לאיזו יושנה נחזיר עטרה?

23 02 2012

הטענות בטור של שלי פרץ בשילוב עם "יום המשפחה" מספקות הזדמנות טובה להתמודדות עם כמה מהדעות הקדומות/דעות חדשות-סטריאוטיפיות על נשים שלא רוצות ילדים. הדברים רלוונטיים גם לגברים שלא רוצים, אבל אכתוב בלשון אחת ולא אחר.

טענה 1: אי-רצון בילדים כ"איניוּת". הניסיון להציג אי-רצון של נשים להיות אימהוֹת כפועל יוצא של טרנדיות או כגחמה אופנתית – הוא עוול. בשנים האחרונות מתחיל להתקיים משא ומתן על לגיטימיות של פתחון פה באופן שלא התאפשר בעבר. זה לא שעכשיו נהיה איני לא לעשות ילדים, אלא שאלו ימים בהם באופן כללי יותר ויותר קבוצות מרימות קולן כנגד גזענות, כנגד להט"בופוביה וסקסיזם – בתביעה להסב תשומת לב לסבל ובתביעה לשינוי. הרמת קול כזו מאפשרת לנשים שמעולם לא הרגישו שיש בהן רצון להיות אימהות או שהתלבטו סביב השאלה אם הן רוצות או לא – להבין שזה בסדר, שאפשר גם אחרת והשמיים לא נופלים.

טענה 2: אי-רצון בילדים כקופת חיסכון. יהיה מטופש וגם די מנותק מהמציאות מבחינתי להכחיש שגידול ילדים עולה כסף, הרבה כסף, אבל להתייחס לשיקול הזה כאחד המרכזיים אם בכלל – זו עדות לאי-היכרות עם השטח. אם וכאשר סוגיית הכסף רלוונטית, היא לרוב נלווית לאי-רצון בילדים ואינה ממוקמת כסיבה ראשית או כיחידה. אי-הרצון יכול להיות שריר ותקף, ועבור רבות הוא אכן שריר ותקף – גם לו הן היו מיליונריות.

טענה 3: אי-רצון בילדים כאסטניזם פיזי ורגשי. לא שיש משהו רע ברצון להימנע מבלגן נוסף בחיים, שהרי הם עשויים להיות מבולגנים דיים ממילא – אבל גם כאן לא בהכרח בזאת עסקינן. העובדה שאין ילדים בחיים לא אומרת שמדובר בחיים סטריליים. בכל זאת, בבנות-אדם מדובר. יש כאבי-לב, יש אכזבות, יש הצלחות, יש ריבים, יש הנאות, יש פרידות, יש מוות, יש בשורות טובות ויש ייסורי-מצפון. לשים את כל ביצי הרגשות וההתמודדויות בסל הילדים אומר בעיקר לא מעט על החברה בה אנחנו חיות. חברה שממנטרת לנו שעד שלא יהיו לנו ילדים – לא נדע מהי אהבה ולא נדע אושר מהו ולא נדע מהן דאגה, אכפתיות, התמסרות והתבגרות. רק הבוקר פורסמו דברים שכתבה סמדר שיר לפיהם "רק ילד ילמד אותך (כהורה יחידני, חורג, מאמץ […]) לגמד את האגו שלך, להעמיד אותו בפינה ולפנות את הבמה למישהו יותר קטן וצעקן ממך. אחד שדורש. ילמד אותך על אחריות והקשבה, על נדיבות וחמלה […]".
אני מכירה היטב את הטיעון "עד שלא יהיה לך ילד לא תביני ולא תרגישי", אני גם מכירה היטב אימהוֹת שאומרות שילד לא הביא איתו את זאת שהובטח.
צר לי על חברה שמאמינה שיש רק דרך אחת ללמוד איך להיות נדיבים וחומלים. צר לי על חברה שלא רואה כמה הורים מסתובבים בקרבנו שהם לא כאלה. וצר לי גם על חברה שמטפסת על כתפיהם של ילדים במקום להנחיל ערכים אנושיים לבני-אדם ללא קשר לשיוכם המשפחתי.
בהקשר זה, מעניין שכותבת הטור היא פעילה ב"תנועת הערבות" שנשענת על הרעיון המטאפורי ש"כולנו משפחה"  –
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו פוגע ברעהו או עושק אותו. כי ממתי פוגעים בבני משפחה?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו מעלים מס, כי למה לגנוב מהעוגה המשפחתית הכללית?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו משכיר דירה במחירים מופקעים. ככה תעשה לילד שלך?"
[אתעלם לרגע מאידיליה/אידיאליזציה זו של משפחה ואומר ש-] אני לא בת-משפחה של כל אזרחיות/תושבות ואזרחי/תושבי המדינה. אני בת-אדם. אני חושבת שזה אמור להספיק כדי לנסות שלא לפגוע, לעשוק, לנצל ולפגוע. היה לי עצוב מאוד לגבי עצמי לו רק באמצעות ילד הייתי מסוגלת לראות את כל מי שהוא לא אני.

נשים שונות זו מזו בכל-כך הרבה מובנים (עיסוק, תחומי לימוד, סגנון לבוש, טעם מוזיקלי, פעילות התנדבותית, פנטזיות מיניות, עמדות פוליטיות והרשימה עוד ארוכה). אין שום סיבה להמשיך ולטעון שכולנו רקמה אנושית אחת בכל הנוגע לרצון באימהוּת רק בגלל קיומם של איברי רבייה.
אלו ימים בהם אפשר לשים את האפשרות הזו על השולחן מבלי לרדד אותה ל"איניוּת", רידוד שהופך נשים לדמויות גרוטסקיות. אני מתקשה למצוא קשר בין זה לבין ערבות הדדית שעמה מסתיים הטור, ואני מתקשה להסכים עם רעיון החזרת עטרה ליושנה, כשהחזרה במקרה זה משמעה נוסטלגיה לדיכוי.

מודעות פרסומת




נשים, גברים, ילדים פוטנציאליים וממסד רפואי

21 02 2012

נניח שאת או אתה לא רוצים ילדים. ונניח גם שישנו רצון לסגור את האפשרות הזאת אחת ולתמיד, כלומר לקשור חצוצרות או לחתוך מובילי זרע (Vasectomy = להלן וסקטומי).
מה קורה מול הממסד הרפואי ומה קורה בבית לאור אי-הרצון בילדים ורצון בהליכים כאלה?

בכל הנוגע לממסד הרפואי, נראה שהתשובה תלויה ברופא/ה ובעמדותיהם האישיות שלא אחת אינן מנותקות הקשר חברתי מעודד ילודה בישראל.
שולמית פיירסטון (1970) כתבה בספרה – The Dialectic of Sex – כי "כל ניסיון להיעזר בטכנולוגיה בכדי לשחרר [נשים מתפקידן הרבייתי] נתפש כחשוד".
חשד שכזה בא לידי ביטוי גם בישראל 2011 – ולהבנתי הוא לא חלק ממשנה סדורה המוכתבת "מלמעלה" אלא משתנה בהתאם לעמדות אישיות. יש רופאות/ים שמסרבות/ים לבצע הליכים של קשירת חצוצרות ושל וסקטומי, ולעומתם ישנן/ם רופאות/ים שמסכימים ואף מבצעים את ההליך.
בבסיס הסירוב לבצע את ההליך עומדים שלושה שיקולים [באתר של "אסותא" כתוב למשל ש"קשירת חצוצרות מומלצת בעיקר לאישה אשר היא ובן-זוגה השלימו כבר את גודל משפחתם וגילה הוא בדרך כלל מעל גיל 33-35"]:
(1)  גיל     (2) האם יש ילדים או אין     (3) התערבות כירורגית

(1)  אם נחשוב על סוגיית הגיל נראה שהיא תלויית אג'נדה. אחרת איך נסביר שלאישה בת 28 (או גבר) נאמר "את עוד צעירה מדי מכדי להחליט לגבי קשירת חצוצרות" (וזה נאמר, גם לנשים מבוגרות יותר) אבל לאישה בת 28 לא ייאמר "את עוד צעירה מדי מכדי להחליט אם להיות אימא"? במידה והסוגייה שעל הכף היא החלטות כבדות-משקל שעשויות להיות להן השלכות, אז מיותר לציין ובכל זאת אציין שקשירת חצוצרות היא הפיכה ואימהוּת לא.
(2)  זהו שיקול אירוני ביותר כשמדובר בנשים שלא רוצות ילדים. כשרופא/ה אומר/ת לאישה "אני לא עושה קשירת חצוצרות למי שעוד לא ילדה" (וזה נאמר) – אלו ברירות נותרות? למה הכוונה ב"השלימו כבר את גודל משפחתם" כשהרצון הוא בגודל של 0 ילדים?
(3)  אי-הרצון לבצע התערבות כירורגית/פיזיולוגית "לשווא" עשוי להיקרא כציני, מאיזה כיוון שאני לא מסתכלת על זה, במדינת ישראל שנמצאת במקום הראשון בעולם בטיפולי עזר לפריון. בסדר שבגופן של נשים תבוצענה התערבויות פולשניות חוזרת ונשנות כל עוד מדובר בפריון אבל לא בסדר כשמדובר באי-פריון? ובסדר שבהיעדר הסכמה לבצע קשירת חצוצרות לאישה ייאמר "תמשיכי לקחת גלולות" (וזה נאמר) כלומר שתלעיט עצמה בגלולות = הורמונים במשך שנים בכדי למנוע היריון כשניתן לעשות הליך חד-פעמי? משהו פה לא מסתדר. כלומר מסתדר מאוד לצערי.

הידע שלי על חיתוך צינור זרע מועט יותר, בין היתר כי זו פרוצדורה שלהבנתי פחות נפוצה בארץ. כאן למשל נכתב שמדובר בפרוצדורה נדירה בישראל משום ש"מרבית הגברים נמנעים מלבצע פעולה כלשהי הפוגעת באופן קבוע בפוריותם". במחקר שפורסם בכתב-עת ארה"ב בשנת 2000 נכתב שברחבי העולם 42-60 מיליון גברים ביצעו את ההליך כאמצעי-מניעה וכי בניו-זילנד 23% גברים ביצעו אותו; בארה"ב 11%; בהולנד 11%; בדרום קוריאה 11%; באוסטרליה 10%; בסיון 8% ובהודו 7%. במאמר נכתב שניתן לעשות הליך-היפוך ואחוזי ההצלחה נעים בין 30% ל-60%.
מכתבה שנעשתה על הנושא בארה"ב ב-2005 עלה שגם שם ישנן/ם רופאות/ים שמסרבות/ים לבצע הליך של וסקטומי על בסיס עמדות אישיות, זאת בהיעדר הנחיות אתיות-רפואיות, מה שמותיר את המרחב פתוח בפני כל רופא/ה להחליט על דעת עצמה/ו בהתאם לתפישת עולמה/ו.

בכל הנוגע למתרחש בבתים, נשאלת השאלה התיאורטית האם האפשרות ל-וסקטומי/בירור על וסקטומי עולה בכלל לדיון?
קייט מילט (1970) עסקה בספרה – Sexual Politics ב"קולוניזציה פנימית" (Interior Colonization) – כאשר הכוונה היא להפנמה מוחלטת של שיחים תרבותיים, חברתיים, מדעיים. במהלך ההיסטוריה ייחסו למערכת הרבייה הנשית חֶסר, חולשה ופתולוגיה אמנם – אבל, זו מערכת רבייה נוכחת (מערכות פיזיולוגיות אחרות של נשים, פחות נוכחות בשיח הרפואי).
הילה העליון (2007) כתבה בספרה – גן נעול: חוויות הגוף, הזהות והרגש של נשים מטופלות פוריות בישראל – כי "מרגע שהנשים נושאות באחריות [לטיפולי פריון בהקשר זה – אבל ייתכן שאפשר להסתכל על כך גם מנקודת מבט של מניעת הריון – א.ד.], הגברים מתוארים כמי שממצבים עצמם בעמדה של נעדרים. כך נותרת מערכת הרבייה הגברית סמויה מן העין (absent presence), בניגוד להנכחתה העצימה של הפתולוגיה האופיינית למערכת הרבייה הנקבית. קשיים וליקויים שונים המשותפים לשני בני-הזוג מוצנעים ונעדרים מן השיחה הזוגית, ועקב כך שב ונוצר תהליך של 'הקולוניזציה הפנימית'. […] התביעה מן הגוף הנשי ההרֵה לנראוּת, הופכת את הגוף הגברי לשקוף" (עמ' 120-121).
האם לרוב נשים הן אלה שהופכות ל"מרכז המידע" הביתי בכל הנוגע למניעת היריון?
האם כפועל יוצא מן הקולוניזציה הפנימית ומהיותה של מערכת הרבייה הגברית סמויה מן העין, לא אחת נלקח כמובן מאליו במערכת זוגית שאם מישהו צריך לעבור הליך כירורגי למניעת היריון – זו האישה?
האם האפשרות כי בן-הזוג הוא שיעבור הליך כירורגי מדוברת? נלקחת בחשבון?
השאלות הללו רלוונטיות גם לאימהוֹת ולאבות שאינם מעוניינים בהריונות נוספים.

מחשבות לסיום

  • מפגש עם הממסד הרפואי/גניקולוגי עשוי להיות טראומתי – כפי שניתן ללמוד כאן; הריונות והפסקות היריון הן דרמה שמתרחשת בגופן של נשים. לא מחויב שגם הליכים רפואיים למניעת היריון ייתפשו כאחריותן של נשים במרחב הביתי, וכן מחויבת חשיבה מחודשת בממסד הרפואי על זכותם של נשים וגברים לבצע הליכים שכאלה.
  • למיטב ידיעתי, בשנים האחרונות חל שינוי בכל הנוגע להתקנים תוך-רחמיים וגם לנשים שלא ילדו מתאפשר להיעזר בשירותם. זו התקדמות, אבל לנשים רבות זו עדיין התקדמות כואבת: מדובר בפרוצדורה שעבור רבות משמעותה כאבים עזים אחת ל-3-5 שנים, ואלו כאבים מיותרים עבור מי שיודעת בוודאות שלא רוצה ילדים והייתה מעדיפה לעבור הליך חד-פעמי.
  • האפשרות של קשירת חצוצרות עשויה להיות רלוונטית גם עבור מי שמעדיפה לבצע פרוצדורה רפואית – בין כשאין בן-זוג; ובין כשיש. אני לא לוקחת כמובן מאליו שכל אישה באשר היא מעדיפה שאחריות למניעה לא תהיה בידיה.
  • אולי תהיינה נוספות בהמשך.


[מסתבר ששני הפוסטים האחרונים סגורים לתגובות שלא ביוזמתי. אני על זה]





אדישות ליברלית [ט']

17 02 2012

אחד הטיעונים המרכזיים כנגד מיגור תעשיית המין הוא mind your own business, הווה אומר: "אל תתערבו בבחירות חופשיות של נשים", "זכותה של כל אישה לעשות לביתה".

קישור מעניין בין business לבית.
אם כבר מדברים על עסקים ובתים, בואו נדבר באמת על "בית" כי שם לרוב הדרך לזנות ולסחר בנשים מתחילה.
היא עשויה להתחיל מאין-בית כלומר אולי היו קירות ומיטה ואנשים שנקראים חברתית "הורים" אבל כל יתר הדברים שכרוכים ברעיון של בית – נעדרו: אין ביטחון, אין דאגה, אין הגנה, אין ילדוּת. יש הזנחה, יש אלימות, יש פגיעה ויש גיהנום.
ככה למשל זה נראה ומרגיש [ט']:

אין מה לומר. עם מטען פוסט-טראומתי כזה – הבחירות הן ל-ח-ל-ו-ט-י-ן מאהבת-מין או מגרגרנות כלכלית.

הדרך עשויה להתחיל מ-יש-בית, אבל אין כסף ויש מצוקה ויש ייסורים של ילדות וילדים שמזדהים עם הוריהם, כואבים את כאבם ומחפשים דרך להקל ולשרוד.
ככה למשל זה נראה ומרגיש (סרטה של אנה קונצמן):
http://www.youtube.com/embed/2har1nqScso?version=3&rel=1&fs=1&showsearch=0&showinfo=1&iv_load_policy=1&wmode=transparent

במקרים אחרים ילדות וילדים נמכרים לזנות בגלל אותה מצוקה.

והיש והאין והיש והאין קיימים בדרכים שונות, כל אישה, טרנסג'נדר/ית, נער, נערה וסיפור חייהם הפרטי.
חיים שלרוב הופכים ל-business של מישהו אחר.
ואז מצווים עלינו שלא להתערב בביזנס הזה.
עצמו עיניים. אטמו אוזניים. שתקו. אורגיה קולקטיבית של ויפאסנה המונית.
הררי מילים שמנסות לשכנע שזה בסדר, זה ליברלי. ליברלי זה אס שמנצח כל קלף בחפיסת האנושיות. הכל טוב. ככה נראה חופש. ככה נראה רצון חופשי. ככה נראית חברה שאכפת לה מנשים כי לא מונעת מהן להתפרנס. הרי כולנו מתפרנסים בואו לא נתייפייף. אז זו נבלה וזו טרפה ועיתונאות היא נבלה וזנות טרפה. זה בדיוק אותו הדבר.
כמה יפים אנחנו כשליברליים ואדישים.
כמה לא יפה אני אם כשאני כותבת על רוב של נשים בזנות אני מתעלמת ממי שחווה "אלף ניואנסים אנושיים היוצרים את האינטראקציה האנושית שהיא אותם יחסי לקוח-זונה".

אנלוגיה מתורגמת לסיום. ואם נדמה שערבבתי פה לשווא בין האנלוגיה-להתעללות מינית בילדוּת-לזנות-לסחר בנשים-לאונס של "הזר מהשיחים" – אז לא. הכל קשור.

גבר: שלום, אני מעוניין לדווח על שוד.
שוטר: שוד אה? איפה הוא התבצע?
גבר: צעדתי ברחוב אלנבי וגבר שלף אקדח ואמר "תן את כל הכסף".
שוטר: ונתת לו?
גבר: כן, שיתפתי פעולה.
שוטר: כלומר נתת לו באופן רצוני את הכסף מבלי להיאבק, לנסות לברוח או לקרוא לעזרה?
גבר: ובכן כן, אבל הייתי מבועת, הייתי בטוח שהוא הולך להרוג אותי!
שוטר: המממ. אבל אכן שיתפת איתו פעולה. ועודכנתי שכמו-כן אתה פילנטרופ.
גבר: אני נותן צדקה, כן.
שוטר: אז אתה אוהב לתת כסף. מבחינתך נתינת כסף היא תחביב.
גבר: מה הקשר בין זה לבין המצב עליו דיווחתי?
שוטר: צעדת ביודעין בחליפתך ברחוב אלנבי כשכולם יודעים שאתה אוהב לתת כסף, ואז לא נאבקת בחזרה. נשמע שנתת כסף למישהו ועכשיו אתה מתחרט לאחר התרומה. תגיד לי, אתה באמת רוצה להרוס את חייו בגלל טעות שלך?
גבר: זה מגוחך!
שוטר: זוהי אנלוגיה לאונס. מול תגובות כאלה נשים ניצבות מדי יום ביומו אם וכאשר הן מבקשות לעשות צדק עם האנס.
גבר: Fuck the Patriarchy.

[ותחלואי הקפיטליזם גם]