רחם מלאכותי

14 10 2011

זהו התסריט המדויק שיהא לי נקודת מוצא:
פיתוחו של רחם מלאכותי המדמה אחד לאחד היריון תקין, ושניתן יהיה להיעזר בו במקרים הבאים:
1. נשים שרוצות ילדים אך חוות בעיות בפריון
2. נשים שרוצות ילדים אך חוששות מתהליכי היריון ולידה
3. נשים שרוצות ילדים, לא בהכרח חוששות, אך כן מעוניינות שנקודת האפס תהיה שוויון בינן לבין בני-זוגן; או בינן לבין בנות-זוגן כך שלא תהיה זו אישה אחת שתישא את הילד ברחמהּ עבור שתיהן.
_________________________________

שולמית פיירסטון (Shulamit Firestone), שהייתה אחת מן הכותבות והפעילות הפמיניסטיות שהותירו חותם בגל השני של פמיניזם, התייחסה לא מעט לרבייה מלאכותית בספרה The Dialectic of Sex שיצא לאור ב-1970.
המקרה של הקבוצה השלישית שציינתי, הוא זה שעמד לנגד עיניה בהציעה מהפכה ביחסים מגדריים:
"נשים מובחנות ביולוגית מגברים, והן מובחנות תרבותית מ'בני-אדם'. הטבע יצר אי-שוויון בסיסי – מחצית מן הגזע האנושי אמורה לשאת ולגדל ילדים עבור כולם".
היא אינה מדברת על המחירים הרגשיים, הפסיכולוגיים והתרבותיים בלבד שנגבים מנשים אלא גם על אלה הפיזיים: בעיות שונות בתפקודו של הגוף לאחר היריון ולידה, ולעתים אף מוות.

אחד הפתרונות שהיא ציינה לשחרורן של נשים מרודנות הביולוגיה הפריונית הוא רבייה מלאכותית, כך שרבייתה של האנושות על-ידי מין אחד לטובתם של שני המינים, תוחלף באחרת: ילדים ייוולדו לשני המינים בצורה שווה, ובמילים אחרות: באופן בלתי-תלוי בשני המינים.
המטרה מבחינתה הייתה לשלוט בטכנולוגיות חדשות של פריון למען מטרות הומניות, ביסוס שיווי משקל ואיזון בין נשים לגברים בכדי להחליף מציאות בה מערכת מעמדית נוקשה שמבוססת על מין, שהתגבשה במשך אלפי שנים, הובילה לתפקידים ארכיטיפיים של נשים וגברים ולתחושה כוזבת של נצחיותם.

כאשר מדמיינים הצעה זו ויזואלית, המחשבה עשויה לנדוד ל"1984" של ג'ורג' אורוול ול"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי.
פיירסטון הייתה מודעת לכך והשיבה מראש כי המהפכה שהיא מציעה לא מעוצבת בדמותן של המציאויות שהוצגו בספרים אלה, בהן: קולקטיבים מנוכרים, האינדיבידואליזם מבוטל, סקס עובר רדוקציה לפעולה מכנית; ילדים הופכים לרובוטים; האח הגדול פולש לכל אספקט בחיים הפרטיים; שורות של תינוקות מואכלים על-ידי מכונות; אאוגניקה מטופללת על-ידי המדינה; שואתם של נכים ומפגרים למען גזע עליון שנוצר על-ידי טכנאים לבושי חלוק-לבן; כל רגש נתפש כחולשה; האהבה מושמדת.
לטענתה, באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שהסיוט של "1984" מופיע באופן כה תדיר בציטוטים רבים במוצרי תרבות, נובעת מכך שהסיוט הזה מסמן הגזמה של רוע בן-זמננו, שקיים כבר עכשיו. רבים מן הפרטים הוויזואליים הללו נובעים ישירות מבתי-יתומים וממוסדות של ילדים ולא רק. זוהי הקצנה של האדרת המדע שקיימת כבר היום; של העדפת הרציונל על הרגש שקיימת כבר היום; של ילודה סלקטיבית שקיימת כבר היום; של ציניות כלפי אהבה שקיימת כאן ועכשיו.
טכנולוגיה לעולם אינה עומדת בפני עצמה, היא תמיד היד המבצעת של תפישות חברתיות ומכאן שפיירסטון לא רואה ברבייה מלאכותית כהתפתחות דה-הומנית באופן אינהרנטי אלא דווקא כהומנית מעצם הגדלת מרחב הבחירה: מי שרוצה ויכולה לחוות היריון, תוכל; ומי שלא, תוכל לבחור אחרת (אפשרות הבחירה בניסוח זה היא שלי, משום שלהבנתי, האוטופיה של פיירסטון היא שהריונות של נשים יומרו באופן גורף לרבייה מלאכותית).

בעקבות צפייה בסרט "רחם מלאכותי: הריון ללא גוף" שמשודר ביס-דוקו, הרהרתי בכמה מן היתרונות והחסרונות.

יתרונות

  • האפשרות שהולדת ילד תתחיל מנקודה שוויונית של אישה וגבר או של שתי נשים, עשויה להוביל להורות משותפת אחרת; ומכאן שגם אולי לחברה שוויונית מעט או הרבה יותר.
  • מנשים תמנעה עשרות בדיקות פולשניות שכיום מבוצעות במהלך ההריון.
  • נשים תוכלנה להתחיל את תפקידן כהורות שלא מנקודת מוצא של תשישות גופנית, כאבים, תפרים, ניתוחים ולעתים אף טראומה לכל דבר ועניין.
  • רחם מלאכותי עשוי להיות חלופה לפונדקאות המטילה צל מוסרי כבד. בנוסף, הטיעון לפיו אסור להיעזר בטכנולוגיה שמבטלת את הקשר בין עובּר לאמו, קשר שמתחיל כך נטען כבר בתהליך ההריון – מוטל בספק כאשר רבים מוכנים להשתמש ומשתמשים כבר כיום בפונדקאות, שם העובר אינו ברחם אמו; וכשזוגות הומואים משתמשים בפונדקאית שייתכן שהם וילד/ת/ם לעולם לא יראוה שוב לאחר הלידה.
  • בהמשך לטיעון הקשר שנוצר במהלך ההריון בין האם לעובּר/תינוק, מן הראוי להסתכל למציאות נכוחה בעיניים ולקחת בחשבון שנשים רבות חוות לחצים, דיכאון, ניתוק וניכור במהלך תשעה חודשים אלה, ובעקבותם.
  • ייתכן שתתאפשר התערבות רפואית במהלך ההריון המלאכותי לצורך טיפול בסיבוכים שכיום לא ניתן לאתרם בהריון ברחם נשי.


חסרונות

  • בכדי להגיע לשלמות בטכנולוגיה, נעשים ניסויים אכזריים בבעלי-חיים.
  • בישראל, התפתחותן של טכנולוגיות חדשות בתחום הרבייה גורמת ועשויה להמשיך ולגרום לשיעבוד מחדש של נשים, משום שהאפשרות להשתמש בהן תיתפש כחובה. אין הכוונה כמובן שאקדח מוצמד לרקתן של נשים ישראליות, אלא כפי שניסחה זאת דה-בובואר: "אין דרך ישירה להכריח את האישה ללדת ילדים; כל שאפשר לעשות הוא לכלוא אותה במצבים שבהם האימהוּת היא המוצא היחיד העומד לרשותה". במילים אחרות, אם הטכנולוגיה ישנה, נדמה כי חובה לעשות בה שימוש בחברה שמעודדת ילודה.
  • בכל זאת תידרש פרוצדורה של שאיבת ביציות, על כל המשמעויות הנלוות לה בגופה ובנפשה של אישה.
  • גם כאשר נשים הן לא אלה שיולדות דה-פקטו (אימהות מאמצות, אימהות שהשתמשו בפונדקאות), למן הרגע בו התינוק בידיהן, עדיין הן אלה שלרוב נתפשות כמטפלות הראשיות בילדים מתוקף טיעון "היצר האימהי". מכאן שרחם מלאכותי עשוי שלא להוביל לשוויון אחרי ככלות הכל.

בסיומו של הרהור-קצה-קצהו-של-קרחון, אני מניחה שעבור נשים מן הקבוצה הראשונה והשנייה, רחם מלאכותי עשוי יהיה לספק מזור.
בכל הנוגע לקבוצה השלישית, אני סקפטית לצערי. אולי בחברה ששואפת להיות שוויונית ולאפשר לנשים לבחור האם וכיצד ללדת – לא נדרשת שום טכנולוגיה; ובחברה שלא שואפת ואף מתנגדת, שום טכנולוגיה לא תעזור.
בהקדמה לספרו של האקסלי, כותבת מרגרט אטווד:
"ועוד מובאה מן 'הסוּפה' [מחזה של שייקספיר – א.ד.], שממנה שאב האקסלי את שם ספרו: 'אנו עשויים מן החומר שממנו עשויים החלומות'. ואפשר להוסיף: גם הסיוטים".

מודעות פרסומת