הטענות בטור של שלי פרץ בשילוב עם "יום המשפחה" מספקות הזדמנות טובה להתמודדות עם כמה מהדעות הקדומות/דעות חדשות-סטריאוטיפיות על נשים שלא רוצות ילדים. הדברים רלוונטיים גם לגברים שלא רוצים, אבל אכתוב בלשון אחת ולא אחר.
טענה 1: אי-רצון בילדים כ"איניוּת". הניסיון להציג אי-רצון של נשים להיות אימהוֹת כפועל יוצא של טרנדיות או כגחמה אופנתית – הוא עוול. בשנים האחרונות מתחיל להתקיים משא ומתן על לגיטימיות של פתחון פה באופן שלא התאפשר בעבר. זה לא שעכשיו נהיה איני לא לעשות ילדים, אלא שאלו ימים בהם באופן כללי יותר ויותר קבוצות מרימות קולן כנגד גזענות, כנגד להט"בופוביה וסקסיזם – בתביעה להסב תשומת לב לסבל ובתביעה לשינוי. הרמת קול כזו מאפשרת לנשים שמעולם לא הרגישו שיש בהן רצון להיות אימהות או שהתלבטו סביב השאלה אם הן רוצות או לא – להבין שזה בסדר, שאפשר גם אחרת והשמיים לא נופלים.
טענה 2: אי-רצון בילדים כקופת חיסכון. יהיה מטופש וגם די מנותק מהמציאות מבחינתי להכחיש שגידול ילדים עולה כסף, הרבה כסף, אבל להתייחס לשיקול הזה כאחד המרכזיים אם בכלל – זו עדות לאי-היכרות עם השטח. אם וכאשר סוגיית הכסף רלוונטית, היא לרוב נלווית לאי-רצון בילדים ואינה ממוקמת כסיבה ראשית או כיחידה. אי-הרצון יכול להיות שריר ותקף, ועבור רבות הוא אכן שריר ותקף – גם לו הן היו מיליונריות.
טענה 3: אי-רצון בילדים כאסטניזם פיזי ורגשי. לא שיש משהו רע ברצון להימנע מבלגן נוסף בחיים, שהרי הם עשויים להיות מבולגנים דיים ממילא – אבל גם כאן לא בהכרח בזאת עסקינן. העובדה שאין ילדים בחיים לא אומרת שמדובר בחיים סטריליים. בכל זאת, בבנות-אדם מדובר. יש כאבי-לב, יש אכזבות, יש הצלחות, יש ריבים, יש הנאות, יש פרידות, יש מוות, יש בשורות טובות ויש ייסורי-מצפון. לשים את כל ביצי הרגשות וההתמודדויות בסל הילדים אומר בעיקר לא מעט על החברה בה אנחנו חיות. חברה שממנטרת לנו שעד שלא יהיו לנו ילדים – לא נדע מהי אהבה ולא נדע אושר מהו ולא נדע מהן דאגה, אכפתיות, התמסרות והתבגרות. רק הבוקר פורסמו דברים שכתבה סמדר שיר לפיהם "רק ילד ילמד אותך (כהורה יחידני, חורג, מאמץ […]) לגמד את האגו שלך, להעמיד אותו בפינה ולפנות את הבמה למישהו יותר קטן וצעקן ממך. אחד שדורש. ילמד אותך על אחריות והקשבה, על נדיבות וחמלה […]".
אני מכירה היטב את הטיעון "עד שלא יהיה לך ילד לא תביני ולא תרגישי", אני גם מכירה היטב אימהוֹת שאומרות שילד לא הביא איתו את זאת שהובטח.
צר לי על חברה שמאמינה שיש רק דרך אחת ללמוד איך להיות נדיבים וחומלים. צר לי על חברה שלא רואה כמה הורים מסתובבים בקרבנו שהם לא כאלה. וצר לי גם על חברה שמטפסת על כתפיהם של ילדים במקום להנחיל ערכים אנושיים לבני-אדם ללא קשר לשיוכם המשפחתי.
בהקשר זה, מעניין שכותבת הטור היא פעילה ב"תנועת הערבות" שנשענת על הרעיון המטאפורי ש"כולנו משפחה" –
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו פוגע ברעהו או עושק אותו. כי ממתי פוגעים בבני משפחה?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו מעלים מס, כי למה לגנוב מהעוגה המשפחתית הכללית?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו משכיר דירה במחירים מופקעים. ככה תעשה לילד שלך?"
[אתעלם לרגע מאידיליה/אידיאליזציה זו של משפחה ואומר ש-] אני לא בת-משפחה של כל אזרחיות/תושבות ואזרחי/תושבי המדינה. אני בת-אדם. אני חושבת שזה אמור להספיק כדי לנסות שלא לפגוע, לעשוק, לנצל ולפגוע. היה לי עצוב מאוד לגבי עצמי לו רק באמצעות ילד הייתי מסוגלת לראות את כל מי שהוא לא אני.
נשים שונות זו מזו בכל-כך הרבה מובנים (עיסוק, תחומי לימוד, סגנון לבוש, טעם מוזיקלי, פעילות התנדבותית, פנטזיות מיניות, עמדות פוליטיות והרשימה עוד ארוכה). אין שום סיבה להמשיך ולטעון שכולנו רקמה אנושית אחת בכל הנוגע לרצון באימהוּת רק בגלל קיומם של איברי רבייה.
אלו ימים בהם אפשר לשים את האפשרות הזו על השולחן מבלי לרדד אותה ל"איניוּת", רידוד שהופך נשים לדמויות גרוטסקיות. אני מתקשה למצוא קשר בין זה לבין ערבות הדדית שעמה מסתיים הטור, ואני מתקשה להסכים עם רעיון החזרת עטרה ליושנה, כשהחזרה במקרה זה משמעה נוסטלגיה לדיכוי.
יוצאת לתרבות רעה 