה?
האם ניתן לנוע בתוך המילה "גיבורה" אם יום לאחר שהישרנו מבט ודיברנו, התמוטטנו?
האם דיבור במונחים של גבורה בהקשר לפגיעה מינית טוען בכוחות של השראה או שהוא מכביד ומחליש מרוב שמחייב?
האם רעיון ה"גבורה" יוצק תוכן חדש למילה, מרחיב עולמנו ומערער סדרי עולם או שהוא מסמא עינינו ומאפשר לסדרים להתנהל כסדרם ללא הפרעה? כלומר, האם לרעיון ה"גבורה" יש חלק פעיל ביצירת שינוי והפסקת-אש או שהוא עשוי להרדים את תשומת הלב הציבורית ובכך לשרת את ה-wishful thinking החברתי – שנתמודד, שנתגבר.
המילים התגברות וגבורה מתערבבות לי ביחד וסופחות אליהן את מחוללי פשעי המלחמה עד שהם כמעט נעלמים. כי לכאורה, אולי, אם אנחנו גיבורות אז הכל בסדר. הכל בסדר. נפגע בכן, אתן כבר תתמודדנה. המצפון שלנו יוכל להיות שקט ונוכל להמשיך לעצום עיניים. הנה. אתן מתמודדות, הכל בסדר. אין צורך לבדוק מה בנו לא בסדר שמאפשר למלחמה יומיומית להתרחש מלכתחילה.

כדי להסביר טוב יותר מה אני מנסה לברר ביני לביני מולכן, אני פונה לדברים שכתבה אפרת גיל, שהייתה עולם ומלואו של יופי וסבל.
אחרי שנים של ניסיונות התמודדות עם פוסט-טראומה בעקבות גילוי עריות ומספר מקרי אונס קבוצתי, אפרת התאבדה בשנת 2005 בהיותה בת 21. במילותיה שהשאירה אחריה במכתב, היא סימנה את הסכנה שטמונה בהתפעלות מ-גו זקוף לכאורה; ובדבריה היא קראה לנו לשים לב לאיזו התנהגות אנחנו מריעים – בדומה ללוחמים ששבים משדה הקרב – ומאיזו אנחנו מתעלמים, זו של הלומי-קרב. כך היא כתבה:
"החברה הישראלית מקבלת בחום אדיר את ההצטיינות שלי בלימודים, את העשייה החברתית, ההתנדבות שלי, את החיוך המקסים שלי. אבל החברה הישראלית לא מוכנה להתמודד עם הפוסט-טראומה, עם התעללות מינית ועם גילוי-עריות, עם אונס קבוצתי. זאת בעיה שלי, זה באשמת האנשים שפגעו בי. אבל אני חושבת שהנושאים האלה הם גם בעיה של החברה כולה ושצריך להתמודד אתם כחברה. […] אני רוצה לגדול ולהיות אזרחית טובה ולתרום למדינה. יותר מכל אני רוצה לחיות ולא לפגוע בעצמי. אבל אני לא יכולה לבד. אני צריכה עזרה".

זהו הרגע בו אני לוקחת צעד לאחור ומשאירה את השאלות הללו תלויות באוויר.
אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שמרגישה גיבורה, שהיא לא, כשהיא זו שיודעת מיהי לעצמה ומה נדרש ממנה לעשות, יום-יום, כדי להתמודד. אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שלא מרגישה גיבורה, שהיא כן, ושוב לייצר – הפעם באמצעות השפה – מציאות כפויה, מציאות בעל-כורחה.
באופן כללי אני חוששת מהגדרות שניתנות מבחוץ, שכשמן כן הן – עשויות לסמן גדר ובכך עשויות להותיר מישהי מאחור; ובנוסף הן עשויות "לעזור" לחברה להעלים עין מהדינמיות הכואבת שמתרחשת בתוכה פנימה.

בדבר אחד אינני מטילה ספק:
מצופה מאיתנו לשתוק, להסתיר, להתחבא, להתבייש, להעמיד פנים, להאשים את עצמנו ולהתגבר, לבד.
ענת, ביאן, דניאלה, אפרת, אסתי, הדר, שרה, דניאל, חנה, יסמין, הדס, לילך, לינור, מיכל, מורן, נעמה, מיקי, ניצה, רות, שרה, שרון, סיגל, טל, יערה וידידה – כל אחת ואחת מכן שלקחה חלק בפרויקט הצילום של אליסיה – עשתה אחרת כשהישירה מבט. זהו מבט שמסרב לאפשר לחברה לפטור עצמה מאחריות והוא עשוי להחזיר את האשמה אל מי שפגעו, אל מי שניצלו, שאיימו והכפישו, אל מי שאוטמים אוזניהם ולבם, שמצקצקים בלשונם ומגלגלים עיניהם, שמכחישים ומאשימים. אל מי שמתעלמים ואל כל מי שבכך שותפים לפשע.

פרויקט הצילום של אליסיה שחף, שנעשה בליווי ובשיתוף פעולה עם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית-השרון ונועה הריס, והדרך בה הוא התרקם ונוצר על-ידי אליסיה, אִפשרו להעלות שאלות שכנראה תישארנה מרובות תשובות ומחשבות, ובעיניי בכך בין היתר חשיבותו.
אבל הוא גם מאפשר מבחינתי דבר נוסף: הוא מאפשר לחדש את המחויבות לסרב. לסרב לציפייה שנקבל את המערכה הזו כסדרו של עולם; לסרב לציפייה שנתמודד לבד, שנתגבר בעצמנו, שנאסוף כל אחת לעצמה, את השברים. לסרב למסורות ארוכות מדי בשנים, של אלימות ואז הפקרות. הפקרות שהיא עצמה תוקפנית.

אינני יודעת איך לקרוא למהלך זה של סירוב – האם זו גבורה, האם זו הישרדות, האם זה מהלך של אין-ברירה או של הצהרת אונים.
אני כן יודעת מה הרגשתי כשהתבוננתי במבטים שבצילומים. הרגשתי שאלו מבטים שעבורי הם שבועת אמונים מחודשת להמשיך וּלמאֵן. ועל כך, תודה.

=======================
* דברים שנאמרו באירוע השקה של תערוכת "גיבורות" ב-3.5.12 בספרייה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. התערוכה תוצג בספרייה במהלך החודשיים הקרובים.

לאיזו יושנה נחזיר עטרה?

הטענות בטור של שלי פרץ בשילוב עם "יום המשפחה" מספקות הזדמנות טובה להתמודדות עם כמה מהדעות הקדומות/דעות חדשות-סטריאוטיפיות על נשים שלא רוצות ילדים. הדברים רלוונטיים גם לגברים שלא רוצים, אבל אכתוב בלשון אחת ולא אחר.

טענה 1: אי-רצון בילדים כ"איניוּת". הניסיון להציג אי-רצון של נשים להיות אימהוֹת כפועל יוצא של טרנדיות או כגחמה אופנתית – הוא עוול. בשנים האחרונות מתחיל להתקיים משא ומתן על לגיטימיות של פתחון פה באופן שלא התאפשר בעבר. זה לא שעכשיו נהיה איני לא לעשות ילדים, אלא שאלו ימים בהם באופן כללי יותר ויותר קבוצות מרימות קולן כנגד גזענות, כנגד להט"בופוביה וסקסיזם – בתביעה להסב תשומת לב לסבל ובתביעה לשינוי. הרמת קול כזו מאפשרת לנשים שמעולם לא הרגישו שיש בהן רצון להיות אימהות או שהתלבטו סביב השאלה אם הן רוצות או לא – להבין שזה בסדר, שאפשר גם אחרת והשמיים לא נופלים.

טענה 2: אי-רצון בילדים כקופת חיסכון. יהיה מטופש וגם די מנותק מהמציאות מבחינתי להכחיש שגידול ילדים עולה כסף, הרבה כסף, אבל להתייחס לשיקול הזה כאחד המרכזיים אם בכלל – זו עדות לאי-היכרות עם השטח. אם וכאשר סוגיית הכסף רלוונטית, היא לרוב נלווית לאי-רצון בילדים ואינה ממוקמת כסיבה ראשית או כיחידה. אי-הרצון יכול להיות שריר ותקף, ועבור רבות הוא אכן שריר ותקף – גם לו הן היו מיליונריות.

טענה 3: אי-רצון בילדים כאסטניזם פיזי ורגשי. לא שיש משהו רע ברצון להימנע מבלגן נוסף בחיים, שהרי הם עשויים להיות מבולגנים דיים ממילא – אבל גם כאן לא בהכרח בזאת עסקינן. העובדה שאין ילדים בחיים לא אומרת שמדובר בחיים סטריליים. בכל זאת, בבנות-אדם מדובר. יש כאבי-לב, יש אכזבות, יש הצלחות, יש ריבים, יש הנאות, יש פרידות, יש מוות, יש בשורות טובות ויש ייסורי-מצפון. לשים את כל ביצי הרגשות וההתמודדויות בסל הילדים אומר בעיקר לא מעט על החברה בה אנחנו חיות. חברה שממנטרת לנו שעד שלא יהיו לנו ילדים – לא נדע מהי אהבה ולא נדע אושר מהו ולא נדע מהן דאגה, אכפתיות, התמסרות והתבגרות. רק הבוקר פורסמו דברים שכתבה סמדר שיר לפיהם "רק ילד ילמד אותך (כהורה יחידני, חורג, מאמץ […]) לגמד את האגו שלך, להעמיד אותו בפינה ולפנות את הבמה למישהו יותר קטן וצעקן ממך. אחד שדורש. ילמד אותך על אחריות והקשבה, על נדיבות וחמלה […]".
אני מכירה היטב את הטיעון "עד שלא יהיה לך ילד לא תביני ולא תרגישי", אני גם מכירה היטב אימהוֹת שאומרות שילד לא הביא איתו את זאת שהובטח.
צר לי על חברה שמאמינה שיש רק דרך אחת ללמוד איך להיות נדיבים וחומלים. צר לי על חברה שלא רואה כמה הורים מסתובבים בקרבנו שהם לא כאלה. וצר לי גם על חברה שמטפסת על כתפיהם של ילדים במקום להנחיל ערכים אנושיים לבני-אדם ללא קשר לשיוכם המשפחתי.
בהקשר זה, מעניין שכותבת הטור היא פעילה ב"תנועת הערבות" שנשענת על הרעיון המטאפורי ש"כולנו משפחה"  –
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו פוגע ברעהו או עושק אותו. כי ממתי פוגעים בבני משפחה?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו מעלים מס, כי למה לגנוב מהעוגה המשפחתית הכללית?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו משכיר דירה במחירים מופקעים. ככה תעשה לילד שלך?"
[אתעלם לרגע מאידיליה/אידיאליזציה זו של משפחה ואומר ש-] אני לא בת-משפחה של כל אזרחיות/תושבות ואזרחי/תושבי המדינה. אני בת-אדם. אני חושבת שזה אמור להספיק כדי לנסות שלא לפגוע, לעשוק, לנצל ולפגוע. היה לי עצוב מאוד לגבי עצמי לו רק באמצעות ילד הייתי מסוגלת לראות את כל מי שהוא לא אני.

נשים שונות זו מזו בכל-כך הרבה מובנים (עיסוק, תחומי לימוד, סגנון לבוש, טעם מוזיקלי, פעילות התנדבותית, פנטזיות מיניות, עמדות פוליטיות והרשימה עוד ארוכה). אין שום סיבה להמשיך ולטעון שכולנו רקמה אנושית אחת בכל הנוגע לרצון באימהוּת רק בגלל קיומם של איברי רבייה.
אלו ימים בהם אפשר לשים את האפשרות הזו על השולחן מבלי לרדד אותה ל"איניוּת", רידוד שהופך נשים לדמויות גרוטסקיות. אני מתקשה למצוא קשר בין זה לבין ערבות הדדית שעמה מסתיים הטור, ואני מתקשה להסכים עם רעיון החזרת עטרה ליושנה, כשהחזרה במקרה זה משמעה נוסטלגיה לדיכוי.

נשים, גברים, ילדים פוטנציאליים וממסד רפואי

נניח שאת או אתה לא רוצים ילדים. ונניח גם שישנו רצון לסגור את האפשרות הזאת אחת ולתמיד, כלומר לקשור חצוצרות או לחתוך מובילי זרע (Vasectomy = להלן וסקטומי).
מה קורה מול הממסד הרפואי ומה קורה בבית לאור אי-הרצון בילדים ורצון בהליכים כאלה?

בכל הנוגע לממסד הרפואי, נראה שהתשובה תלויה ברופא/ה ובעמדותיהם האישיות שלא אחת אינן מנותקות הקשר חברתי מעודד ילודה בישראל.
שולמית פיירסטון (1970) כתבה בספרה – The Dialectic of Sex – כי "כל ניסיון להיעזר בטכנולוגיה בכדי לשחרר [נשים מתפקידן הרבייתי] נתפש כחשוד".
חשד שכזה בא לידי ביטוי גם בישראל 2011 – ולהבנתי הוא לא חלק ממשנה סדורה המוכתבת "מלמעלה" אלא משתנה בהתאם לעמדות אישיות. יש רופאות/ים שמסרבות/ים לבצע הליכים של קשירת חצוצרות ושל וסקטומי, ולעומתם ישנן/ם רופאות/ים שמסכימים ואף מבצעים את ההליך.
בבסיס הסירוב לבצע את ההליך עומדים שלושה שיקולים [באתר של "אסותא" כתוב למשל ש"קשירת חצוצרות מומלצת בעיקר לאישה אשר היא ובן-זוגה השלימו כבר את גודל משפחתם וגילה הוא בדרך כלל מעל גיל 33-35"]:
(1)  גיל     (2) האם יש ילדים או אין     (3) התערבות כירורגית

(1)  אם נחשוב על סוגיית הגיל נראה שהיא תלויית אג'נדה. אחרת איך נסביר שלאישה בת 28 (או גבר) נאמר "את עוד צעירה מדי מכדי להחליט לגבי קשירת חצוצרות" (וזה נאמר, גם לנשים מבוגרות יותר) אבל לאישה בת 28 לא ייאמר "את עוד צעירה מדי מכדי להחליט אם להיות אימא"? במידה והסוגייה שעל הכף היא החלטות כבדות-משקל שעשויות להיות להן השלכות, אז מיותר לציין ובכל זאת אציין שקשירת חצוצרות היא הפיכה ואימהוּת לא.
(2)  זהו שיקול אירוני ביותר כשמדובר בנשים שלא רוצות ילדים. כשרופא/ה אומר/ת לאישה "אני לא עושה קשירת חצוצרות למי שעוד לא ילדה" (וזה נאמר) – אלו ברירות נותרות? למה הכוונה ב"השלימו כבר את גודל משפחתם" כשהרצון הוא בגודל של 0 ילדים?
(3)  אי-הרצון לבצע התערבות כירורגית/פיזיולוגית "לשווא" עשוי להיקרא כציני, מאיזה כיוון שאני לא מסתכלת על זה, במדינת ישראל שנמצאת במקום הראשון בעולם בטיפולי עזר לפריון. בסדר שבגופן של נשים תבוצענה התערבויות פולשניות חוזרת ונשנות כל עוד מדובר בפריון אבל לא בסדר כשמדובר באי-פריון? ובסדר שבהיעדר הסכמה לבצע קשירת חצוצרות לאישה ייאמר "תמשיכי לקחת גלולות" (וזה נאמר) כלומר שתלעיט עצמה בגלולות = הורמונים במשך שנים בכדי למנוע היריון כשניתן לעשות הליך חד-פעמי? משהו פה לא מסתדר. כלומר מסתדר מאוד לצערי.

הידע שלי על חיתוך צינור זרע מועט יותר, בין היתר כי זו פרוצדורה שלהבנתי פחות נפוצה בארץ. כאן למשל נכתב שמדובר בפרוצדורה נדירה בישראל משום ש"מרבית הגברים נמנעים מלבצע פעולה כלשהי הפוגעת באופן קבוע בפוריותם". במחקר שפורסם בכתב-עת ארה"ב בשנת 2000 נכתב שברחבי העולם 42-60 מיליון גברים ביצעו את ההליך כאמצעי-מניעה וכי בניו-זילנד 23% גברים ביצעו אותו; בארה"ב 11%; בהולנד 11%; בדרום קוריאה 11%; באוסטרליה 10%; בסיון 8% ובהודו 7%. במאמר נכתב שניתן לעשות הליך-היפוך ואחוזי ההצלחה נעים בין 30% ל-60%.
מכתבה שנעשתה על הנושא בארה"ב ב-2005 עלה שגם שם ישנן/ם רופאות/ים שמסרבות/ים לבצע הליך של וסקטומי על בסיס עמדות אישיות, זאת בהיעדר הנחיות אתיות-רפואיות, מה שמותיר את המרחב פתוח בפני כל רופא/ה להחליט על דעת עצמה/ו בהתאם לתפישת עולמה/ו.

בכל הנוגע למתרחש בבתים, נשאלת השאלה התיאורטית האם האפשרות ל-וסקטומי/בירור על וסקטומי עולה בכלל לדיון?
קייט מילט (1970) עסקה בספרה – Sexual Politics ב"קולוניזציה פנימית" (Interior Colonization) – כאשר הכוונה היא להפנמה מוחלטת של שיחים תרבותיים, חברתיים, מדעיים. במהלך ההיסטוריה ייחסו למערכת הרבייה הנשית חֶסר, חולשה ופתולוגיה אמנם – אבל, זו מערכת רבייה נוכחת (מערכות פיזיולוגיות אחרות של נשים, פחות נוכחות בשיח הרפואי).
הילה העליון (2007) כתבה בספרה – גן נעול: חוויות הגוף, הזהות והרגש של נשים מטופלות פוריות בישראל – כי "מרגע שהנשים נושאות באחריות [לטיפולי פריון בהקשר זה – אבל ייתכן שאפשר להסתכל על כך גם מנקודת מבט של מניעת הריון – א.ד.], הגברים מתוארים כמי שממצבים עצמם בעמדה של נעדרים. כך נותרת מערכת הרבייה הגברית סמויה מן העין (absent presence), בניגוד להנכחתה העצימה של הפתולוגיה האופיינית למערכת הרבייה הנקבית. קשיים וליקויים שונים המשותפים לשני בני-הזוג מוצנעים ונעדרים מן השיחה הזוגית, ועקב כך שב ונוצר תהליך של 'הקולוניזציה הפנימית'. […] התביעה מן הגוף הנשי ההרֵה לנראוּת, הופכת את הגוף הגברי לשקוף" (עמ' 120-121).
האם לרוב נשים הן אלה שהופכות ל"מרכז המידע" הביתי בכל הנוגע למניעת היריון?
האם כפועל יוצא מן הקולוניזציה הפנימית ומהיותה של מערכת הרבייה הגברית סמויה מן העין, לא אחת נלקח כמובן מאליו במערכת זוגית שאם מישהו צריך לעבור הליך כירורגי למניעת היריון – זו האישה?
האם האפשרות כי בן-הזוג הוא שיעבור הליך כירורגי מדוברת? נלקחת בחשבון?
השאלות הללו רלוונטיות גם לאימהוֹת ולאבות שאינם מעוניינים בהריונות נוספים.

מחשבות לסיום –

• מפגש עם הממסד הרפואי/גניקולוגי עשוי להיות טראומתי – כפי שניתן ללמוד כאן; הריונות והפסקות היריון הן דרמה שמתרחשת בגופן של נשים. לא מחויב שגם הליכים רפואיים למניעת היריון ייתפשו כאחריותן של נשים במרחב הביתי, וכן מחויבת חשיבה מחודשת בממסד הרפואי על זכותם של נשים וגברים לבצע הליכים שכאלה.
• למיטב ידיעתי, בשנים האחרונות חל שינוי בכל הנוגע להתקנים תוך-רחמיים וגם לנשים שלא ילדו מתאפשר להיעזר בשירותם. זו התקדמות, אבל לנשים רבות זו עדיין התקדמות כואבת: מדובר בפרוצדורה שעבור רבות משמעותה כאבים עזים אחת ל-3-5 שנים, ואלו כאבים מיותרים עבור מי שיודעת בוודאות שלא רוצה ילדים והייתה מעדיפה לעבור הליך חד-פעמי.
• האפשרות של קשירת חצוצרות עשויה להיות רלוונטית גם עבור מי שמעדיפה לבצע פרוצדורה רפואית – בין כשאין בן-זוג; ובין כשיש. אני לא לוקחת כמובן מאליו שכל אישה באשר היא מעדיפה שאחריות למניעה לא תהיה בידיה.
• אולי תהיינה נוספות בהמשך.

[מסתבר ששני הפוסטים האחרונים סגורים לתגובות שלא ביוזמתי. אני על זה]

אדישות ליברלית [ט']

אחד הטיעונים המרכזיים כנגד מיגור תעשיית המין הוא mind your own business, הווה אומר: "אל תתערבו בבחירות חופשיות של נשים", "זכותה של כל אישה לעשות לביתה".

קישור מעניין בין business לבית.
אם כבר מדברים על עסקים ובתים, בואו נדבר באמת על "בית" כי שם לרוב הדרך לזנות ולסחר בנשים מתחילה.
היא עשויה להתחיל מאין-בית כלומר אולי היו קירות ומיטה ואנשים שנקראים חברתית "הורים" אבל כל יתר הדברים שכרוכים ברעיון של בית – נעדרו: אין ביטחון, אין דאגה, אין הגנה, אין ילדוּת. יש הזנחה, יש אלימות, יש פגיעה ויש גיהנום.
ככה למשל זה נראה ומרגיש [ט']:

אין מה לומר. עם מטען פוסט-טראומתי כזה – הבחירות הן ל-ח-ל-ו-ט-י-ן מאהבת-מין או מגרגרנות כלכלית.

הדרך עשויה להתחיל מ-יש-בית, אבל אין כסף ויש מצוקה ויש ייסורים של ילדות וילדים שמזדהים עם הוריהם, כואבים את כאבם ומחפשים דרך להקל ולשרוד.
ככה למשל זה נראה ומרגיש (סרטה של אנה קונצמן):
http://www.youtube.com/embed/2har1nqScso?version=3&rel=1&fs=1&showsearch=0&showinfo=1&iv_load_policy=1&wmode=transparent

במקרים אחרים ילדות וילדים נמכרים לזנות בגלל אותה מצוקה.

והיש והאין והיש והאין קיימים בדרכים שונות, כל אישה, טרנסג'נדר/ית, נער, נערה וסיפור חייהם הפרטי.
חיים שלרוב הופכים ל-business של מישהו אחר.
ואז מצווים עלינו שלא להתערב בביזנס הזה.
עצמו עיניים. אטמו אוזניים. שתקו. אורגיה קולקטיבית של ויפאסנה המונית.
הררי מילים שמנסות לשכנע שזה בסדר, זה ליברלי. ליברלי זה אס שמנצח כל קלף בחפיסת האנושיות. הכל טוב. ככה נראה חופש. ככה נראה רצון חופשי. ככה נראית חברה שאכפת לה מנשים כי לא מונעת מהן להתפרנס. הרי כולנו מתפרנסים בואו לא נתייפייף. אז זו נבלה וזו טרפה ועיתונאות היא נבלה וזנות טרפה. זה בדיוק אותו הדבר.
כמה יפים אנחנו כשליברליים ואדישים.
כמה לא יפה אני אם כשאני כותבת על רוב של נשים בזנות אני מתעלמת ממי שחווה "אלף ניואנסים אנושיים היוצרים את האינטראקציה האנושית שהיא אותם יחסי לקוח-זונה".

אנלוגיה מתורגמת לסיום. ואם נדמה שערבבתי פה לשווא בין האנלוגיה-להתעללות מינית בילדוּת-לזנות-לסחר בנשים-לאונס של "הזר מהשיחים" – אז לא. הכל קשור.

גבר: שלום, אני מעוניין לדווח על שוד.
שוטר: שוד אה? איפה הוא התבצע?
גבר: צעדתי ברחוב אלנבי וגבר שלף אקדח ואמר "תן את כל הכסף".
שוטר: ונתת לו?
גבר: כן, שיתפתי פעולה.
שוטר: כלומר נתת לו באופן רצוני את הכסף מבלי להיאבק, לנסות לברוח או לקרוא לעזרה?
גבר: ובכן כן, אבל הייתי מבועת, הייתי בטוח שהוא הולך להרוג אותי!
שוטר: המממ. אבל אכן שיתפת איתו פעולה. ועודכנתי שכמו-כן אתה פילנטרופ.
גבר: אני נותן צדקה, כן.
שוטר: אז אתה אוהב לתת כסף. מבחינתך נתינת כסף היא תחביב.
גבר: מה הקשר בין זה לבין המצב עליו דיווחתי?
שוטר: צעדת ביודעין בחליפתך ברחוב אלנבי כשכולם יודעים שאתה אוהב לתת כסף, ואז לא נאבקת בחזרה. נשמע שנתת כסף למישהו ועכשיו אתה מתחרט לאחר התרומה. תגיד לי, אתה באמת רוצה להרוס את חייו בגלל טעות שלך?
גבר: זה מגוחך!
שוטר: זוהי אנלוגיה לאונס. מול תגובות כאלה נשים ניצבות מדי יום ביומו אם וכאשר הן מבקשות לעשות צדק עם האנס.
גבר: Fuck the Patriarchy.

[ותחלואי הקפיטליזם גם]

זנות. אותו דבר רק להפך. [ט]

שדולת הנשים באיחוד האירופי בסרטון שמציג זנות מנקודת מבט של גבר שעובד/לכוד בה, במטרה למחות כנגדה ואותה.
במידה והסרטון לא קל לצפייה, זה בדיוק המסר.

16.12.11 – תוספת:
אתמול פורסם ב"העוקץ" טור של רעות גיא על הסרטון, בו היא מעלה נקודות לביקורת שאיתן אני מסכימה:
*  "בסרטון הזה נראות נשים כלקוחות מין, שתיים מהן קשישות, אחת מבוגרת ואחת צעירה יותר בשביל הגיוון, אבל כולן-כולן שקטות, מנומסות. כל מה שהבחור מבצע בהן זה מין אוראלי שאורך מספר שניות, כולן משלמות יפה ויוצאות".

*  "גם אם המטרה היא לעורר אמפתיה מגדרית בקרב הלקוחות בהחלפת דמות האשה שאנחנו רגילות לראות בזו של גבר, אין שום סיבה לחשוב שגם את הצרכנים צריך להחליף; משום שלא משנה מי נמצא מעבר לדלת – עדיין גברים הם הרוב המוחלט של צרכני תעשיית המין מנשים וגברים גם יחד ועם עדיפות ברורה לגיל כמה שיותר צעיר".

*  "חלק מהסיפור של האקט המיני בתשלום הוא העובדה שבעבור כסף מגיע ללקוחות יותר מסתם זיון. סתם זיון יש להם בעולם שממנו הם באים, בעולם הזנות משלמים בשביל כל מה שלא ניתן להשיג. עם הכסף הם ממשים פנטזיות אסורות, למשל מין עם קטינות וקטינים, מין עם טרנסיות, מין שכולל בתוכו אלימות והשפלות שלא מקובלות נניח על בנות הזוג שלהן. לכן להראות שורה של נשים שגומרות ומסתלקות חוטא להבנת הפרופיל המגוון לרעה של צרכני המין".

אם כך, האם הסרטון הזה יותר מזיק ממועיל? פה אני כבר לא בטוחה. הפסיכולוגיה האנושית מורכבת ולא אחידה. אני מניחה שיש מחקרים שמראים גם ההפך, אבל ישנם מחקרים שמראים שקמפיינים למניעת תאונות דרכים שמציגים את המתרחש בתאונה בצורה גרפית ומדויקת למציאות – מובילים דווקא להדחקה ולהיאטמות; בעוד קמפיינים מרומזים הם שאפקטיביים יותר בשינוי תודעה ודפוסי התנהגות.

אם הסרטון של שדולת הנשים באיחוד האירופי בדרכו הנקייה והלא מדויקת, עורר למחשבה ולו גבר אחד שצורך זנות, דיינו בעיניי במציאות בה קשה ביותר לשכנע את מי שלא משוכנעים מלכתחילה.

קול קוראת לפמיניזם

זהו יום טוב לכתוב מילה או שתיים על פמיניזם. להוסיף טקסט למלל האינסופי והמבורך שנכתב ונאמר ב"יום המאבק הבינלאומי לאלימות כלפי נשים". אולי המשמעות הגדולה ביותר שלו תהא להמחיש את הפער הבלתי-נסבל בין כמות המילים שמנסות לשנות, למציאות שמסרבת להשתנות.

הטקסט הנוכחי מסתובב בראשי כבר כמה ימים והוא כותב את עצמו עכשיו בעקבות טוקבק לטור שקראתי, שעניינו תרומתה של בר רפאלי לפרסומות שמבזות ומשפילות נשים.
כותבת הטור כתבה, בין היתר (אני כותבת 'בין היתר', כי לצד הציטוט האחד הזה ונוספים, שעמם אני מסכימה, הטור כולל גם אמירות וירידות שאני מתנגדת להן ושכל קשר בינן לבין הלך-רוח פמיניסטי לתפישתי, הוא מקרי בהחלט):
"אולי אם פחות דוגמניות היו מסכימות ליטול חלק בעולם גרפי, שמבזה אותן ואת בנות מינן, היו פחות פרסומות כאלה, פחות תמונות כאלה, פחות דימויים כאלה, מהסיבה הפשוטה שלא היה היצע של נשים שהיו מוכנות להצטלם אליהם.
אולי אם מישהי הייתה אומרת 'די! אני לא מוכנה לעשות ה-כ-ל בשביל כסף', היה לנו סיכוי. אבל זה לא קורה. זה לא קורה כי פעם אחר פעם הן מסכימות. פעם אחר פעם הכסף מדבר".

[הבהרת ביניים: נקודת המוצא של הפוסט היא לא בר רפאלי אלא הטוקבק. כדי לצטט את הטוקבק, נדרשתי למקם אותו בקונטקסט, והקונטקסט הוא הטור על בר רפאלי. האם אני חושבת שהיא אמורה להנהיג מרי של דוגמניות? זה היה יכול להיות מצוין ומעורר השראה לדעתי, אבל לא לשם כיוונתי]. 

בטוקבק המדובר נקבע כי:
"את פשוט טועה, העמדה שאת מייצגת זה לא פמיניזם, אלא הסתגרות דתית ומינית… מה עם זה שזו אישה חזקה מאוד, עשירה מאוד, מקושרת מאוד, שמביעה את המיניות שלה באופן חופשי? זה לא פמיניסטי?".

עד כאן על מה ששחרר את הכתיבה. מכאן, מחשבות על פמיניזם.
מהו באמת פמיניזם. לפני המענה שלי לעצמי, אני נדרשת לעבור בדרך השלילה:

• נשים עשירות הן לא בהכרח פמיניסטיות.
• נשים מקושרות הן לא בהכרח פמיניסטיות.
• נשים מיניות what ever that means, הן לא בהכרח פמיניסטיות.
• "נשות קריירה" הן לא בהכרח פמיניסטיות.
• "נשים חזקות" what ever that means, הן לא בהכרח פמיניסטיות.
• נשים שבוחרות לא להיות אימהוֹת, הן לא בהכרח פמיניסטיות.
• נשים בעמדות בכירות הן לא בהכרח פמיניסטיות.
• נשים שחיות עם בן-זוג ש"עוזר בבית" הן לא בהכרח פמיניסטיות.

אני מניחה לעובדה שאין פמיניזם אחד ושמספר הגרסאות שלו יכול להיות כמספרנו. כל שאני יכולה הוא לנסח מהו עבורי.
להבנתי, פמיניזם הוא קריאה ביקורתית של מציאות סקסיסטית שמצטלבת עם סדרי עולם של הטרונורמטיביות, גזענות ומעמד.
אני יכולה ליישם עד מחר פרקטיקות שונות שבפועל בהחלט חותרות תחת אי-השוויון בין נשים לגברים ושבפועל בהחלט 'חורגות' מן הטריטוריה שמוקצית לי כאישה – כמו למשל לבחור שלא להיות אֵם בישראל או לנגוח בכל העוז בתקרת הזכוכית וגם לפצח אותה – ועדיין אין זה אומר שאני פמיניסטית.
אני עשויה להיחשב כאישה "חזקה", להיות "אשת קריירה" להיות מקושרת, מתוקשרת, בכירה, עשירה, לתפוש עצמי כ"אישה המשוחררת" שדבר לא ימנע ממנה דבר – ובה-בעת לאחוז בתפישות של אחרונת הסקסיסטים.
פרקטיקות לא מספיקות. מחויבת תודעה. נדרשת הבנה של המערכת וזיהוי של עצמנו כמי שמתנגדות לכל אחד ואחד מהחלקים בה שפוגעים בנו ו/או באחרות.

הקלסיפיקציה הזו לא נועדה לייצר גבולות בין נשים אלא לפרוץ אותם. לעזור אחת לשנייה לראות נכוחה את המציאות המאוסה שאנחנו חיות בה בכדי שנוכל לשנות אותה.
למשל בלבד:
*  להבחין בכך שאין מונח "גבר קריירה", רק "אשת קריירה", כי נתפש כמובן מאליו שלגבר תהיה קריירה ולכן אין צורך במונח מיוחד שיתאר אותו.
*  לשים לב שבימים האחרונים ויכוח בין שתי נשים 'זוכה' לכותרת "קרב חתולות".
*  להבחין בכך שרגש אנושי כמו קינאה, 'זוכה' לביטוי מיוחד "קנאת נשים" כשהן אלה שמעורבות.
*  לראות את העיוות שבמונח "רצח על רקע רומנטי".
*  לשים לב לפער שקיים בין נוכחות של נשים לזו של גברים בתקשורת.
*  לזהות מתי הבדיחה היא עלינו, גם אם סביר שהזיהוי יגרור האשמה ב'היעדר קלילות, זרימה וחוש הומור'.
*  לפקוח עיניים כדי לראות היכן רוחשים סבל וניצול באשר הם; וגם, מתי אנחנו אלה שמייצרות אותם במו-ידינו.
*  לזהות מתי מצופה מאיתנו לעשות דבר-מה רק כי אנחנו נשים (להיות בזוגיות, להתחתן, ללדת, לטפל בילדים, ללהטט בין עבודה בבית לעבודה בשכר, להתקשט, להתפשט, להתלבש, להתנתח, להתגלח, לשתוק), ובמידה והציפייה לא עולה בקנה אחד עם רצונותינו הפרטיים (כשכן, לעתים או לרוב קשה כקריעת ים סוף לשים את האצבע איפה רצון החברה נגמר ורצוננו החופשי מתחיל), לסרב.
*  לזהות שלא פעם גורמים לנו להתבייש ולשנוא את עצמנו כשאנחנו מסרבות. ולסרב גם לזה.
*  רבות הפעמים בהן לא ניתן לסרב. לא לדרוך עלינו בגלל זה.
*  לזכור שגם אם יש בינינו עשירות, משכילות, חופשיות, מתוקשרות, מוערכות – רבות רבות, רבות מדי הן שלא.
*  לזכור שיש נשים בהיסטוריה ששילמו מחיר כבד וגבוה כדי שבכלל נוכל לדבר על רצון חופשי.
*  לזכור שגם יכולת הדיבור של חלקנו על רצון חופשי לא הופכת את מאמצינו להיסטוריה. אנחנו לא שם עדיין.
*  להבין שגם אם אנחנו חיות חיים שווים, ישנן מי שחיות חיים ששווים פחות.
*  להתעקש לראות בין השורות המרדדות של השם הרע שיצא לפמיניזם.

אין מילים מסכמות. אנחנו באמצע.

רחם מלאכותי

זהו התסריט המדויק שיהא לי נקודת מוצא:
פיתוחו של רחם מלאכותי המדמה אחד לאחד היריון תקין, ושניתן יהיה להיעזר בו במקרים הבאים:
1. נשים שרוצות ילדים אך חוות בעיות בפריון
2. נשים שרוצות ילדים אך חוששות מתהליכי היריון ולידה
3. נשים שרוצות ילדים, לא בהכרח חוששות, אך כן מעוניינות שנקודת האפס תהיה שוויון בינן לבין בני-זוגן; או בינן לבין בנות-זוגן כך שלא תהיה זו אישה אחת שתישא את הילד ברחמהּ עבור שתיהן.
_________________________________

שולמית פיירסטון (Shulamit Firestone), שהייתה אחת מן הכותבות והפעילות הפמיניסטיות שהותירו חותם בגל השני של פמיניזם, התייחסה לא מעט לרבייה מלאכותית בספרה The Dialectic of Sex שיצא לאור ב-1970.
המקרה של הקבוצה השלישית שציינתי, הוא זה שעמד לנגד עיניה בהציעה מהפכה ביחסים מגדריים:
"נשים מובחנות ביולוגית מגברים, והן מובחנות תרבותית מ'בני-אדם'. הטבע יצר אי-שוויון בסיסי – מחצית מן הגזע האנושי אמורה לשאת ולגדל ילדים עבור כולם".
היא אינה מדברת על המחירים הרגשיים, הפסיכולוגיים והתרבותיים בלבד שנגבים מנשים אלא גם על אלה הפיזיים: בעיות שונות בתפקודו של הגוף לאחר היריון ולידה, ולעתים אף מוות.

אחד הפתרונות שהיא ציינה לשחרורן של נשים מרודנות הביולוגיה הפריונית הוא רבייה מלאכותית, כך שרבייתה של האנושות על-ידי מין אחד לטובתם של שני המינים, תוחלף באחרת: ילדים ייוולדו לשני המינים בצורה שווה, ובמילים אחרות: באופן בלתי-תלוי בשני המינים.
המטרה מבחינתה הייתה לשלוט בטכנולוגיות חדשות של פריון למען מטרות הומניות, ביסוס שיווי משקל ואיזון בין נשים לגברים בכדי להחליף מציאות בה מערכת מעמדית נוקשה שמבוססת על מין, שהתגבשה במשך אלפי שנים, הובילה לתפקידים ארכיטיפיים של נשים וגברים ולתחושה כוזבת של נצחיותם.

כאשר מדמיינים הצעה זו ויזואלית, המחשבה עשויה לנדוד ל"1984" של ג'ורג' אורוול ול"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי.
פיירסטון הייתה מודעת לכך והשיבה מראש כי המהפכה שהיא מציעה לא מעוצבת בדמותן של המציאויות שהוצגו בספרים אלה, בהן: קולקטיבים מנוכרים, האינדיבידואליזם מבוטל, סקס עובר רדוקציה לפעולה מכנית; ילדים הופכים לרובוטים; האח הגדול פולש לכל אספקט בחיים הפרטיים; שורות של תינוקות מואכלים על-ידי מכונות; אאוגניקה מטופללת על-ידי המדינה; שואתם של נכים ומפגרים למען גזע עליון שנוצר על-ידי טכנאים לבושי חלוק-לבן; כל רגש נתפש כחולשה; האהבה מושמדת.
לטענתה, באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שהסיוט של "1984" מופיע באופן כה תדיר בציטוטים רבים במוצרי תרבות, נובעת מכך שהסיוט הזה מסמן הגזמה של רוע בן-זמננו, שקיים כבר עכשיו. רבים מן הפרטים הוויזואליים הללו נובעים ישירות מבתי-יתומים וממוסדות של ילדים ולא רק. זוהי הקצנה של האדרת המדע שקיימת כבר היום; של העדפת הרציונל על הרגש שקיימת כבר היום; של ילודה סלקטיבית שקיימת כבר היום; של ציניות כלפי אהבה שקיימת כאן ועכשיו.
טכנולוגיה לעולם אינה עומדת בפני עצמה, היא תמיד היד המבצעת של תפישות חברתיות ומכאן שפיירסטון לא רואה ברבייה מלאכותית כהתפתחות דה-הומנית באופן אינהרנטי אלא דווקא כהומנית מעצם הגדלת מרחב הבחירה: מי שרוצה ויכולה לחוות היריון, תוכל; ומי שלא, תוכל לבחור אחרת (אפשרות הבחירה בניסוח זה היא שלי, משום שלהבנתי, האוטופיה של פיירסטון היא שהריונות של נשים יומרו באופן גורף לרבייה מלאכותית).

בעקבות צפייה בסרט "רחם מלאכותי: הריון ללא גוף" שמשודר ביס-דוקו, הרהרתי בכמה מן היתרונות והחסרונות.

יתרונות

• האפשרות שהולדת ילד תתחיל מנקודה שוויונית של אישה וגבר או של שתי נשים, עשויה להוביל להורות משותפת אחרת; ומכאן שגם אולי לחברה שוויונית מעט או הרבה יותר.
• מנשים תמנעה עשרות בדיקות פולשניות שכיום מבוצעות במהלך ההריון.
• נשים תוכלנה להתחיל את תפקידן כהורות שלא מנקודת מוצא של תשישות גופנית, כאבים, תפרים, ניתוחים ולעתים אף טראומה לכל דבר ועניין.
• רחם מלאכותי עשוי להיות חלופה לפונדקאות המטילה צל מוסרי כבד. בנוסף, הטיעון לפיו אסור להיעזר בטכנולוגיה שמבטלת את הקשר בין עובּר לאמו, קשר שמתחיל כך נטען כבר בתהליך ההריון – מוטל בספק כאשר רבים מוכנים להשתמש ומשתמשים כבר כיום בפונדקאות, שם העובר אינו ברחם אמו; וכשזוגות הומואים משתמשים בפונדקאית שייתכן שהם וילד/ת/ם לעולם לא יראוה שוב לאחר הלידה.
• בהמשך לטיעון הקשר שנוצר במהלך ההריון בין האם לעובּר/תינוק, מן הראוי להסתכל למציאות נכוחה בעיניים ולקחת בחשבון שנשים רבות חוות לחצים, דיכאון, ניתוק וניכור במהלך תשעה חודשים אלה, ובעקבותם.
• ייתכן שתתאפשר התערבות רפואית במהלך ההריון המלאכותי לצורך טיפול בסיבוכים שכיום לא ניתן לאתרם בהריון ברחם נשי.

חסרונות

• בכדי להגיע לשלמות בטכנולוגיה, נעשים ניסויים אכזריים בבעלי-חיים.
• בישראל, התפתחותן של טכנולוגיות חדשות בתחום הרבייה גורמת ועשויה להמשיך ולגרום לשיעבוד מחדש של נשים, משום שהאפשרות להשתמש בהן תיתפש כחובה. אין הכוונה כמובן שאקדח מוצמד לרקתן של נשים ישראליות, אלא כפי שניסחה זאת דה-בובואר: "אין דרך ישירה להכריח את האישה ללדת ילדים; כל שאפשר לעשות הוא לכלוא אותה במצבים שבהם האימהוּת היא המוצא היחיד העומד לרשותה". במילים אחרות, אם הטכנולוגיה ישנה, נדמה כי חובה לעשות בה שימוש בחברה שמעודדת ילודה.
• בכל זאת תידרש פרוצדורה של שאיבת ביציות, על כל המשמעויות הנלוות לה בגופה ובנפשה של אישה.
• גם כאשר נשים הן לא אלה שיולדות דה-פקטו (אימהות מאמצות, אימהות שהשתמשו בפונדקאות), למן הרגע בו התינוק בידיהן, עדיין הן אלה שלרוב נתפשות כמטפלות הראשיות בילדים מתוקף טיעון "היצר האימהי". מכאן שרחם מלאכותי עשוי שלא להוביל לשוויון אחרי ככלות הכל.

בסיומו של הרהור-קצה-קצהו-של-קרחון, אני מניחה שעבור נשים מן הקבוצה הראשונה והשנייה, רחם מלאכותי עשוי יהיה לספק מזור.
בכל הנוגע לקבוצה השלישית, אני סקפטית לצערי. אולי בחברה ששואפת להיות שוויונית ולאפשר לנשים לבחור האם וכיצד ללדת – לא נדרשת שום טכנולוגיה; ובחברה שלא שואפת ואף מתנגדת, שום טכנולוגיה לא תעזור.
בהקדמה לספרו של האקסלי, כותבת מרגרט אטווד:
"ועוד מובאה מן 'הסוּפה' [מחזה של שייקספיר – א.ד.], שממנה שאב האקסלי את שם ספרו: 'אנו עשויים מן החומר שממנו עשויים החלומות'. ואפשר להוסיף: גם הסיוטים".

הבוקר שאחרי: לא מה שחשבנו. [ט]

[כתמיד, אני לא כותבת על משפט, חוקים וראיות אלא על תפיסות חברתיות ותגובות הציבור]
_________________________________

לפני 4 שנים שוחחתי איתה. כמה ימים לפני כן הוא אנס והכה אותה במה שאמור היה להיות דייט, ולמרות שהיה שם את כל ש'נדרש' כדי להבין שנאנסה – היא הרגישה מבולבלת ולא בטוחה בחוויה שלה עצמה.
היא פקפקה במה שהיה כי לאחר מעשה היא נותרה לשבת ולשתות איתו קפה.

בתסריט המדומיין הרווח מי שעברה אונס מצופה לפרוץ בריצה הישר לתחנת המשטרה הקרובה. לאחר הגשת התלונה היא מצופה להיכנס למקלחת ולצאת ממנה רק לאחר שעות ארוכות. לאחר שיצאה ממנה היא מצופה לא ליצור איתו קשר אלא אם כן מדובר בהתעמתות ובתגובת זעם מרוסקת.
כל התנהגות אחרת מאלה נתפסת כהוכחה לשקר, לבדיה מבית היוצרת של אישה הוזה.
ובמילים אחרות – התפיסה הרווחת היא שלא רק שיש 'תסריט נכון' בפגיעה המינית עצמה בכדי שהיא תיחשב ציבורית ככזו, יש גם 'תסריט נכון' בבוקר שאחרי בכדי שהיא תיחשב ציבורית (ולעתים גם עצמית) ככזו.
בפועל, 'התסריט הנכון' יכול להתממש ואכן מתממש, אבל לצדו יש גם לא מעט תגובות/התמודדויות אחרות.
יש מי שתישאר במיטתו לילה שלם לאחר שהוא אנס אותה.
יש מי שלאחר שתקבל ממנו מייל עניינים כרגיל בבוקר, תענה גם היא כאילו כלום לא קרה.
ויש מי שלמחרת תשלח לו אסמס מחויך.
יש מי שתחוש זעם עצום כלפיו, לעולם לא תתעמת איתו, ותגיש תלונה במשטרה.
ויש מי שתתעמת אבל לא תגיש תלונה.
יש מי שתמעט לאכול, יש מי שלא תפסיק, ויש מי שתקיא את מה שכן אכלה.
יש מי שתפנה לאחד ממרכזי הסיוע ויש מי שתעדיף להתרחק מהם.
יש מי שתתקשה להירדם בלילות, יש מי ששנתה תנדוד גם בעירות. ויש מי שתסרב לצאת מהמיטה גם אם זה אומר לחלום ביעותים, רק כדי לא להתעורר לתוך ה-סיוט.
יש מי שדעתה תהיה פזורה ומבולבלת (= "היא לא צלולה ועקבית. אי-אפשר להאמין לה"); ויש מי שדעתה תהיה צלולה ועקבית (= "ככה לא אמורה להתנהג מי שעברה אונס. היא אמורה להיות פזורה ומבולבלת. אי-אפשר להאמין לה").
יש מי שתחזור ללימודים ולעבודה, ויש מי שלא תוכל עוד לתפקד, יש מי שתשתף חבר או את אחותה, ויש מי שתנצור סודה לנצח.
יש מהכל, ובלי שום קשר אליהם ובכל אחד מהם – אונס היה כשהיה.

שונוּת בתגובות קיימת גם בטראומות אחרות. מספיק להסתכל על מהדורת חדשות בה מדווח על פיגוע ולהקשיב לאלו שמספרים שברחו בבהלה כל עוד נפשם בם, ולאלו שהתחילו לפנות פצועים, ולאחרים שנותרו נטועים במקומם. הנטייה היא לא לתת את הדעת לתגובות עצמן ולשונות ביניהן, משום שפיגוע הוא טראומה פומבית. כיוון שאין עוררין על כך שהוא קרה, אין גם צורך לבדוק בציציות את תגובות הנוכחות/ים בו ולשפוט איזו נחשבת הגיונית יותר בעינינו ואיזו פחות. וגם אין צורך לבדוק האם תגובה לא הגיונית בעינינו מטילה בספק האם פיגוע היה.
בגלל שפגיעה מינית אינה פומבית ולרוב היא מתרחשת בחדרי חדרים על-ידי אדם מוכר – "תגובה נכונה" נתפסת כעדות מרכזית לעצם התרחשותה, וזו טעות אינהרנטית במערכת כי תגובה לא מעידה כהוא זה על היה או לא היה.

למרות שהיינו רוצים להאמין שכן, אף אחד ואחת מאיתנו לא יודע/ת איך באמת נתנהג אחרי שחלילה ירחף איום מעל שלומנו או על חיינו; ולמרות שיש לנו תסריט איך אמורים להתנהג אחרי, אין חיה כזאת.
חלק משפיות דעתנו ויכולתנו לשרוד ביומיום נשען על המשאלה והתקווה ש"לי זה לא יקרה".
העניין הוא שאם קרה וכיוון שקרה – פעמים רבות נדרשת התארגנות אחרת של הנפש (חלקה מודעת וחלקה לא) – התארגנות שתאפשר לחיות כאילו זה לא קרה:
ננסה להתנהג כרגיל כי אולי אם נתנהג כרגיל, הלילה ההוא יוותר מלהשאיר עלינו את טביעות אצבעותיו.
נישאר במיטתו כי לא הגיוני שהרגע נאנסנו. לישון עכשיו.
נחתום את האסמס בסמיילי, העיקר שיסתלק מחיינו ולא יזכיר לנו כל פעם מחדש.
אולי ניפגש איתו שוב כי לא הגיוני שהבחור החכם והמקסים שחשבנו שהוא, באמת אנס.
נעשה הרבה דברים שדקה אחת לפני לא היינו משערות בנפשנו שנעשה, כדי לשמר את התחושה שהכל בסדר. ובמילים אחרות: כדי לשרוד. וההישרדות הזאת יכולה להימשך דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים אחרי אותם רגעים שלכאורה מזמן כבר נגמרו.

נטשה קמפוש, אישה אוסטרית שנחטפה בגיל 10 והוכנסה לצינוק למשך 8 שנים עד שהצליחה לברוח מחוטפהּ, כותבת בספרה "3096 ימים":
"אנשים, שאינם מכירים כלל את המורכבות שבחיי, מונעים ממני את היכולת לשפוט את חוויותי שלי בהגייתם שתי מילים: תסמונת סטוקהולם.
'המונח תסמונת סטוקהולם משמש לתיאור תופעה פסיכולוגית פרדוקסלית שבה בני ערובה מבטאים חנופה ומפתחים רגשות חיוביים כלפי שוביהם, צעד שנראה לא רציונלי לנוכח הסכנה או הסיכון שעמם מתמודדים הקורבנות' – זה מה שכתוב בספרים. הבחנה מתייגת שאני דוחה בתוקף. שכן אמפתיים ככל שיהיו המבטים המופיעים כאשר המונח נזרק לחלל האוויר, השפעתם איומה. המבט הזה הופך את הקורבנות בעבר לקורבנות פעם נוספת, מפני שהוא גוזל מהם את הכוח לפרש בעצמם את סיפורם – והופך את החוויות המשמעותיות ביותר בסיפורם לתוצר של תסמונת. המונח מתייחס בדיוק להתנהגות משמעותית החיונית כל-כך להישרדותו של הקורבן, והופך אותה ראויה לגינוי.
התקרבות אל החוטף איננה מחלה. יצירת פקעת מגוננת של נורמליות בתוך הפשע איננה תסמונת. כלל וכלל לא. זוהי אסטרגיית הישרדות במצב שאין מנוס ממנו – ונאמנה למציאות הרבה יותר מסיווג גורף של פושעים כמפלצות צמאות דם ושל קורבנות כשֵֹיות חסרות אונים, סיווג שהחברה מסרבת לבחון את היבטיו הנוספים" (עמ' 148-149).
דבריה של קמפוש אינם מכוונים להתנהגות שלה במהלך שמונה השנים במחיצתו של החוטף בלבד, אלא גם לימים שאחרי בריחתה לחופשי, כשהעולם ציפה לראות למולו אישה שבורה לרסיסים, אישה שתהיה כנועה לחסדיה של חברה שמבקשת "לשקם" אותה, במקום להקשיב לה.

אם רוצים להבין אונס (לא רק לדבר עליו. להבין), צריך להשאיר את 'ההגיון הפשוט' בצד כי רבות מדי התגובות שאחרי שלא תסתדרנה במשבצות 'הגיוניות' במובן המרגיע של המילה.
כל אחת ואחת מהתגובות שקיימות על הרצף היא תגובה נורמלית ברגעי מציאות לא נורמלית (אם כי כזו שמסתברת כנורמטיבית).

אין תגובה נכונה לאונס.
אין.

_________________________

אני לא יודעת למה בדיוק תום יורק התכוון, אבל בכל פעם שאני מקשיבה לו – אני חושבת על המנגנון שכשמו כן הוא: הגנה. לא יכול להיות שזה באמת קורה. נדמיין משהו אחר.
הכל (רחוק מלהיות) בסדר.

שאלה של רצון.

משיחה עם בנות 14.
– מי מתחיל עם מי במסיבות?
ברור שהם איתנו.
צוחקות.
– ואיך זה קורה?
בדרך כלל הם נצמדים אלינו מאחור כשאנחנו רוקדות.
– זאת אומרת שאין אפשרות לדעת במי מדובר?
לא. אבל יש לנו סימנים מוסכמים וחברות שלנו מקדימה אומרות לנו אם הוא שווה או לא. אם לא, אז אנחנו זזות מהר הצידה.
– ואז מה קורה?
הם נצמדים אלינו שוב.
צוחקות.
– למישהי מכן נעים שמתחילים איתה ככה?
צוחקות ולא עונות.
– הצחוק אומר שכן? שלא?
אם את יוצאת למסיבה אז את לוקחת בחשבון שמישהו או כמה ייצמדו אלייך הערב.
– זה יכול להישאר ככה?
כן. אין מה לעשות.
– בואו נמחק הכל ונתחיל מחדש. נניח שאתן יכולות לברוא עולם מבראשית ובידיכן לבחור איך אתן רוצות שתיראה תחילת קשר עם בן. במה כל אחת מכן בוחרת?
שיבוא מקדימה.
שרק ירקוד איתי בלי לגעת.
שידבר איתי.
– מה לדעתכן שונה בין מה שקורה עכשיו למה שכל אחת מכן דמיינה?
שרואים אותי.
_______________________________

"מה נשים רוצות?" –
זו שאלה נפוצה מאוד בשנים האחרונות בעקבות "חוקי המשחק" שמשתנים ברגעים אלו ממש, ושלמולם יש גברים שמוצאים עצמם מבולבלים ואבודים גם כשהם רוצים לא לפגוע, גם כשחשוב להם לא לפגוע אבל לא ברור להם איך נמנעים מזה.
התשובה שלי לשאלה "מה נשים רוצות", היא שאני לא יודעת.
אין שום אפשרות או רצון לענות בשם "נשים" באשר הן, כי העובדה שלכל אחת מאיתנו יש איברי רבייה נקביים לא הופכת אותנו לרקמה אנושית אחת שנעה בחלל עם אותם רצונות והעדפות רומנטיות ומיניות. והרי גם ההעדפות הללו עשויות להשתנות מתקופה לתקופה ומול גבר אחד למשנהו.
על דבר אחד בכל זאת אהמר ואקבע חד-משמעית:
אנחנו רוצות לא להיפגע.

מה יכול לעזור, אולי –

♦ להכיר בעובדה שממול ניצבת בת-אדם אינדיבידואלית שהיא אישה, והיא לא נגזרת של "הנשים": "כל הנשים אוהבות שגברים ככה וככה". "כל הנשים חושבות שגבר זה מי שזה וזה וזה". אין לכולנו קוד גנטי משותף שממנו נגזר 'קוד הפעלה' אחיד.

♦ מכאן נובע שאם יש שאלות ותהיות אז היחידה שיכולה לענות עליהן זו היא.

♦ מכאן נובע שכנראה יידרש לדבר על זה ולא רק לעשות את זה.
בסדרת כתבות שנקראת "מלחמת המינים" שמשודרת בימים אלה בערוץ 10, אחד המרואיינים אמר בתרעומת שהיום "צריך לחשוב על כל דבר לפני שיוצא לי מהפה". מרואיין אחר אמר בטרוניה ניכרת ש"בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו צריכים להיזהר".
הייתי כותבת שזה נורא. פשוט נורא ואיום שצריך לחשוב ולהיזהר כדי לא לפגוע. אבל התדהמה גדולה מדי מכדי להיות צינית ברצינות.
וגם מעניין. נשמע הגיוני שהיא תחשוב טוב טוב ותיזהר היטב היטב לפני שהיא עולה אליו הביתה אבל זה מכעיס מאוד שהוא יצטרך לחשוב טוב טוב ולהיזהר היטב היטב לפני שידבר או יעשה.

♦ לדבר על זה. מה זה בעצם אומר?
אין בידיי את המדריך לשאלות הנכונות.
מה שאני כן יודעת זה שכשרוצים להגחיך משהו הוא באמת נשמע מגוחך:
"מה את מצפה? שאני אשאל אותה בכל צעד ושעל אם זה בסדר ואם היא עדיין רוצה?", "שנביא עורך-דין ונחתום על חוזה?".
אם כנר לרגליים עומד הרצון העיקש שלא לפגוע, ואם ישנה מודעות לאפשרות שזה עלול לקרות – תימָצא הדרך הייחודית, איתה.

♦ אלכוהול. אחד הקמפיינים הציבוריים למניעת תאונות דרכים נוסח בזמנו תחת הכותרת "אלכוהול, ונהיגה – רצח בכוונה תחילה!".
אולי הגיע הזמן לדבר גם על אונס פוטנציאלי ולא רק על רצח פוטנציאלי.
אם הניסיון מלמד שלא מצליחים להבחין בין טוב ורע, ובין סקס ואונס – כששתויים – אז אולי זה הזמן להוריד הילוך בעניין.

♦ 1+1 לא בהכרח =  2.
חיוך + לבוש חשוף, לא בהכרח = רצון לסקס.
רכינה קדימה על הבר + לבוש חשוף, לא בהכרח = רצון לסקס.
עלייה הביתה + חיוך, לא בהכרח = רצון לסקס.
וכו'.
הגיעה השעה בהיסטוריה לפרק את האקסיומות המסוכנות האלה שהוטבעו בנו תרבותית בטבעיות מקוממת.

♦ זה בסדר להתבלבל ולא לדעת.
גדלנו בתרבות שרואה בזה חולשה, אבל לא מחויב שכך הוא. אפשר להביא את היום ולשנות אותה.
תחושת בלבול אומרת שהצלחנו לראות שיש כאן מספר אפשרויות, ולא אחת.
מספר אפשרויות משמע שניתן לבחור.
לבחור משמע, שבידינו אם לפגוע או לא.

♦ זה גם אומר שאפשר לבחור בין להניח שמי שממול היא "כמו כל הנשים שאוהבות שגבר סוחף אותן בסערה השמיימה, כלומר שפשוט לוקח", לבין לא להניח ולא לקחת את הסיכון של פגיעה.

כל ההתחלות קשות.
אז מה.

___________________________________

לא קשור לפוסט אבל כן קשור לנושא – סרטון של אמנסטי על טונים של אלימות כלפי נשים וילדות/ים, שכולם אחד.

על הקורבנוּת.

הסתכלתי עליהן שהלכו ברחוב ושאלתי את עצמי מי מהן לא רוצה לחוות פגיעה מינית, ובכל זאת מרגישה שמאבקן של נשים בפגיעה מינית הוא זה שפוגע בה.
תהיתי אם מי מהן חושבת שהדרישה להפנות את המבט אל עבר פוגעים בלבד מבלי להתייחס להתנהגותן של נשים – מתייגת אותה באותה נשימה כחלשה, קורבנית, חסרת-אונים, קלת-דעת, שברירית, כנועה, נטולת יכולת להשמיע קול ונתונה לחסדיו של מישהו אחר.
זו טענה שנשמעת לא מעט – הן על-ידי נשים והן על-ידי גברים (טוקבקים עדכניים בטור של צפי סער) – ואני מרגישה שחשוב שנתמודד איתה שוב ושוב ככל שיידרש.
[כל שייכתב בהמשך והאמת שכל מה שאני תמיד מדברת עליו – הוא לעולם לא על מקרים בהם אישה רצתה בסקס, נהנתה – ולמחרת בבוקר התחרטה והלכה להגיש תלונה במשטרה. וגם לא על אישה שרצתה בסקס, התחרטה באמצע והמשיכה להתנהג כאילו היא מאוד בעניין ורוצה. אין ציפייה לקריאת מחשבות.
אני מדברת על שידול, הפצרה, מניפולציות, ניסיונות שכנוע עד לכדי כפייה – תוך התעלמות מכך שאין-רצון]

________________________

כמה דברים אישיים (שהם תמיד פוליטיים) שיהוו נקודת מוצא:
1. אני אישה עובדת, לומדת, חוקרת, כותבת, מתפרנסת ומדברת.
2. אני אישה עם היסטוריה של הטרדות מיניות ברחוב, בצבא, בים, בפאבים, באולפן טלוויזיה ובהופעות מוזיקה – ו"למרות" העיסוק האינטנסיבי שלי בנושא של פגיעה מינית – לא אחת נאלמתי דום למולן.
התפיסה שלי את עצמי היא שאישה חלשה אני לא, אבל היו מצבים בהם ניסו להחליש אותי.

אז הנה הטענה הראשונה שלי:
קיימת הבחנה בין פעולה שנעשית כלפינו לבין מי שאנחנו.
מנסים להכניע אותנו. זה לא הופך אותנו לנשים כנועות.
מפעילים עלינו כוח. זה לא הופך אותנו לנשים חלשות.
מנסים להקטין אותנו. זה לא אומר שאנחנו נשים קטנות.
ומכאן שזו הסמנטיקה שאשתמש בה מעתה ואילך:
לא עוד "נפגעת תקיפה מינית" אלא "אישה שפגעו בה מינית".
לא עוד "הנאנסת" אלא "אישה שאנסו אותה".
המילה "קורבן" מעולם לא היתה בלקסיקון שלי ממילא.

הטענה השנייה שלי היא:
שאי-תגובה ברגע מסוים, בזמן הווה, אינה אומרת דבר על מהותנו המלאה, העגולה והשלמה.
גם אם ברגע מסוים לא בהכרח נביא את עצמנו לידי ביטוי –  עדיין לפני פגיעה מינית ואחרי פגיעה מינית – אנחנו יכולות להיות אסרטיביות במידה כזו או אחרת ובטוחות בעצמנו במידה כזו או אחרת. וגם מרוסקות במידה כזו או אחרת.
הסיבות לתגובתנו הבלתי-מגיבה יכולות להיות רבות:
1. היעדר יתרון של כוח פיזי
2. הבנה שמצבנו יורע אם נתנגד
3. קיפאון/ניתוק/הלם

הבנת המקורות הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים של קיפאון; אמפתיה כלפי קיפאון; וסירוב להפנות מבט שיפוטי כלפי תגובה זו – כל אלה אין משמעם מבחינתי שאישה, מעצם מהותה וכל מהותה = קורבן.
אני לא מרגישה כך כלפי עצמי ולא מרגישה כך כלפי נשים אחרות. אני לא מרגישה כך גם כלפי גברים שקפאו כשפגעו בהם מינית (גברים. שפגעו. בהם. מינית. הומואים וסטרייטים. היכן יהיה מקומם בדרישה "לחנך נשים לקחת אחריות ולדבר את עצמן"?).

נוסף למהותנו שהיא מורכבת יותר ממי שהיינו ברגע הפגיעה, כך גם הפגיעה עצמה. אני לא חושבת שניתן להתייחס ל-Date Rapes כאילו היו מקרים פרטיים שמשייטים בחלל החברתי בתמימות נטולת קונטקסט.
רבות (מדי) מאיתנו מביאות למיטה את האלם מהבית, מהרחוב, מהתחבורה הציבורית, ממקום העבודה, מהצבא, מהאוניברסיטה, מקשרים קודמים עם גברים שלא הקשיבו.
רבות (מדי) מאיתנו לא נכנסות למיטה טאבולה רסה, לוח חלק ושוויוני שעליו נוכל לרשום ביחד רצונות חופשיים.
לא מדובר בחוסר-מזל אישי או במחדל פרטי.
הבנה כנה שזה המצב, יכולה לפתוח דיאלוג אחר לגמרי בין נשים לגברים, בין גברים לבין עצמם ובינינו נשים.

הבקשה/דרישה להפנות את המבט לעבר גברים שפוגעים, נתפסת בציבור כהפגנת אי-אמון ביכולתן של נשים לעמוד על שלהן ולדבר את עצמן.
אני דווקא מאמינה בנו שאנחנו יודעות טוב מאוד לעמוד על שלנו ולדבר את עצמנו. חוץ מכשלא.
למען האמת, אנחנו מדברות את עצמנו כבר מגיל מאוד צעיר. דוגמא אחת, סתמית לכאורה:
ראיתי אותה, ילדה בת שנתיים וחצי שהצליחה לעמוד היטב על דעתה כשדוד שלה התקרב כדי לתת לה נשיקה על הלחי. היא הסבה את לחיה הרחק ממנו ובקולה הילדי אמרה לו "לא".
אותו דוד נעלב מסירובה לספק את רצונו, והמשיך לנסות לשכנע אותה בקולות 'מתוקים' ומחויכים: "מה זה ככה לא לתת לדוד שלך נשיקה?", "הי…. לכולם נתת ורק לי לא?!".
הפור נפל לרעתה כש"אפילו" אבא שלה התייצב להגנת האגו ואמר: "לא יפה לעשות ככה לדוד. תני לו נשיקה".
ילדה נותנת. והנה אחד השיעורים הראשונים מילדוּת:
ילדה בת שנתיים וחצי עמדה על דעתה והבהירה מי כן ומי לא ייתן לה נשיקה.
ילדה בת שנתיים וחצי למדה שהרצון שלה לא באמת משנה למישהו משהו, יש אנשים שהרצון שלהם חשוב יותר גם אם מדובר בה.
היא למדה מה זה אומר להיות מחונכת ומנומסת.
הזכות להשמיע קול, שניתנה לנו עם הגיענו לעולם, עשויה להתערער די מוקדם, ברגעים יומיומיים, שגרתיים, תמימים כאלה, שלא מהסוג הפלילי, ובדיוק בהם למדנו ש-מה הטעם.

גדלנו מאז. אומרים לנו שיש טעם, ו"נא להתנהג בהתאם".
המשמעות של "נא להתנהג בהתאם" בענייננו היא כלא-נשים מבחינתי. הגבלת חופש התנועה שלנו.
כי מה בעצם אומרת הדרישה/עצה הזו?
למשל,
שלנו אסור לשתות כאוות נפשנו, אבל שלגברים מותר.
שרק לנו סופרים באיזה דייט זה קרה כאילו שאונס לא קורה גם בדייט החמישי כשלכאורה אז כבר לא מדובר בגבר זר; כאילו שבעלים לא אונסים את נשותיהם (באיזה מספר דייט מדובר במקרים האלה?).
שרק לנו אסור להראות שאנחנו מעוניינות כשאנחנו מעוניינות, כי אם מאוחר יותר נרצה ונבקש להפסיק – זה ישמש כנגדנו.
שאנחנו אלה שנצטרך להסתפק במרחב מיני של 0 או 1:
או "ללכת עד הסוף" או כלום, כי לכאורה אין אמצע. כאילו מדובר ברכבת שדים שדוהרת ב-300 קמ"ש עם תחנה אחת בלבד, בסיום.
האם ברור היפוך סדר הדברים מי מקבע אותנו כנשים קטנות שיש לצמצם להן את חופש התנועה והבחירה?

הדרישה ל"נא להתנהג בהתאם" מגברים מסוימים = צמצום החופש לפגוע.
הדרישה ל"נא להתנהג בהתאם" מנשים = צמצום החופש להיות.
אין סיכוי שאהיה מוכנה להפקיד בידי מישהו את החופש שלי. את האחריות על חיי.
וזו בדיוק הסיבה שבגללה אני לא מוכנה להפקיד את החופש שלי בידי חברה שמנסה לחנך אותי ובכך להגביל את תנועתי שמותרת לי.
חברה בה אהיה חופשיה ואחראית על חיי היא חברה בה נשים וגברים כאחד יבקשו להוקיע ולהקיא מקרבה את מי שחושב שהתנהגות חופשיה ולא פלילית היא המוגזמת, ועל-כן מגיע להיענש בגללה.

אל תהיי צודקת, יאמרו לי. היי חכמה.
לא.
אתם אל תצדיקו אונס.
ישנן דרכים רבות לעשות דה-לגיטימציה לקול המבקש/דורש לשים על השולחן הציבורי את הקלות הבלתי-נסבלת של שכיחותן ויומיומיותן של פגיעות מיניות.
לומר למי שמפנות את המבט לגברים שפוגעים, שהן עצמן אלה שמקרבנות נשים ומקבעות אותן כחסרות-אונים וכנועות, היא אחת מהן.

מספיק.

 _______________________

 אפשר גם אחרת –
"זו גם בעיה שלי" 

_______________________

אישה, דברי!

בימים האחרונים מתפרסמים בפייסבוק ובבלוגים שונים ברחבי הרשת סיפוריהן של נשים שמשתפות במקרי האונס שהן עברו. לא מדובר בסיפורי "הזר שקופץ מהשיחים" אלא באונס על-ידי אדם מוכר בדרגה כזו או אחרת. מדובר בכל אותם מקרים בהם במהלך סקס לא ראו אותנו, לא הקשיבו לנו; כל אותן פעמים בהן לכאורה היינו שם אבל בעצם לא.
לא היינו שם כי חלקנו התנתקנו מעצמנו כשעשו לנו משהו שלא רצינו, שלא היה נעים או שהכאיב לנו; לא היינו שם כי תמיד היה מעורב מישהו שראה והקשיב רק לעצמו.

העובדה המוחשית שכן היינו שם – כי אחרת לא היה סקס, כלומר אונס – גורמת לגברים מסוימים להפנות אצבע מאשימה כלפי הנוכחות הנפקדת הזו כשהעצה היא לכאורה די פשוטה:
אישה, דברי!
לא, לא עכשיו כשאת בבית מול מסך המחשב. דברי ברגע האמת אישה. אל תאשימי אותי שראיתי והקשבתי רק לעצמי אם לא דיברת.
האצבע המאשימה השנייה, מופנית על-ידי נשים מסוימות שעברו פגיעה מינית, התמודדו איתה בדרכן, ומאז הן בטוחות שזו הדרך היחידה ומי שלא צועדת בה כמותן – היא בכיינית, מתקרבנת ובעיקר אשמה בכך שהביאה את הפגיעה על עצמה.
האצבע השלישית מופנית או מורמת כסמל לזבש"ך.
לא הצלחת להגיד מה את רוצה ברגע האמת? ז-ב-ש-"-ך!
אין לך זכות לדבר עכשיו.

אז בני-אדם מתחלקים לאלו שלא מדברות על כך שלא הצליחו לדבר; לאלו שמדברות על כך שלא הצליחו לדבר; לאלו שמבינות/ים את מי שלא הצליחו לדבר; ולאלו שלא מבינים/ות ושמאשימים/ות את אלו שלא הצליחו לדבר, על כך שלא הצליחו.
הטענה שלי היא שבתרבות האונס*, שזוהי התרבות שאנחנו חיות בה, ההאשמות הללו הן בעצם תלונות-השווא האמיתיות, והן אלו שקיימות בהיקפים רחבים בהרבה מתלונות-השווא במשטרה (אני לא מכחישה שתלונות-שווא במשטרה קיימות רק שהן בטלות בשישים לעומת שמן שיצא לפניהן, יהא האחוז שלהן אשר יהא).
ובמילים אחרות – כיוון שתלונות-שווא במשטרה הן כאין וכאפס לעומת תלונות-אמת – המשתמע מכך הוא שאנחנו אלה שנתונות על בסיס יומיומי להאשמות-שווא.

וכי למה מדובר בהאשמות-שווא כלפינו?
משום שאני חושבת שמדובר בשיח של lose lose situation.
לא משנה מה אנחנו עושות, בשורה התחתונה תמיד יאשימו, אותנו.

כך זה עובד.
יש שתי דרכים בהן אפשר לתקשר בזמן סקס:
(1) במילים
(2) בשפת גוף

מילים
אישה, דברי! מצווים עלינו.
בימים בהם העברתי סדנאות בחטיבות ובתיכונים בנושא של פגיעה מינית, נהגתי להקרין סרט שבו נער ונערה פורשים ממפגש חברתי בסלון ועוברים לאחד החדרים. הם רוקדים, מפלרטטים, ונשכבים על המיטה, שכיבה שמסתיימת באונס.
הסרט נגמר, הדיון בכיתה התחיל ופעם אחר פעם – מאות פעמים – רבים מהתלמידות והתלמידים אמרו שזה לא היה אונס כי היא לא צעקה עליו, ולא צעקה לעזרה.
מעניין.
ספרתי, ומסתבר ש-7 פעמים הנערה בסרט אמרה לו: "לא", "די איתי, תפסיק". "די, אני לא רוצה".
7 פעמים ועדיין מבחינתם לא היה שם אונס.
בשפת הגוף שלה היא שתקה (= היא לא קמה מהמיטה), אבל היא כן דיברה.
מסתבר שלמרות מה שמייעצים לנו, זה לא מספיק.
בתרבות האונס יש תסריט מאוד מדויק למהו "ה-אונס" ובתסריט הזה מילים צריכות להישמע בווליום גבוה כדי שיהיה ברור באופן חד-משמעי (מה יותר חד-משמעי מזה?) שהיא לא רצתה (תוספת מהיום: שלשום התפרסם פוסט אצל יולי כהן שממחיש עד כמה המילה ועוצמתה לא בהכרח משנות כשהנורמה היא לכבוש ולקחת. הוא גם אומר משהו על לקיחת אחריות ונשיאה באשמה. מאוחר מדי, מעט מדי? ועדיין).

פעמים רבות אנחנו לא מצליחות לדבר.
לא כי אנחנו נשים חלשות, מתקרבנות שמסירות אחריות מעצמנו אלא כי במצבים מסוימים בחיים המילים נעתקות מפינו כבני-אדם. דיבורם ותזוזתם של גברים עשויים גם הם לקפוא –  כחיילים בשדה קרב למשל, כנפגעי הלם בפיגוע וכנפגעי תקיפה מינית.
תגובת הקיפאון לא בהכרח מוכרת בציבור הרחב, אבל גם כשהיא מוכרת היא לא מתקבלת על הדעת הציבורית – והאמירה החוזרת ונשנית היא שאם קפאתי, חבל. זו בעיה שלי.

שניים היו שם במיטה, ואם המילים לא יוצאות מפיה – הלך עליה.
הוא לא ידבר, ישאל ויברר מה זה אומר אם היא קפאה והפסיקה לשתף פעולה.
מילים הן הרי ממלכתן של נשים בלבד.

שפת גוף
גם כאן, מסרים סותרים. המון מסרים סותרים.
מצד אחד נשמעת הטענה ש"אנחנו לא מבינים מסרים גופניים, את חייבת לדבר אליי כדי שאבין מה את רוצה".
מצד שני, אנחנו מבינים היטב מסרים גופניים.
מהלבוש שלך הוא הבין שאת רוצה לשכב איתו.
הוא ראה איך רקדת והבין שאת בעניין שלו.
מהמבט שלך בפיקאפ-בר הוא הבין ש"זה" יקרה הלילה.
גופך השיכור דיבר מבחינתו בעד עצמו.
עלית אליו הביתה משמע שאת רוצה.
שכבת על הגב בלי לזוז והוא כבר הבין שאת "מהסוג של האלה שמסתכלות על התקרה", אין מה לברר כדי להבין, בסדר מבחינתו גם כאלה.

מסתבר שמפת הדרכים של השפה הגופנית בהחלט ניתנת לניווט כשמדובר במסרים פרו-סקס, אבל היא בלתי-קריאה בעליל לכאורה אם המשמעות היא שסקס לא יהיה פה הלילה.

תלמיד בכיתה י"א סיכם את זה די 'יפה' כשאמר באחד המפגשים: "אם אני לא יודע אם היא רוצה או לא רוצה אני מעדיף להניח שהיא כן כדי לא לפספס זיון".

===================

הסיפורים שמתפרסמים לאחרונה ברשת נועדו בין היתר ליצור שינוי במציאות בלתי-נסבלת.
אפשר להדוף אותם במחבט ה"אתן מגזימות", ואפשר להבין מהם משהו:
אתה לא רוצה לאנוס?
הבן שקיפאון עשוי להיות חלק מרפרטואר התקשורת של נשים, בין היתר בשל נסיבות העבר ומפגשים טראומתיים קודמים בסקס, וקח אתה אחריות:
גבר, דבר. שאל.

* תרבות אונס – הכוונה היא למסרים שמועברים לנו כילדות וכילדים מגיל 0 שנותנים אור ירוק לפגיעה מינית ומכשירים אותה כהתנהגות נורמטיבית.
למשל:
– אישה נותנת, גבר לוקח – ע"ע "אין אישה שלא נותנת יש גבר שלא יודע לקחת".
– כל עוד לא נשמע הגונג של הלא – זה כן.
– גם אם נשמע הגונג של הלא – זה עדיין לא בטוח שזה אכן לא, אולי היא עוד תתרצה ותשתכנע, שווה להמשיך ולנסות.
ועוד.

זו תרבות שמכשירה גברים רבים, רבים מדי, להיות שלושת הקופים.
מה הפלא שבסקס הבא אנחנו קופאות.

_________________________

2 מהפוסטים שמהם הכל התחיל:
"מהמיתוס אל המציאות: גוונים של הסכמה"
"דברים שצריך להקיא"

_________________________

אפשר גם אחרת –
"האפור השחור הזה"