העיתונאי ומשטרת השוביניזם

8 08 2014

בטור שכתב בני ציפר "הסופר ומשטרת המגדר" שפורסם היום ב"הארץ" יצא ציפר להגנתו של א.ב. יהושע ואף הגדיל להצטרף בעקיפין ל"[…] תקתוק המקלדת של אלה שבדור הקודם לשלנו שלחו את יצירותיהן [של נשים – א.ד.] לעורך 'תרבות וספרות', שנאנח בקבלו אותן וקרא 'אל תיתנו להן עטים'".
אני לא מוצאת טעם לקחת את העט שהוא שלי מלכתחילה ולהתייחס לדברים רבים שכתב בטור, אלא לשניים בלבד:

 1.
"אבל דומני שגם הוא, עתיר הניסיון בפולמוסים עקרוניים, לא שיער את עוצמת ההתנפלות עליו – והוא אכן נבהל ומיהר להתנצל על דבריו מחשש שינודה. שכן, מה שא.ב. יהושע לא הביא בחשבון הוא שישראל נעשתה זה מכבר, קצת בדומה להודו, חברה של קאסטות. אם אתה נמנה עם הקאסטה שהייתי קורא לה לצורך העניין 'קאסטת תל-אביב', פשוט אסור לך להשתמש בטרמינולוגיה הנחשבת נורמלית לגמרי בקאסטות הנמוכות יותר. מיד תקים עליך את משטרת הבון-טון של הקאסטה, וגדודיה יצורו עליך וייצאו נגדך בשוקרים המילוליים שלהם. לא בשל תוכן הדברים, אלא מפני שעברת על חוקי הקאסטה שלך. […] במילים אחרות, נוצר כאן היפוך יוצרות: א.ב. יהושע, שלכאורה נראה כאן הסבא השמרן, הוא בעצם מהפכן חברתי, מפני שהוא מנסה לערבב את הערכים של הקאסטות השונות בארץ, ובכך להביא לשיתוף רב יותר בין שדרות העם ולהפחית את הניכור המעמדי. ואילו משטרת הבון-טון הנראית לכאורה מהפכנית ואוונגרדית, היא היא השמרנית, ומסרבת לזליגה של ערכים עממיים יותר לתוך הקאסטה הסגורה שלה".

הפסקאות האלה עלולות לעשות קצרים במוח ולכן מיותר כאמור מבחינתי להתייחס אליהן.
מה שכן, זו הזדמנות טובה לכתוב שלמרות שהתיוג והמיתוג משרת בעלי אינטרסים, נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת חיות וקיימות בשלל קבוצות חברתיות בישראל, ולא ב"קאסטת תל-אביב" בלבד.
במהלך העשור האחרון – כחלק משני מחקרים שערכתי בנושא ובמהלך מאות מפגשים והרצאות – פגשתי נשים שמתגוררות בכל רחבי הארץ, מזרחיות ואשכנזיות, עניות וממעמד הביניים, יהודיות, פלסטיניות ודרוזיות – שלא רוצות ללדת ולגדל ילדות וילדים. חלקן מגדירות עצמן כפמיניסטיות, אחרות לא.
היכולת לומר במפורש ובמוצהר "אני-לא-רוצה-להיות-אימא" והיכולת לחיות בעקביות עם היעדר הרצון, הן אלה שעשויות להיות מבוזרות בצורה לא-שווה בשל המחירים השונים שנשים תשלמנה על אמירתן זו; אבל היעדר הרצון חוצה "קאסטות". בנוסף, בכל "הקאסטות" יש מי שסבורות שהולדת וגידול ילדות וילדים היא מהלך נורמטיבי שמה בינו לבין "הנורמלי".

2.

"אני מכיר אישית כמה מאלה שיצאו בשצף נגד יהושע וכינו אותו טיפש ומפלצתי: להן עצמן יש ילדים, כלומר, הן סברו בדיוק כמו א.ב. יהושע שהבאת ילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלהן כנשים. אבל אוי ואבוי להן אם יודו בזה".

בתפישת עולם שלא מתחלקת לשחור ולבן בלבד, נשים יכולות להפוך לאימהוֹת, לחשוב שזה היה המהלך הנכון ביותר עבורן למרות הקשיים, ולחשוב שלהיות אימהוֹת זו זהות ראשונה מבחינתן שאין שנייה לה – ועדיין להכיר בכך שבהיותנו נשים שונות, לא לכולנו זה מתאים ואף להתייצב לצדן של מי שרוצות אחרת בחייהן.
התפישה הזו שלפיה יש כאן שתי קבוצות שניצבות בהכרח זו כנגד זו – "אימהוֹת" ו"לא אימהוֹת" – היא חלק מהלך רוח של הפרד ומשול ש"לא מרשה" לקלפים להיטרף. הפרד ומשול שמאוים מסולידריות שיכולה להתקיים בין נשים. הפרד ומשול שמתעלם מכך שישנן אימהוֹת שתתייצבנה לצד נשים שאינן אימהוֹת ומאבקיהן; ושישנן נשים שאינן אימהוֹת שתתייצבנה לצד אימהוֹת ומאבקיהן.
בנוסף, עשוי להיות פער, פער גדול ואף אדיר, בין המעשה של הולדת וגידול ילדות וילדים לבין העמדה הרגשית כלפי מהלך זה: אם אשה הפכה לאֵם, לא ניתן להסיק מכך שמבחינתה הבאת ילדות וילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלה כאשה, בהכרח. נשים עשויות להפוך לאימהוֹת ובסתר לבן לומר בדיוק ההפך ממה שציפר כתב: הן עשויות לסבול מאוד, לשנוא את היותן אימהוֹת, לסבור שאימהוּת עבורן היא המון מלבד דרך שבה הן הגשימו את עצמן, ולהתחרט על כך שעשו זאת.
תפישת העולם של בני ציפר, בין היתר, היא זו שלא מאפשרת לקולות האלה להישמע ועושה כל שביכולתה להשאירם חנוקים. כך חוזרת ומשתחזרת תפישת מציאות בינארית שלפיה או שאת לא נורמלית אם לא רוצה להיות אימא, או שאת התגלמות הנשיות הנורמלית והמאושרת אם כן.
צר לקלקל. כלומר לא צר בכלל. הכרה בכך שישנן הסתעפויות רבות יותר מאשר חלוקה בינארית זו היא אולי תחילת דרך לתיקון עולם.

 

מודעות פרסומת




מכתב לקוראת של א.ב. יהושע

2 08 2014

{הטקסט פורסם אתמול, יום שישי ה-1 באוגוסט, באתר onlife; ומובא כאן בכותרו המקורית ועם מחשבות נוספות אלייך}

===============
אם את אשה שלא רוצה להיות אימא ופתחת את מוסף "שבעה ימים" מהיום, סביר שנתקלת בקביעה ששמעת כבר רבות בעבר: שאת הפרעה במחזור הטבעי של הטבע, שאת סוג של נכה, שאת אגואיסטית נטולת אחריות, שאת מגלמת דמות של ניצבת בחיים שלך עצמך.

צילום מהעיתון

צילום מהעיתון

יהיה זה חסר ערך להגיב לו לגופו.
א.ב. יהושע הוא רק נשא אחד של התפישה הזו; נשא אחד מבין רבים רבים שכמותו.

אני כותבת לךְ, כי זכות הדיבור והשתיקה היא שלנו. אנחנו אלה שמשלמות את המחיר של התפישה הזו ואנחנו גם אלה שנשלם את המחיר על אימהוּת לצד שלל ההנאות ממנה, שלא לדבר על המחיר של אימהוּת בעל-כורחה. לא הגברים והסופרים שמעולם לא חיו בחברה והסתובבו בעולם כנשים, לא הגברים והסופרים שלעולם לא יהיו אימהוֹת בעצמם בחברה שמצפה מהן להיות גיבורות-על, לא הגברים והסופרים שמאות בשנים מדברים וכותבים לאידיאל נשי לפי תפישתם, שמה בינו לבינינו נשים בשר ודם.

אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שהיי שקטה. אין בך דופי. כלומר אין בך דופי יותר או פחות מכל בת-אנוש. אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שבשונה מהמשקיפים מהצד שמריעים מהיציע לכיוונה של אימהוּת, ברור לי כשם שברור לך שאת ועוד איך לוקחת אחריות כשבוחנת על-סמך היכרותך את עצמך ואת נסיבות חייך – אם את רוצה ומסוגלת לגדל ילדות וילדים, וברור לי כשם שברור לך שבכך את תופסת את מקומך כדמות הראשית בחייך. לא ניצבת. ראשית.
אגואיזם הם קוראים לזה? אני קוראת לזה השקוף המיתמם: כולנו אגואיסטים במובן זה שעושים שיקולים של עלויות ותועלות אישיות. גם כשתורמים בסתר, גם כשחשוב לנו איך אנחנו נתפשים בעיני החברה ובעיני עצמנו (ברוח התקופה – נדיבים, גיבורים), וכן, גם כשאנחנו הופכים להורים.

אני כותבת לךְ כדי לומר לך שכל אותם אלה שאומרים לך שאת חסרת אחריות, משל היית אטום משייט בחלל שמנותק מכל מערכות-יחסים אחרות (כחברה, כעובדת, כבת-זוג, כאחות לאחיות ולאחים, כפעילה חברתית, כבת להורים, כמתנדבת למען הקהילה ועוד) רק בגלל שאין לך ילדות וילדים – עושים מעשה חמור שלעולם כנראה לא יידרשו לתת עליו את הדין: הם מתנערים מאחריות בעצמם. שתינו הרי יודעות שדקה אחרי שהם יקבעו לגבייך בנחרצות שאת כזו וכזו וכזו כדי לוודא שתיישרי קו ותהפכי לאֵם, הם יסירו ידם מההשלכות. אם יהיה לך קשה, אם תתייסרי לילות כימים, אם תהיי אחוזת חרדה, אם תרגישי בודדה ותזדקקי למה שמגיע לך במדינה מתוקנת כאֵם ואם תתחרטי על כך שהחלטת ללדת/לגדל ילדות וילדים, הם יפנו לך גב או יגישו כתף קרה כשיאמרו לך בשפת גוף מתנערת ש"בחירה שלך, אשמתך. תתמודדי". הם לא יעצרו לשנייה לבחון מה היה חלקם במתרחש כשדחפו אותך לחיק האימהוּת שאליה מלכתחילה אולי לא רצית להיכנס. לא יעלה על דעתם שיש להם חלק נכבד בהולדות בלתי-רצויות ובסבל שלא אחת נלווה להן. איפה הם ואיפה אחריות, אמרי לי.

אני כותבת כדי להגיד לךְ שאם הם רוצים שניצמד ל"מחזור הטבעי של הטבע" אז שקודם יבטלו לחלוטין את טיפולי הפוריות. אם אדון טבע קבע שאשה לא יכולה ללדת ולהפוך לאֵם אז נצדיע לו ונציית. אם אדון טבע קבע שאשה תצליח להיכנס להיריון "רק" פעם אחת, שכך יהיה. הטיפולים לא יבוטלו, ובגדול – טוב שכך, כי זכותן של נשים להפוך לאימהוֹת כשרוצות ומתקשות, אבל שישימו לב מתי נוח להם להיצמד ל"טבע" ומתי לא. ובמילים אחרות, מבחינתם "המחזור הטבעי של הטבע" לא באמת משנה והוא בכלל לא העניין. העיקר שנלד ילדות וילדים.

אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שאת לא תופעה ולא טרנד. משחר ההיסטוריה היו נשים שלא הפכו לאימהוֹת משלל סיבות שכלל לא נדרש לפרט על-אודותן, למען האמת. הנקודה היא לא למה את לא רוצה, איזו ילדוּת הייתה לך והאם זה בגלל שכן או לא עברת טראומה (לא מעט נשים שחוו טראומה בחברה פוצעת כמו שלנו הפכו לאימהוֹת תחת צלה ובעקבותיה). אלומת האור לא אמורה להיזרק עלייך ולהיטפל אלייך אלא על כל מי שמסרבים להכיר בכך שאנחנו שונות זו מזו ברצונותינו ובנסיבות חיינו, גם אם חולקות את אותם איברים נקביים. זוהי אלומת אור שבסיומה בוהק סימן שאלה: מה מאיים עליכם ולמה מפחיד אתכם שאנחנו שונות זו מזו? מה מאיים עליכם ולמה מפחיד אתכם שאנחנו דווקא לא ניצבות בתסריט האחיד שיצרתם ושאותו אתם כופים?

כותבת לךְ. ועכשיו ממשיכות בחיינו. עם משמעות, בלי משמעות. לא להם להחליט.





צוואה פומבית

11 07 2014

אם יבוא יום שבו אמות על רקע מה שמכונה 'רקע לאומני' –
שלא תעזו לנקום דמי*
שלא תעזו לפגוע בחייהם של פלסטיניות ופלסטינים, פגיעה שתוביל לפגיעה בחייהם של יהודיות ויהודים, שתוביל לפגיעה בחייהם של פלסטיניות ופלסטינים, שתוביל לפגיעה בחייהם של יהודיות ויהודים, שתוביל. וחוזר חלילה.
שלא תעזו להסיק שאם מתתי בעקבות שנאה כאב פחד וייאוש, הייתי חושבת או מרגישה אחרת כשחייתי.

(*) אתה: מי בכלל ירצה לנקום דמך יא סמולנית בוגדת!?!?
אני: אהלן. אין בעיה. העיקר שאנחנו על אותו עמוד בצוואה.





איך נשמעת תרבות בפעולה

25 03 2014

ביום שישי האחרון שודרה באחד מערוצי הטלוויזיה כתבה על זמרת ידועה שתקליט נוסף שלה עומד לצאת ושהפכה לאחרונה לאֵם.
בזמן הצפייה שמעתי, מוחשית, איך עושה תרבות בפעולה.
צפיתי, וראיתי איך סוללים לנגד עיניי את התפישה שנדמה שאין בלתה שלפיה אי-אימהוּת = אגואיזם, שעמום והיעדר משמעות אמיתית לקיום, בעוד אימהוּת = ההפך.
אני מאמינה לאותה זמרת כשאמרה שהחיים הפכו למורכבים יותר מאז שבנהּ נולד "כי אתה הכי אגואיסט. שום דבר לא עניין אותי חוץ מעצמי ומהשאיפות שלי. זה מה שהייתי מתעסקת בו כל היום ופתאום אתה מתעסק בדבר [ש]באמת הכי חשוב בעולם".
אני מאמינה לה גם כי מי שֹמני שלא להאמין לה, גם כי אני סומכת עליה שהיא זו שיודעת באיזה אופן חייה השתנו וגם כי הגיוני לי שעבור נשים רבות אימהוּת הופכת למערכת-יחסים שאין שנייה לה עבורן.

אז בשביל מה בכלל לכתוב על זה?
כדי להתעקש על שרטוט נתיבים מסועפים יותר מאלה; נתיבים שקיימים אמנם על המפה בחיי היומיום של נשים ואימהוֹת אולם הם בלתי-נראים ובלתי-נשמעים כמעט.
לצד אותה זמרת שהשמיעה קולן של אימהוֹת רבות ולצד דבריו של במאי הכתבה שאמר ש"האימהוּת החדשה נתנה לה משמעות ופרופורציות" –

ישנן
נשים שאינן אימהוֹת, שמעניינים אותן דברים נוספים מלבד עצמן והשאיפות שלהן, הגם שאין שום רע בעיניי להיות עסוקה בשלך.
נשים שאינן אימהוֹת, שלחייהן 'דווקא' יש משמעות מבחינתן.
נשים שאינן אימהוֹת, שלטוב ולרע החיים מורכבים להן.
נשים שאינן אימהוֹת, שחיות בפרופורציות, גם אם אין לי מושג מה זה אומר ומי קובע מהן הפרופורציות.

וישנן
נשים שגם לפני שהפכו לאימהוֹת עניינו אותן דברים נוספים מלבד עצמן והשאיפות שלהן.
נשים שגם אחרי שהפכו לאימהוֹת לא מעניין אותן דבר מלבד עצמן והשאיפות שלהן.
נשים שלחייהן הייתה משמעות מבחינתן גם לפני שהפכו לאימהוֹת.
נשים שהפכו לאימהוֹת ואז הבינו שאימהוּת לא הכי חשובה להן בעולם.
נשים שמבחינתן אימהוּת רוקנה את חייהן ולא מילאה כפי שהובטח.

התעקשות לחזור ולהבהיר שישנם נתיבים רבים ומסועפים יותר מהאחד ששורטט בכתבה כאילו הוא היחיד או הראשי – חשובה כדי שנוכל לשוטט, להשתהות, לבחון ואז לראות אם באפשרותנו להכריע לאן להמשיך מכאן או היכן להישאר.
אמירות שחוזרות על עצמן שוב ושוב עד לכדי מחיקתו של הדמיון, ועטיפה קלישאתית של אמירות כאלה, עשויות שלא לאפשר לנו לעשות בדיוק את זה.

 

 

 





בין "בחירה" ל"הסכמה" ל"רצון": מחשבות על אי-אימהוּת*

28 12 2012

במהלך העשורים האחרונים, במדינות רבות וישראל ביניהן, אימהוּת הולכת ומתנתקת בתודעה הציבורית מן התפישה כי היא גורל בלתי-נמנע שנכפה על נשים. אימהוּת הולכת וממוסגרת כבחירה אישית של סובייקטיות רציונליות, מיודעות ואוטונומיות שבפניהן פתוחה יותר מאפשרות אחת כאשר כל שעליהן לעשות הוא לבחור מתוכן כצרכניות נבונות שיודעות היטב מה הן רוצות ולמה הן זקוקות.
בנבכי חגיגה נאו-ליברלית, קפיטליסטית ופוסט-פמיניסטית זו, מתבצע סירוב עיקש להתבונן על רעיונות של "בחירה" ו"בחירה באימהוּת" בחשדנות הנדרשת: האם כל אישה בישראל יכולה להיות לא-אֵם במידה וזהו רצונה? האם ישנה חלוקת משאבים שווה בכל המעמדות, בכל המוצאים, בכל הלאומים, הדתות והמסורות ביכולת לחיות כנגד הנורמה? האם איום בנידוי מהמשפחה או מהקהילה בעקבות אי-אימהוּת עולה בקנה אחד עם רעיון "הבחירה החופשית" של נשים? האם התייחסות למי שרוצה לא להיות אימא כאישה מקולקלת במקרה הרע, וכ-לא-בת-אדם במקרה הרע, מסמנת קיומו של מרחב חופשי? האם שימוש ברגש החרטה כאיום כלפי נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת או שמתלבטות בעניין – הנו עדות לאווירה של "בחירה"?
המענה הוא שלילי. אנחנו לא חיות במציאות חברתית בה ישנה גזרה שווה בין אפשרויות: גם אם ישנה אפשרות להכריע בין א' ל-ב', לא אחת, אפשרות ב' היא מבוי סתום שעשוי להוביל לסבל ולענישה כבדים מנשוא. במילים אחרות, גם אם בהחלטה להפוך לאֵם קיים פוטנציאל להתגלמותה של אישה כסובייקטית שרושמת את סיפורהּ הביוגרפי וכיכולה לנווט בתוכו, תנאי-חייהן של נשים מקבוצות חברתיות שונות תוחמים את גבולות מרחב תנועתן.
מעבָר לאימהוּת עשוי שלא לנבוע מבחירה בכלל ואישית בפרט אלא כפועל יוצא של נסיבות מקריות; והוא עשוי אף להיעשות תחת כפייה מרובת-פנים זאת בהתאם ל'משקלן' של נשים בשדה – כלומר בהתאם ליכולתן המובנית להפעיל 'משיכה או 'דחייה' של הכוחות החברתיים שמקיפים אותן.
והכוחות הם רבים. הם הכל מלבד לא-קיימים. אלו כוחות שלא מופעלים באמצעות אקדח שמוצמד לרקה, והם בעיקר מעמידים פנים כי הם מנומסים. הם לא מופעלים פיזית בהכרח אבל הם מפוזרים בכל מקום, מחלחלים לתודעה בשקט שקוף ועל-כן הם קשים לאיתור. אלו כוחות מנומסים משום שלכאורה ידם אינה במעל, אך יש להם שומרי-סף – כמו למשל משפחה ותקשורת או עמותות לעידוד ילודה, כמו-גם רופאות ורופאים – שעושים את העבודה עבורם. הם מנומסים משום שלא בהכרח ולא תמיד הם צועקים את עצמם בקולי-קולות אמנם, אך הם מדברים ללא הרף כך שלא נותר מרווח להשחיל מילה אחרת. וגם אם מילה אחרת מצליחה להשתחל בסדק צר שנוצר, היא מתויגת כזרה, כבלתי-שפויה, כבלתי-מוסרית וכראויה לגינוי.
כוחנות מנומסת לכאורה שכזו עשויה שלא לספק מרחב פתוח לבחינה אישית של מסורות-פריון: האם אני רוצה להיות אימא, ואם כן – למה? מה אני מבקשת לעצמי?
בחברה הישראלית מעודדת הילודה, שלא לומר משדלת הילודה – השאלה "למה" היא שאלה שמרבה להישאל מבחוץ, ותמיד בחד-סיטריות שנוטה אידיאולוגית. נשים שלא רוצות ילדים מוצאות עצמן ניצבות בפני גבות מורמות שתמהות: "למה? איך זה שאת לא רוצה ילדים?"; וכך גם אימהוֹת לילד/ה אחת/ד שנשאלות: "למה? למה את לא ממשיכה? למה את אימא רעה לילד/ת/ך היחיד/ה?". השאלה "למה את רוצה ילדים?" או "למה את רוצה יותר מילד אחד או יותר משניים?" או "למה את ממשיכה בטיפולי פוריות למרות שאולי מייסר וכואב לך?" – לרוב אינה נמצאת על סדר היום.
הלוואי והיינו יכולות לוותר על השאלה החיצונית "למה". "למה" – בהקשר ובטון מסוימים – היא מילת שאלה שנוטה להוביל אל מחוזות של התנצלות והצטדקות, וזו שאלה שלא אחת מובילה אותנו אל עבר דוכן הנאשמות, נאשמות שמצופות להוכיח את חפותנו מפשע שלא היה ולא נברא.
אך היעדר חד-סיטרי של סימן שאלה הוא זה שמייצר בדרכו סימן קריאה, כאילו ברור שכולנו רוצות להיות אימהוֹת; ברור שנעשה כל מה שנדרש ובמשך כמה זמן שיידרש כדי להיות אימהוֹת. ברור.

ולא. לא בהכרח ברור. יש להתחיל לדבר בקול רם ונחרץ יותר שלא בהכרח ברור.

מחקר שערכתי ושנכתב כעת, עוסק בחרטה על אימהוּת ונוגע בין היתר בדרכים שונות שהובילו נשים להיות אימהוֹת. הוא מלמד אותי שישנן נשים שהפכו לאימהוֹת בהסכמה, אך לא מרצון: נשים שרצו לא להיות אימהוֹת ונאלצו להכריע בין אפשרות גרועה מבחינתן (ללדת ולגדל ילדים) לאפשרות גרועה יותר מבחינתן (להיות מנודות מהמשפחה, להיות מגורשות מנישואין, לחיות את חייהן כ"כבשים שחורות" וכ"עופות מוזרים", לחיות תחת איום לפיו בוודאות עוד יגיע יום בו יוטל עליהן צל כבד של תחושת הפסד ושל חרטה מייסרת).
על-פניו, הן הסכימו. אז על-פניו, הן בחרו. אך מה בין "הסכמה" ל"רצון"? אינני הראשונה שמצביעה על ההבחנה בין "הסכמה" לבין "רצון". אלו מילים שמסמנות יחסי-כוח במערכות-יחסים מיניות ויש להתבונן דרכן גם על יחסי-כוח בזירת הפריון והילודה. לחשוב באמצעותן על אותם מצבים בהן נשים מרגישות שהן רוצות שלא להיות אימהוֹת, ומסכימות שכן, לא כי הן חסרות-ישע אלא כי ברגע נתון אין להן ברירה אלא לעשות הכרעות פרגמטיות ומלאות-ישע לאור קריאת מפת חייהן שרחוקה לעתים שנות-אור מרעיון "ה-בחירה".
הסטת השיח מהתמקדות ב-"כן בחרה/לא בחרה" – מחויבת, משום ש"בחירה" אינה חזות-הכל. היא מחויבת משום שדיבור שמצמצם עצמו לשאלה "כן בחרה/לא בחרה" נתפש כפְטוֹר מהתמודדות עם הסיבות המורכבות של מעבר לאימהוּת ועם ההשלכות בפועל של לידת ילדים ללא רצון, על חייהן של נשים.
העיסוק התרפויטי והנאו-ליברלי ברעיון "הבחירה" מסמא עיניים מלראות ששאלות אחרות, חשובות לא פחות אם לא יותר, רוחשות סביב ילדים שנולדים ומטופלים: מהן המשמעויות של מציאות חברתית בה נשים נאלצות להסכים כשהן לא רוצות? מהן ההשלכות של ילודה וגידול ילדים שמתרחשים בהסכמה אך ללא רצון? מי הן אלה שמשלמות את המחיר גם 8, 13, 19 שנים ואולי לעולמים על מעבר לאימהוּת ללא רצון תחת שידולו של "הקהל מהיציע" שנעלם בבוקר שאחרי? האם כמיהה והזדקקות לאהבה, למשפחה, לערי מקלט מדיכוי לאומי, אתני, דתי, מיני, מגדרי ומעמדי, להפרת בדידות, לשייכות ולתיקון עולם אישי מחויבות לעבור בשעריה של אימהוּת? האם כחברה אנחנו מאפשרים לדלתות נוספות להיפתח בכדי לממש כמיהות אלה או שכולן נעולות וננעלות בדיון הציבורי ומכאן שבסופו של דבר התחושה היא שיש רק אחת שניתן לעבור דרכה?

אני חושבת שמילים אלה אינן רלוונטיות רק לנשים שרוצות לא להיות אימהוֹת. אני חושבת שבכל פעם בה אנחנו מעלות על דל שפתינו – בשיחות, במפגשים ובכתיבה – את האפשרות להיות לא-אימהוֹת (לא כבדרך אגב מרפרף או בכמעין מס שפתיים), אנחנו מרחיבות את הצוהר גם לאימהוּת בת-קיימא עבור נשים שרוצות ללדת ולגדל ילדים, עבור נשים שחוגגות את האימהוּת, שעבורן זו זהות שאין שנייה לה. כל עוד גינוי של אי-אימהוּת נמשך, אימהוּת אינה יכולה לפשוט מעצמה כסות אידילית שקשה עד בלתי-אפשרי לתפקד תחתה. כל עוד נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת, מפוקחות ביד אחת בשמו של מיתוס, היד השנייה לופתת בחוזקה מערכות-יחסים בין נשים וילדים באופן שמקשה גם על אימהוֹת לנוע ולהשתחרר מאחיזה.
זוהי חרב-פיפיות; אלו ימים בהם היא מונפת מעל כולנו ביתר-שאת; זהו זמן לומר בקול רם עוד יותר: די.

* הטקסט פורסם לראשונה בגיליון "נשים וטכנולוגיות רפואיות" דצמבר 2012.





דרך הכסף (פוסט אורחת)

23 09 2012

מאת הגר
אני נוסעת למשרד של עורכת-הדין שלי לאסוף ממנה צ׳קים. הרבה כסף מחכה לי שם. לא סכום משנה-חיים, אבל בהחלט כזה שעושה נעים בחשבון הבנק. זה הכסף שקיבלתי במסגרת הסכם הפשרה שחתמתי עם הגבר שהטריד אותי מינית, התנכל לי בעבודה, אימלל אותי והפך את החיים שלי לגיהנום.
כל הנסיעה אני נזכרת בפעם הראשונה שעשיתי את הדרך למשרד הזה, לפני קצת יותר משנה. הייתי אז צל חיוור של עצמי, נתונה למתקפת טרור אכזרית של גבר אחד, בוס, שניצל את פערי המעמדות של מקום העבודה כדי להטריד, לאיים, לרדות ולהתעלל. התעללות נפשית בעבודה, גם כזו שאינה כרוכה בהטרדה מינית, מוכרת כגורם למועקה קשה, מתח נפשי, דיכאון וחרדות. כשנכנסת לתמונה גם הטרדה מינית, העניינים מחמירים ומסתבכים עוד יותר. בשורה התחתונה הרגשתי לכודה לגמרי, בלי שום מוצא, בין ציפורניו של גבר תאב שליטה ושיכור מכוח. הכאב היה בלתי נסבל.
דמותי הרגועה והמחייכת במראה הקדמית של האוטו מאשרת לי איזו דרך עשיתי מאז.
כשקיבלתי את ההחלטה לתבוע אותו בתביעה אזרחית בבית הדין לעבודה בגין הטרדה מינית והתנכלות, העברתי את המשחק למגרש שבו אינני מוחלשת כל כך. למגרש שבו יש חוק, ויש פסיקה, ויש דין ויש דיין. במגרש הזה אני איני תלויה בו לפרנסתי או לכל עניין אחר, הוא אינו נהנה עוד מעמדת הכוח וההשפעה שנלווית למשרה הבכירה, ושלטון-היחיד החשוך שבחסותו פועלים עברייני מין ואלימות מפנה את מקומו לטובת שלטון החוק, ולמרחב שיש בו עדים לכל מילה שנאמרת ולכל פסיק שנפסק.
לאור היום יש אפקט מחטא, מפלצות נמסות בו והופכות לשלולית.
במעבר למגרש המשפטי הדינמיקה השתנתה מהקצה אל הקצה.
ראו אותי, הקשיבו לי, האמינו לי.
הצדק יצא לאור ועכשיו אני בדרך לאסוף את הכסף.

אבל המסלול האזרחי עדיין נחשב לאח הקטן והפחות מוצלח של המסלול הפלילי. הוא נתפס כמסלול שמתאים למקרים ״קלים״, או כנלווה או משלים למסלול הפלילי. בעיניי זו טעות. אני חושבת שתביעה אזרחית היא הכלי המרכזי שבעזרתו אנחנו, נשים שנפגעו מעבירות אלימות ומין, יכולות להשיב את הסדר על כנו, לתקן-במשהו את העוול שנגרם לנו, וגם לצאת ממנו מחוזקות וזקופות קומה, ולצמצם את הנזקים הקשים שעלולים להיגרם למתלוננות במסלול הפלילי. כי ההליך הפלילי עצמו, על כל הכרוך בו: חקירות משטרה, פרסום משפיל, סגירת דילים בין פרקליטים מעל לראש של המתלוננת, סגירה רשלנית של תיקים וכך הלאה, רחוק מלהתאים לכל אחת. המחירים שהמתלוננות משלמות עליו הם עצומים, ולעיתים הוא אף יותר טראומתי מהפגיעה עצמה.
בהליך האזרחי, לעומת זאת, התובעת היא האישה שנפגעה; לא המדינה. מכאן ששום החלטה בתיק לא מתקבלת מאחורי הגב שלה, ללא ידיעתה ואישורה. התובעת נמצאת בשליטה מלאה על העניינים.
אבל מעבר לכך, אני רוצה לאתגר את התפיסה המקובלת שלפיה כלא הוא העונש הראוי לעברייני מין, ולהציע את מודל הכלא הכלכלי. אם במקום לשבת בבית סוהר וליפול כנטל על צווארה של משלמת המיסים, עברייני מין היו נשארים במעגל העבודה (במשרות שבהן הם אינם ממונים על נשים), אבל היו משלמים כל שקל שהם מרוויחים – מעבר למינימום הנדרש להישרדות – כפיצויים לאישה או לנשים שבהן הם פגעו, כל הצדדים היו יוצאים נשכרים. האישה שנפגעה, היתה זוכה להליך הוגן ומכבד, שהיה מחזק את תחושת השליטה המתחדשת שלה במקום לרסק אותה פעם נוספת. בנוסף, היא היתה מקבלת הרבה כסף, שמן הסתם היה עוזר לה מאוד בשיקום חייה וביציאה לדרך חדשה. העבריין, היה נשאר בצד הנורמטיבי של החיים. הסיכוי שלו להידרדר לעולם הפשע היה נמוך יותר, והפגיעה בחפים מפשע שסביבו (משפחה, ילדים) היתה מצטמצמת למינימום ההכרחי. והחברה היתה מרוויחה פעמיים. פעם אחת מהקלת העומס על המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ובתי הכלא, עומס שכולנו משלמות ומשלמים עליו מחיר כבד, ופעם שניה מהמעבר של כסף (שמשמעותו כוח, עצמאות, מעמד וזכויות) מידיים של גברים עברייני מין, לידיים של נשים שנפגעו מהם.

95% מההון העולמי, המצויים בידיים גבריות, הם אחד מהיסודות המוצקים לחוסר השוויון בין המינים. הטלת עונשים כספיים כבדים על עברייני מין, במקום עונשי מאסר בפועל שאין בהם תועלת לאיש, מערערת על מאזן הכוחות המעוות הזה, וחותרת לחלוקת משאבים צודקת ושוויונית יותר.

================
המשך מחשבות בעקבות שיחות עם הגר
כשהגיונות קפיטליסטיים מושלים בכיפה וכשכסף הוא שמדבר, מעניין לחשוב למה האפשרות של תביעה בהליך אזרחי כמעט ולא מדוברת בשיח הציבורי. ולא רק שהיא לא מדוברת אלא שבמידה ואישה כן תחליט ללכת במסלול זה, היא ישר תיחשד כשקרנית, כטופלת תלונת-שווא וכתאבת-בצע.
האם יש כאן התנגדות סמויה/פאניקה ציבורית למול הרעיון שכספים יועברו לידיהן של נשים?
האם זו דרך נוספת לומר לנשים שהתעסקות עם כסף ובעלות עליו לא יאה להן?
נראה שהגיעה העת שמסלול של תביעה אזרחית יהיה נוכח יותר בתודעה הציבורית גם בכדי להרחיב את מנעד האפשרויות שעומדות בפני נשים, גם בכדי לפרק סטיגמות שמרחפות סביב נשים וכסף, וגם בכדי שהשתגרותו של הליך זה תוביל אולי להקמתו של גוף שיאפשר ליותר נשים לממן אותה (כסוג של הלוואה שתוחזר בסיום ההליך), מימון שייתכן שנמנע כיום מרבות.





עושות לשם שינוי

19 09 2012

לפני שלוש שנים הבנתי וגם הרגשתי שמאיזה כיוון שאני לא מסתכלת על זה, אכילה של מזון מהחי לא עולה בקנה אחד עם היותי פמיניסטית (ליתר דיוק זה התחיל מצמחונות ורק בהמשך הפך לטבעונות).
הבנתי שמבחינתי צריכה שלי של מזון מהחי מייצרת ביקוש שהוא לא שונה מביקוש לתעשיית הפורנו – כלומר, זהו ביקוש שמייצר סבל. בכל הנוגע לאכילת מזון מהחי מדובר בסבל כפול: סבל לבעלי-חיים וסבל לעובדות ולעובדים במשקים ובבתי-מטבחיים מתועשים. מי שיום יום באות ובאים לעבודה בכדי להרוג, סובלים בדרגה זו או אחרת מפוסט-טראומה.
"הדבר הגרוע ביותר, גרוע מהסכנה הפיזית, הוא המחיר הרגשי. כשאתה עובד במתחם הדקירה איזושהי תקופה, אתה מפתח גישה שמאפשרת לך להרוג דברים אבל לא מאפשרת לך להתרגש. אתה מסתכל לתוך העיניים של חזיר שיורד איתך לבור הדם וחושב, אלוהים, זו דווקא חיה נחמדה. אתה רוצה ללטף אותו. חזירים הנמצאים על רצפת אולם השחיטה באים אלי ומתחככים בי באף כמו כלבלב. כעבור שתי דקות אני צריך להרוג אותם – להרוג אותם במכות בצינור ברזל. … כשעבדתי למעלה ומיינתי חלקים של חזירים, יכולתי לומר לעצמי שאני עובד על פס ייצור, עוזר לספק אוכל לאנשים. אבל למטה במתחם הדקירה לא האכלתי אנשים. הרגתי דברים" (מתוך "לאכול בעלי חיים"/ג'ונתן ספרן פויר).

הארץ רועשת בתקופה האחרונה סביב סוגיית הטבעונות בעקבות הרצאותיו של גארי יורופסקי, ויהיה נוח למסגר את הנושא כטרנד הייפי. נוח, וחבל. לעצמי אני יכולה לומר שחבל שלפני עשר שנים, לפני חמש-עשרה שנים, מאז ומעולם – לא הבחנתי בנתק המובנה והמתוחכם בין השניצל או הגבינה הלבנה שעל הצלחת שלי לבין העולם המסויט שמאחוריהם.

לקריאה נוספת על פמיניזם וטבעונות: "זה לא פמיניסטי לשתות חלב"/בטטת כושר
לקריאה על אקו-פמיניזם: "אקו פמיניזם מתיאוריה לפרקטיקה"/שלומית ליר – רוח מזרחית עזה.
וגם כאן: גופן, עצמיותנו: אל מעבר לסקסיזם וסוגנות/פטריק ג'ונס (מהבלוג של אמה גולדילוקס)

הרצאה מצוינת בנושא [ש-(1) לא מציעה להשיב גמול לאלימות באלימות וכן קושרת בין מופעים שונים של אלימות במהלך ההיסטוריה. כלפי נשים. כלפי מי שלא לבן/ה. כלפי מי שיהודי/ה. כלפי מי שלא הטרוסקסואל/ית. זה לא נגמר; ו-(2) יכולה לעזור להתמודד עם התנגדויות למיניהן. ממליצה לתת לה את הזמן, היא תופסת תאוצה] –

והרצאה נוספת בנושא –