קול קוראת לפמיניזם

25 11 2011

זהו יום טוב לכתוב מילה או שתיים על פמיניזם. להוסיף טקסט למלל האינסופי והמבורך שנכתב ונאמר ב"יום המאבק הבינלאומי לאלימות כלפי נשים". אולי המשמעות הגדולה ביותר שלו תהא להמחיש את הפער הבלתי-נסבל בין כמות המילים שמנסות לשנות, למציאות שמסרבת להשתנות.

הטקסט הנוכחי מסתובב בראשי כבר כמה ימים והוא כותב את עצמו עכשיו בעקבות טוקבק לטור שקראתי, שעניינו תרומתה של בר רפאלי לפרסומות שמבזות ומשפילות נשים.
כותבת הטור כתבה, בין היתר (אני כותבת 'בין היתר', כי לצד הציטוט האחד הזה ונוספים, שעמם אני מסכימה, הטור כולל גם אמירות וירידות שאני מתנגדת להן ושכל קשר בינן לבין הלך-רוח פמיניסטי לתפישתי, הוא מקרי בהחלט):
"אולי אם פחות דוגמניות היו מסכימות ליטול חלק בעולם גרפי, שמבזה אותן ואת בנות מינן, היו פחות פרסומות כאלה, פחות תמונות כאלה, פחות דימויים כאלה, מהסיבה הפשוטה שלא היה היצע של נשים שהיו מוכנות להצטלם אליהם.
אולי אם מישהי הייתה אומרת 'די! אני לא מוכנה לעשות ה-כ-ל בשביל כסף', היה לנו סיכוי. אבל זה לא קורה. זה לא קורה כי פעם אחר פעם הן מסכימות. פעם אחר פעם הכסף מדבר".

[הבהרת ביניים: נקודת המוצא של הפוסט היא לא בר רפאלי אלא הטוקבק. כדי לצטט את הטוקבק, נדרשתי למקם אותו בקונטקסט, והקונטקסט הוא הטור על בר רפאלי. האם אני חושבת שהיא אמורה להנהיג מרי של דוגמניות? זה היה יכול להיות מצוין ומעורר השראה לדעתי, אבל לא לשם כיוונתי]. 

בטוקבק המדובר נקבע כי:
"את פשוט טועה, העמדה שאת מייצגת זה לא פמיניזם, אלא הסתגרות דתית ומינית… מה עם זה שזו אישה חזקה מאוד, עשירה מאוד, מקושרת מאוד, שמביעה את המיניות שלה באופן חופשי? זה לא פמיניסטי?".

עד כאן על מה ששחרר את הכתיבה. מכאן, מחשבות על פמיניזם.
מהו באמת פמיניזם. לפני המענה שלי לעצמי, אני נדרשת לעבור בדרך השלילה:

  • נשים עשירות הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • נשים מקושרות הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • נשים מיניות what ever that means, הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • "נשות קריירה" הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • "נשים חזקות" what ever that means, הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • נשים שבוחרות לא להיות אימהוֹת, הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • נשים בעמדות בכירות הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • נשים שחיות עם בן-זוג ש"עוזר בבית" הן לא בהכרח פמיניסטיות.

אני מניחה לעובדה שאין פמיניזם אחד ושמספר הגרסאות שלו יכול להיות כמספרנו. כל שאני יכולה הוא לנסח מהו עבורי.
להבנתי, פמיניזם הוא קריאה ביקורתית של מציאות סקסיסטית שמצטלבת עם סדרי עולם של הטרונורמטיביות, גזענות ומעמד.
אני יכולה ליישם עד מחר פרקטיקות שונות שבפועל בהחלט חותרות תחת אי-השוויון בין נשים לגברים ושבפועל בהחלט 'חורגות' מן הטריטוריה שמוקצית לי כאישה – כמו למשל לבחור שלא להיות אֵם בישראל או לנגוח בכל העוז בתקרת הזכוכית וגם לפצח אותה – ועדיין אין זה אומר שאני פמיניסטית.
אני עשויה להיחשב כאישה "חזקה", להיות "אשת קריירה" להיות מקושרת, מתוקשרת, בכירה, עשירה, לתפוש עצמי כ"אישה המשוחררת" שדבר לא ימנע ממנה דבר – ובה-בעת לאחוז בתפישות של אחרונת הסקסיסטים.
פרקטיקות לא מספיקות. מחויבת תודעה. נדרשת הבנה של המערכת וזיהוי של עצמנו כמי שמתנגדות לכל אחד ואחד מהחלקים בה שפוגעים בנו ו/או באחרות.

הקלסיפיקציה הזו לא נועדה לייצר גבולות בין נשים אלא לפרוץ אותם. לעזור אחת לשנייה לראות נכוחה את המציאות המאוסה שאנחנו חיות בה בכדי שנוכל לשנות אותה.
למשל בלבד:
*  להבחין בכך שאין מונח "גבר קריירה", רק "אשת קריירה", כי נתפש כמובן מאליו שלגבר תהיה קריירה ולכן אין צורך במונח מיוחד שיתאר אותו.
*  לשים לב שבימים האחרונים ויכוח בין שתי נשים 'זוכה' לכותרת "קרב חתולות".
*  להבחין בכך שרגש אנושי כמו קינאה, 'זוכה' לביטוי מיוחד "קנאת נשים" כשהן אלה שמעורבות.
*  לראות את העיוות שבמונח "רצח על רקע רומנטי".
*  לשים לב לפער שקיים בין נוכחות של נשים לזו של גברים בתקשורת.
*  לזהות מתי הבדיחה היא עלינו, גם אם סביר שהזיהוי יגרור האשמה ב'היעדר קלילות, זרימה וחוש הומור'.
*  לפקוח עיניים כדי לראות היכן רוחשים סבל וניצול באשר הם; וגם, מתי אנחנו אלה שמייצרות אותם במו-ידינו.
*  לזהות מתי מצופה מאיתנו לעשות דבר-מה רק כי אנחנו נשים (להיות בזוגיות, להתחתן, ללדת, לטפל בילדים, ללהטט בין עבודה בבית לעבודה בשכר, להתקשט, להתפשט, להתלבש, להתנתח, להתגלח, לשתוק), ובמידה והציפייה לא עולה בקנה אחד עם רצונותינו הפרטיים (כשכן, לעתים או לרוב קשה כקריעת ים סוף לשים את האצבע איפה רצון החברה נגמר ורצוננו החופשי מתחיל), לסרב.
*  לזהות שלא פעם גורמים לנו להתבייש ולשנוא את עצמנו כשאנחנו מסרבות. ולסרב גם לזה.
*  רבות הפעמים בהן לא ניתן לסרב. לא לדרוך עלינו בגלל זה.
*  לזכור שגם אם יש בינינו עשירות, משכילות, חופשיות, מתוקשרות, מוערכות – רבות רבות, רבות מדי הן שלא.
*  לזכור שיש נשים בהיסטוריה ששילמו מחיר כבד וגבוה כדי שבכלל נוכל לדבר על רצון חופשי.
*  לזכור שגם יכולת הדיבור של חלקנו על רצון חופשי לא הופכת את מאמצינו להיסטוריה. אנחנו לא שם עדיין.
*  להבין שגם אם אנחנו חיות חיים שווים, ישנן מי שחיות חיים ששווים פחות.
*  להתעקש לראות בין השורות המרדדות של השם הרע שיצא לפמיניזם.

אין מילים מסכמות. אנחנו באמצע.

מודעות פרסומת