גבירותיי, ההיסטוריה חוזרת (תגובה למאמרה של עופרה רודנר ב"הארץ")

16 03 2018

שלשום פורסם ב"הארץ" מאמרה של עופרה רודנר תחת הכותרת "לאימהוֹת עובדות אין פריבילגיה להשתעשע בפמיניזם החדש".

אלו הם חלק מהדברים שנכתבו בו:
1
43

לא אוכל למנות את מספר ההשמצות שספגתי בעשור האחרון בעקבות כתיבתי על האפשרות שלא להיות אֵם ועל חרטתן של נשים על כך שהפכו להיות אימהוֹת – אולם אם יש משהו אחד שהוא בלתי-נסבל בשבילי במיוחד, הרי זה חוסר הבנה/עיווּת/שימוש לרעה במה שאני אומרת ועושה. על אחת כמה וכמה כשכל אלה נעשים על-ידי מי שמבקשות לפעול למען נשים כפמיניסטיות.
ולמצער, כל אלה נעשים בכתבה.

כבר לפני למעלה משנתיים כתבתי פוסט מפורט על ההפרד ומשול שנעשה בינינו – נשים שאינן אימהוֹת ואימהוֹת ("אימהוֹת 'אכלו בוסר' ושיני בנות תקהינה? דיון פנים פמיניסטי על אי/אימהוּת"). באותו פוסט שרטטתי תהליך היסטורי שהגיע לשיאו בשנות השמונים של המאה העשרים, כשאימהוֹת פמיניסטיות רבות הרגישו תחת מתקפה לאחר פרסומם של ספרים כשל סימון דה-בובואר, בטי פרידן ושולמית פיירסטון – כאילו "להיות פמיניסטית אמיתית" משמע שלא להתחתן ולא להיות אימא. ציטטתי בו את דבריה של סילביה אן הולט שכתבה כבר ב-1996 ש –

"במאה התשע-עשרה התייחסו הפמיניסטיות לאימהוּת בכבוד גדול. […] בעת החדשה החריף מאוד המצב, שעה שפמיניסטיות מפעילות הגל החדש נקטו עמדה עוינת כלפי אימהוֹת וילדים גם יחד. הן ראו במשפחה ובתפקוּד הביולוגי של האימהוֹת מוסדות שלטון מרכזיים של הגברים, אשר נועדו לשעבד את הנשים לאינטרסים גבריים. פמיניסטיות רדיקליות אפילו חזו בעיני רוחן אוטופיה, שבה המדע ישחרר את גופן של הנשים ממשימת ההולדה. במקום לעזור לנשים להתמודד עם העול הכפול המוטל עליהן – בבית ובמקום העבודה, עודדו הפמיניסטיות האמריקאיות את הנשים להימנע כליל מנישואין ומהבאת ילדים לעולם" (עמ' 172-173).

כך שדבריה של רודנר לא זרים או חדשים לי, ואז כשם שעכשיו – הם מעציבים. כל-כך מעציבים.

הם מעציבים משום שרק בתפישת עולם של "או-או" במקום "גם וגם" נדמה שלא ניתן לשלב ידיים – אימהוֹת ולא אימהוֹת – כדי להמשיך ולנסות להפוך את חייהן של נשים מכל הקבוצות החברתיות לחיים ששווה לחיות אותם.

הם מעציבים משום שהתייחסות לאפשרות שלא להיות אימא כאילו מדובר בניתוק והתרחקות מהגוף בעצם טוענת שבעלוּת על גוף ועיסוק בו ובאופן שבו מדכאים אותנו דרכו – שייכת לאימהוֹת או לנשים שיולדות, בלבד. כלומר, שאם לא ילדת ו/או את לא אימא, גופך לא קיים מבחינתך או שאת פטורה מהתמודדות עם מה שנעשה כלפיו בחברה קפיטליסטית, סקסיסטית וגזענית.

הם מעציבים משום שהתייחסות לאי-אימהוּת כהכרעה של נשים פריבילגיות בלבד היא התעלמות מכך שבחברה שלנו – בשטח עצמו שמחוץ לאקדמיה – ישנן נשים מזרחיות ואשכנזיות, יהודיות ולא יהודיות, ממעמד נמוך וממעמד הביניים, לבנות ולא לבנות, נשים לסביות, ביסקסואליות, טרנסיות, קוויריות והטרוסקסואליות – שאינן רוצות להיות אימהוֹת ומותקפות על כך.

הם מעציבים משום שנשמע כאילו מי שמבקשות לעסוק באפשרות שלא להיות אימהוֹת מוּנעוֹת מהתבשמות עצמית בנינוח הרדיקליות, כשזה אולי הדבר האחרון שמעניין פה במאבק.
המטרה היא לא "להתמתג כרדיקלית" (כן או לא), אלא לחתור על אמת תחת היסודות הרקובים של החברה שבה אנחנו חיות.

הם מעציבים משום שההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שבה נשים פמיניסטיות מנסות להעלות לסדר היום הציבורי את האפשרות שלא כולנו – מעצם הגדרתנו כנקבות ונשים – מעוניינות ללדת ו/או לגדל ילדות וילדים, יש מי שמתייחס/ת להשמעת קול זה כאילו זו הכרזת מלחמה כנגד אימהוּת ואימהוֹת. ואם לא הכרזת מלחמה, אז כהתעסקות בטפל, בשולי.
התייחסות זו לא מחויבת להיות גלויה ובוטה. היא יכולה גם לבוא לידי ביטוי באופן "סמוי" (ואז גם קל להכחישו) באמצעות משפטים שבנויים מהכרה (לכאורה) בחשיבות העיסוק גם באי-אימהוּת, רק שאז מגיעה המילה "אבל" – שחושפת מה באמת השורה התחתונה.

והם מעציבים אותי גם באופן אישי-פוליטי עוד יותר – משום שמעולם לא התייחסתי, ולעולם גם לא אתייחס, לאימהוּת כנחותה מבחינה פמיניסטית.
בחמש השנים האחרונות אני מלמדת במספר אוניברסיטאות ומכללות בארץ קורס שנקרא "היבטים חברתיים של אי-אימהוּת ואימהוּת" – כשחלקו הראשון מוקדש להיעדר רצונן של נשים להיות אימהוֹת ולזעם החברתי כלפי היעדר רצון זה; וחלקו השני מוקדש לקשיים הרבים מספור שעמן אימהוֹת נאלצות להתמודד בחברה שמשדלת לאימהוּת ואז מפקירה אימהוֹת מקבוצות חברתיות שונות, לגורלן.
כל מי שאי-פעם הקשיבה למה שאני מנסה לומר – לא בקריאה מתוּוכת דרך התקשורת, שלא פעם מעוניינת בליטרת הדם שלה על-גבי – יודעת היטב שאם יש משהו שאני לא, זה אנטי-הורות או אנטי-אימהוּת. כל טענה אחרת טועה ומטעה; והיא לא רק טועה ומטעה אלא שהיא גם עושה נזק אדיר ומשחקת ישירות לידיהם של מי שנוח להם ומשרת אותם שעולם כמנהגו ינהג.

בהחלט. עדיין לא נמצאה "הנוסחה" כיצד להיות אימא פמיניסטית ואיך להפוך את המאבק לפחות בודד ופחות נסתר מהעין הציבורית. מזה עשורים רבים, כותבות כאדריאן ריץ', אנדראה אוריילי, פטרישיה היל קולינס, בל הוקס, שרה רדיק, אראלה שדמי, תמר הגר, ריקי כהן, מירי רוזמרין ונשים מצוינות נוספות – כותבות ומציעות דרכים לחשיבה ולפעולה; זאת לצד נשים פמיניסטיות שעושות מעשה בשטח כדי להיטיב את חייהן של נשים וילדות/ים, כשהמלאכה מחויבת ורבה.
נשאלת השאלה, מדוע קול זעקה קריטי כל-כך, שמשמיע את קולן של אימהוֹת רבות מספור, ובצדק – מחויב להיעשות על גבן של נשים שאינן רוצות להיות אימהוֹת, כאילו זו-זו ההפיכה האולטימטיבית של הדיון למורכב יותר.
הכתבה לא הופכת את הדיון למורכב יותר. היא בעיקר נופלת לאותה מלכודת של יצירת מחנאות מיותרת בין נשים, תוך התעלמות מכך שישנו קשר הדוק בין הכוחות החברתיים שרומסים אימהוֹת רבות תחת גלגליהם לבין אלו שמתנגשים חזיתית במי שלא רוצה להיות אֵם.

[עמכן הסליחה, לא אוכל להגיב בשבוע הקרוב. אם תהיינה תגובות, איענה כשאשוב]

 

 

 

מודעות פרסומת