בעקבות הכתבה ב"ישראל היום"

14 11 2014

בינואר 2012 קיבלתי מייל ראשון מיניב משיח, כתב הכתבה שפורסמה היום במוסף סופשבוע של "ישראל היום" בנושא חרטה על אימהוּת, שבו בירר איתי אם אפשר לשתף פעולה ולהשמיע קול. כיוון שהייתי אז באמצע תהליך הלמידה עניתי שכרגע אין עוד על מה לדבר אבל שלא יהסס לפנות אליי שוב בהמשך. וכך היה. במשך השנתיים וחצי שחלפו מאותו מייל ועד לאישור המחקר באוניברסיטה, יניב היה איתי בקשר אחת לכמה חודשים במחויבות אין-קץ לתת את מלוא הבמה לעמדה רגשית של חרטה.
הכתבה שפורסמה היום היא תוצאה של רגישות, הקשבה והתחשבות שנדיר לפגוש בתקשורת לסוגיה; של הבנה עמוקה שלו עד כמה כל מילה משנה.
מודה לך.
לא יכולתי לבקש תהליך עבודה משותף אחר מזה.

unnamed

המחקר יפורסם בעתיד כספר; אני מקווה שייכתבו גם מאמרים בעקבות ראיונות שקיימתי עם עשרה גברים שמתחרטים על כך שהפכו לאבות.
הספר העתידי, כשם שהמחקר והכתבה, מוקדש ל-23 הנשים שהשתתפו בו, שנתנו אמוּן שאינו מובן מאליו.

מודעות פרסומת




זיכרונות מושתלים של אבות שפגעו מינית* [ט']

3 10 2014

כתבתו של אילן לוקאץ' ששודרה ביום שישי שעבר במהדורת החדשות, הוקדשה לבני שמואל שהורשע בשלישית בגילוי עריות לאחר ששני ערעוריו נדחו ["בכתבה הזו תראו אדם, מגובה בהנהוני הסכמה ובחיבוקים של עורכי דינו ובמבטיו החומלים של אילן לוקאץ’,  ומשקר במצח נחושה שלא היו כל עדויות חיצוניות תומכות לאותו חלום, ואיך יתכן שאנס את בתו במשך שנים מבלי שאף אחת מאחיותיה תבחין  בכך"/אושרית נברה].

'האיזון' המדומה בכתבה זועק להיפוך:

* במקום לפקפק באמינותן של נשים כאילו הן ממציאות זיכרונות על גילוי עריות – לבחון כיצד אבות ממציאים זיכרונות  מסולפים, סלקטיביים וכוזבים, ש'מוחקים' מקרבם את מה שעשו.

* במקום להניח אוטומטית שבנשים מושתלים זיכרונות שרוטים בחדרי הטיפול למשל – לבחון באלו אופנים אבות שפגעו מינית משתילים לעצמם זיכרונות משופצים בארוחות משפחתיות, מול מצלמות, בחדרי חקירה ובאולמות בתי-המשפט.

* במקום לחרוץ שנשים שטוענות לגילוי עריות אחוזות זיכרונות שווא שלהם הן מאמינות – לבחון מהם המנגנונים הפסיכולוגיים והתנאים החברתיים שמאפשרים לאבות שפגעו מינית להיראות כאילו הם מאמינים לכל מילה של עצמם כשהם טוענים לחפותם.

* במקום להאשים נשים על כך שהן שותקות במשך שנים – לבחון באלו אופנים אתה ואת ואנחנו כחברה מסרבים להקשיב למה שכן נאמר.

* במקום לייחס עווֹן להיזכרות – לבחון את חטא ההכחשה, השִכחה וההתנערות.

"התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידיו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם […]".
(ג'ודית לואיס הרמן, 2014 [1992]. טראומה והחלמה, עמ' 20)

(*) שאלות אלה רלוונטיות גם לאבות חורגים, אימהוֹת, גיסים, דודים, אחים וסבים שפגעו מינית בבנות ובבני משפחתם; ולכל מי שפגעו מינית והמציאו מחדש את זיכרונם.

לקריאה נוספת על הכתבה: "זה לא חלום"/אבנר הופשטיין





העיתונאי ומשטרת השוביניזם

8 08 2014

בטור שכתב בני ציפר "הסופר ומשטרת המגדר" שפורסם היום ב"הארץ" יצא ציפר להגנתו של א.ב. יהושע ואף הגדיל להצטרף בעקיפין ל"[…] תקתוק המקלדת של אלה שבדור הקודם לשלנו שלחו את יצירותיהן [של נשים – א.ד.] לעורך 'תרבות וספרות', שנאנח בקבלו אותן וקרא 'אל תיתנו להן עטים'".
אני לא מוצאת טעם לקחת את העט שהוא שלי מלכתחילה ולהתייחס לדברים רבים שכתב בטור, אלא לשניים בלבד:

 1.
"אבל דומני שגם הוא, עתיר הניסיון בפולמוסים עקרוניים, לא שיער את עוצמת ההתנפלות עליו – והוא אכן נבהל ומיהר להתנצל על דבריו מחשש שינודה. שכן, מה שא.ב. יהושע לא הביא בחשבון הוא שישראל נעשתה זה מכבר, קצת בדומה להודו, חברה של קאסטות. אם אתה נמנה עם הקאסטה שהייתי קורא לה לצורך העניין 'קאסטת תל-אביב', פשוט אסור לך להשתמש בטרמינולוגיה הנחשבת נורמלית לגמרי בקאסטות הנמוכות יותר. מיד תקים עליך את משטרת הבון-טון של הקאסטה, וגדודיה יצורו עליך וייצאו נגדך בשוקרים המילוליים שלהם. לא בשל תוכן הדברים, אלא מפני שעברת על חוקי הקאסטה שלך. […] במילים אחרות, נוצר כאן היפוך יוצרות: א.ב. יהושע, שלכאורה נראה כאן הסבא השמרן, הוא בעצם מהפכן חברתי, מפני שהוא מנסה לערבב את הערכים של הקאסטות השונות בארץ, ובכך להביא לשיתוף רב יותר בין שדרות העם ולהפחית את הניכור המעמדי. ואילו משטרת הבון-טון הנראית לכאורה מהפכנית ואוונגרדית, היא היא השמרנית, ומסרבת לזליגה של ערכים עממיים יותר לתוך הקאסטה הסגורה שלה".

הפסקאות האלה עלולות לעשות קצרים במוח ולכן מיותר כאמור מבחינתי להתייחס אליהן.
מה שכן, זו הזדמנות טובה לכתוב שלמרות שהתיוג והמיתוג משרת בעלי אינטרסים, נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת חיות וקיימות בשלל קבוצות חברתיות בישראל, ולא ב"קאסטת תל-אביב" בלבד.
במהלך העשור האחרון – כחלק משני מחקרים שערכתי בנושא ובמהלך מאות מפגשים והרצאות – פגשתי נשים שמתגוררות בכל רחבי הארץ, מזרחיות ואשכנזיות, עניות וממעמד הביניים, יהודיות, פלסטיניות ודרוזיות – שלא רוצות ללדת ולגדל ילדות וילדים. חלקן מגדירות עצמן כפמיניסטיות, אחרות לא.
היכולת לומר במפורש ובמוצהר "אני-לא-רוצה-להיות-אימא" והיכולת לחיות בעקביות עם היעדר הרצון, הן אלה שעשויות להיות מבוזרות בצורה לא-שווה בשל המחירים השונים שנשים תשלמנה על אמירתן זו; אבל היעדר הרצון חוצה "קאסטות". בנוסף, בכל "הקאסטות" יש מי שסבורות שהולדת וגידול ילדות וילדים היא מהלך נורמטיבי שמה בינו לבין "הנורמלי".

2.

"אני מכיר אישית כמה מאלה שיצאו בשצף נגד יהושע וכינו אותו טיפש ומפלצתי: להן עצמן יש ילדים, כלומר, הן סברו בדיוק כמו א.ב. יהושע שהבאת ילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלהן כנשים. אבל אוי ואבוי להן אם יודו בזה".

בתפישת עולם שלא מתחלקת לשחור ולבן בלבד, נשים יכולות להפוך לאימהוֹת, לחשוב שזה היה המהלך הנכון ביותר עבורן למרות הקשיים, ולחשוב שלהיות אימהוֹת זו זהות ראשונה מבחינתן שאין שנייה לה – ועדיין להכיר בכך שבהיותנו נשים שונות, לא לכולנו זה מתאים ואף להתייצב לצדן של מי שרוצות אחרת בחייהן.
התפישה הזו שלפיה יש כאן שתי קבוצות שניצבות בהכרח זו כנגד זו – "אימהוֹת" ו"לא אימהוֹת" – היא חלק מהלך רוח של הפרד ומשול ש"לא מרשה" לקלפים להיטרף. הפרד ומשול שמאוים מסולידריות שיכולה להתקיים בין נשים. הפרד ומשול שמתעלם מכך שישנן אימהוֹת שתתייצבנה לצד נשים שאינן אימהוֹת ומאבקיהן; ושישנן נשים שאינן אימהוֹת שתתייצבנה לצד אימהוֹת ומאבקיהן.
בנוסף, עשוי להיות פער, פער גדול ואף אדיר, בין המעשה של הולדת וגידול ילדות וילדים לבין העמדה הרגשית כלפי מהלך זה: אם אשה הפכה לאֵם, לא ניתן להסיק מכך שמבחינתה הבאת ילדות וילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלה כאשה, בהכרח. נשים עשויות להפוך לאימהוֹת ובסתר לבן לומר בדיוק ההפך ממה שציפר כתב: הן עשויות לסבול מאוד, לשנוא את היותן אימהוֹת, לסבור שאימהוּת עבורן היא המון מלבד דרך שבה הן הגשימו את עצמן, ולהתחרט על כך שעשו זאת.
תפישת העולם של בני ציפר, בין היתר, היא זו שלא מאפשרת לקולות האלה להישמע ועושה כל שביכולתה להשאירם חנוקים. כך חוזרת ומשתחזרת תפישת מציאות בינארית שלפיה או שאת לא נורמלית אם לא רוצה להיות אימא, או שאת התגלמות הנשיות הנורמלית והמאושרת אם כן.
צר לקלקל. כלומר לא צר בכלל. הכרה בכך שישנן הסתעפויות רבות יותר מאשר חלוקה בינארית זו היא אולי תחילת דרך לתיקון עולם.

 





מכתב לקוראת של א.ב. יהושע

2 08 2014

{הטקסט פורסם אתמול, יום שישי ה-1 באוגוסט, באתר onlife; ומובא כאן בכותרו המקורית ועם מחשבות נוספות אלייך}

===============
אם את אשה שלא רוצה להיות אימא ופתחת את מוסף "שבעה ימים" מהיום, סביר שנתקלת בקביעה ששמעת כבר רבות בעבר: שאת הפרעה במחזור הטבעי של הטבע, שאת סוג של נכה, שאת אגואיסטית נטולת אחריות, שאת מגלמת דמות של ניצבת בחיים שלך עצמך.

צילום מהעיתון

צילום מהעיתון

יהיה זה חסר ערך להגיב לו לגופו.
א.ב. יהושע הוא רק נשא אחד של התפישה הזו; נשא אחד מבין רבים רבים שכמותו.

אני כותבת לךְ, כי זכות הדיבור והשתיקה היא שלנו. אנחנו אלה שמשלמות את המחיר של התפישה הזו ואנחנו גם אלה שנשלם את המחיר על אימהוּת לצד שלל ההנאות ממנה, שלא לדבר על המחיר של אימהוּת בעל-כורחה. לא הגברים והסופרים שמעולם לא חיו בחברה והסתובבו בעולם כנשים, לא הגברים והסופרים שלעולם לא יהיו אימהוֹת בעצמם בחברה שמצפה מהן להיות גיבורות-על, לא הגברים והסופרים שמאות בשנים מדברים וכותבים לאידיאל נשי לפי תפישתם, שמה בינו לבינינו נשים בשר ודם.

אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שהיי שקטה. אין בך דופי. כלומר אין בך דופי יותר או פחות מכל בת-אנוש. אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שבשונה מהמשקיפים מהצד שמריעים מהיציע לכיוונה של אימהוּת, ברור לי כשם שברור לך שאת ועוד איך לוקחת אחריות כשבוחנת על-סמך היכרותך את עצמך ואת נסיבות חייך – אם את רוצה ומסוגלת לגדל ילדות וילדים, וברור לי כשם שברור לך שבכך את תופסת את מקומך כדמות הראשית בחייך. לא ניצבת. ראשית.
אגואיזם הם קוראים לזה? אני קוראת לזה השקוף המיתמם: כולנו אגואיסטים במובן זה שעושים שיקולים של עלויות ותועלות אישיות. גם כשתורמים בסתר, גם כשחשוב לנו איך אנחנו נתפשים בעיני החברה ובעיני עצמנו (ברוח התקופה – נדיבים, גיבורים), וכן, גם כשאנחנו הופכים להורים.

אני כותבת לךְ כדי לומר לך שכל אותם אלה שאומרים לך שאת חסרת אחריות, משל היית אטום משייט בחלל שמנותק מכל מערכות-יחסים אחרות (כחברה, כעובדת, כבת-זוג, כאחות לאחיות ולאחים, כפעילה חברתית, כבת להורים, כמתנדבת למען הקהילה ועוד) רק בגלל שאין לך ילדות וילדים – עושים מעשה חמור שלעולם כנראה לא יידרשו לתת עליו את הדין: הם מתנערים מאחריות בעצמם. שתינו הרי יודעות שדקה אחרי שהם יקבעו לגבייך בנחרצות שאת כזו וכזו וכזו כדי לוודא שתיישרי קו ותהפכי לאֵם, הם יסירו ידם מההשלכות. אם יהיה לך קשה, אם תתייסרי לילות כימים, אם תהיי אחוזת חרדה, אם תרגישי בודדה ותזדקקי למה שמגיע לך במדינה מתוקנת כאֵם ואם תתחרטי על כך שהחלטת ללדת/לגדל ילדות וילדים, הם יפנו לך גב או יגישו כתף קרה כשיאמרו לך בשפת גוף מתנערת ש"בחירה שלך, אשמתך. תתמודדי". הם לא יעצרו לשנייה לבחון מה היה חלקם במתרחש כשדחפו אותך לחיק האימהוּת שאליה מלכתחילה אולי לא רצית להיכנס. לא יעלה על דעתם שיש להם חלק נכבד בהולדות בלתי-רצויות ובסבל שלא אחת נלווה להן. איפה הם ואיפה אחריות, אמרי לי.

אני כותבת כדי להגיד לךְ שאם הם רוצים שניצמד ל"מחזור הטבעי של הטבע" אז שקודם יבטלו לחלוטין את טיפולי הפוריות. אם אדון טבע קבע שאשה לא יכולה ללדת ולהפוך לאֵם אז נצדיע לו ונציית. אם אדון טבע קבע שאשה תצליח להיכנס להיריון "רק" פעם אחת, שכך יהיה. הטיפולים לא יבוטלו, ובגדול – טוב שכך, כי זכותן של נשים להפוך לאימהוֹת כשרוצות ומתקשות, אבל שישימו לב מתי נוח להם להיצמד ל"טבע" ומתי לא. ובמילים אחרות, מבחינתם "המחזור הטבעי של הטבע" לא באמת משנה והוא בכלל לא העניין. העיקר שנלד ילדות וילדים.

אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שאת לא תופעה ולא טרנד. משחר ההיסטוריה היו נשים שלא הפכו לאימהוֹת משלל סיבות שכלל לא נדרש לפרט על-אודותן, למען האמת. הנקודה היא לא למה את לא רוצה, איזו ילדוּת הייתה לך והאם זה בגלל שכן או לא עברת טראומה (לא מעט נשים שחוו טראומה בחברה פוצעת כמו שלנו הפכו לאימהוֹת תחת צלה ובעקבותיה). אלומת האור לא אמורה להיזרק עלייך ולהיטפל אלייך אלא על כל מי שמסרבים להכיר בכך שאנחנו שונות זו מזו ברצונותינו ובנסיבות חיינו, גם אם חולקות את אותם איברים נקביים. זוהי אלומת אור שבסיומה בוהק סימן שאלה: מה מאיים עליכם ולמה מפחיד אתכם שאנחנו שונות זו מזו? מה מאיים עליכם ולמה מפחיד אתכם שאנחנו דווקא לא ניצבות בתסריט האחיד שיצרתם ושאותו אתם כופים?

כותבת לךְ. ועכשיו ממשיכות בחיינו. עם משמעות, בלי משמעות. לא להם להחליט.





צוואה פומבית

11 07 2014

אם יבוא יום שבו אמות על רקע מה שמכונה 'רקע לאומני' –
שלא תעזו לנקום דמי*
שלא תעזו לפגוע בחייהם של פלסטיניות ופלסטינים, פגיעה שתוביל לפגיעה בחייהם של יהודיות ויהודים, שתוביל לפגיעה בחייהם של פלסטיניות ופלסטינים, שתוביל לפגיעה בחייהם של יהודיות ויהודים, שתוביל. וחוזר חלילה.
שלא תעזו להסיק שאם מתתי בעקבות שנאה כאב פחד וייאוש, הייתי חושבת או מרגישה אחרת כשחייתי.

(*) אתה: מי בכלל ירצה לנקום דמך יא סמולנית בוגדת!?!?
אני: אהלן. אין בעיה. העיקר שאנחנו על אותו עמוד בצוואה.





איך נשמעת תרבות בפעולה

25 03 2014

ביום שישי האחרון שודרה באחד מערוצי הטלוויזיה כתבה על זמרת ידועה שתקליט נוסף שלה עומד לצאת ושהפכה לאחרונה לאֵם.
בזמן הצפייה שמעתי, מוחשית, איך עושה תרבות בפעולה.
צפיתי, וראיתי איך סוללים לנגד עיניי את התפישה שנדמה שאין בלתה שלפיה אי-אימהוּת = אגואיזם, שעמום והיעדר משמעות אמיתית לקיום, בעוד אימהוּת = ההפך.
אני מאמינה לאותה זמרת כשאמרה שהחיים הפכו למורכבים יותר מאז שבנהּ נולד "כי אתה הכי אגואיסט. שום דבר לא עניין אותי חוץ מעצמי ומהשאיפות שלי. זה מה שהייתי מתעסקת בו כל היום ופתאום אתה מתעסק בדבר [ש]באמת הכי חשוב בעולם".
אני מאמינה לה גם כי מי שֹמני שלא להאמין לה, גם כי אני סומכת עליה שהיא זו שיודעת באיזה אופן חייה השתנו וגם כי הגיוני לי שעבור נשים רבות אימהוּת הופכת למערכת-יחסים שאין שנייה לה עבורן.

אז בשביל מה בכלל לכתוב על זה?
כדי להתעקש על שרטוט נתיבים מסועפים יותר מאלה; נתיבים שקיימים אמנם על המפה בחיי היומיום של נשים ואימהוֹת אולם הם בלתי-נראים ובלתי-נשמעים כמעט.
לצד אותה זמרת שהשמיעה קולן של אימהוֹת רבות ולצד דבריו של במאי הכתבה שאמר ש"האימהוּת החדשה נתנה לה משמעות ופרופורציות" –

ישנן
נשים שאינן אימהוֹת, שמעניינים אותן דברים נוספים מלבד עצמן והשאיפות שלהן, הגם שאין שום רע בעיניי להיות עסוקה בשלך.
נשים שאינן אימהוֹת, שלחייהן 'דווקא' יש משמעות מבחינתן.
נשים שאינן אימהוֹת, שלטוב ולרע החיים מורכבים להן.
נשים שאינן אימהוֹת, שחיות בפרופורציות, גם אם אין לי מושג מה זה אומר ומי קובע מהן הפרופורציות.

וישנן
נשים שגם לפני שהפכו לאימהוֹת עניינו אותן דברים נוספים מלבד עצמן והשאיפות שלהן.
נשים שגם אחרי שהפכו לאימהוֹת לא מעניין אותן דבר מלבד עצמן והשאיפות שלהן.
נשים שלחייהן הייתה משמעות מבחינתן גם לפני שהפכו לאימהוֹת.
נשים שהפכו לאימהוֹת ואז הבינו שאימהוּת לא הכי חשובה להן בעולם.
נשים שמבחינתן אימהוּת רוקנה את חייהן ולא מילאה כפי שהובטח.

התעקשות לחזור ולהבהיר שישנם נתיבים רבים ומסועפים יותר מהאחד ששורטט בכתבה כאילו הוא היחיד או הראשי – חשובה כדי שנוכל לשוטט, להשתהות, לבחון ואז לראות אם באפשרותנו להכריע לאן להמשיך מכאן או היכן להישאר.
אמירות שחוזרות על עצמן שוב ושוב עד לכדי מחיקתו של הדמיון, ועטיפה קלישאתית של אמירות כאלה, עשויות שלא לאפשר לנו לעשות בדיוק את זה.

 

 

 





בין "בחירה" ל"הסכמה" ל"רצון": מחשבות על אי-אימהוּת*

28 12 2012

במהלך העשורים האחרונים, במדינות רבות וישראל ביניהן, אימהוּת הולכת ומתנתקת בתודעה הציבורית מן התפישה כי היא גורל בלתי-נמנע שנכפה על נשים. אימהוּת הולכת וממוסגרת כבחירה אישית של סובייקטיות רציונליות, מיודעות ואוטונומיות שבפניהן פתוחה יותר מאפשרות אחת כאשר כל שעליהן לעשות הוא לבחור מתוכן כצרכניות נבונות שיודעות היטב מה הן רוצות ולמה הן זקוקות.
בנבכי חגיגה נאו-ליברלית, קפיטליסטית ופוסט-פמיניסטית זו, מתבצע סירוב עיקש להתבונן על רעיונות של "בחירה" ו"בחירה באימהוּת" בחשדנות הנדרשת: האם כל אישה בישראל יכולה להיות לא-אֵם במידה וזהו רצונה? האם ישנה חלוקת משאבים שווה בכל המעמדות, בכל המוצאים, בכל הלאומים, הדתות והמסורות ביכולת לחיות כנגד הנורמה? האם איום בנידוי מהמשפחה או מהקהילה בעקבות אי-אימהוּת עולה בקנה אחד עם רעיון "הבחירה החופשית" של נשים? האם התייחסות למי שרוצה לא להיות אימא כאישה מקולקלת במקרה הרע, וכ-לא-בת-אדם במקרה הרע, מסמנת קיומו של מרחב חופשי? האם שימוש ברגש החרטה כאיום כלפי נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת או שמתלבטות בעניין – הנו עדות לאווירה של "בחירה"?
המענה הוא שלילי. אנחנו לא חיות במציאות חברתית בה ישנה גזרה שווה בין אפשרויות: גם אם ישנה אפשרות להכריע בין א' ל-ב', לא אחת, אפשרות ב' היא מבוי סתום שעשוי להוביל לסבל ולענישה כבדים מנשוא. במילים אחרות, גם אם בהחלטה להפוך לאֵם קיים פוטנציאל להתגלמותה של אישה כסובייקטית שרושמת את סיפורהּ הביוגרפי וכיכולה לנווט בתוכו, תנאי-חייהן של נשים מקבוצות חברתיות שונות תוחמים את גבולות מרחב תנועתן.
מעבָר לאימהוּת עשוי שלא לנבוע מבחירה בכלל ואישית בפרט אלא כפועל יוצא של נסיבות מקריות; והוא עשוי אף להיעשות תחת כפייה מרובת-פנים זאת בהתאם ל'משקלן' של נשים בשדה – כלומר בהתאם ליכולתן המובנית להפעיל 'משיכה או 'דחייה' של הכוחות החברתיים שמקיפים אותן.
והכוחות הם רבים. הם הכל מלבד לא-קיימים. אלו כוחות שלא מופעלים באמצעות אקדח שמוצמד לרקה, והם בעיקר מעמידים פנים כי הם מנומסים. הם לא מופעלים פיזית בהכרח אבל הם מפוזרים בכל מקום, מחלחלים לתודעה בשקט שקוף ועל-כן הם קשים לאיתור. אלו כוחות מנומסים משום שלכאורה ידם אינה במעל, אך יש להם שומרי-סף – כמו למשל משפחה ותקשורת או עמותות לעידוד ילודה, כמו-גם רופאות ורופאים – שעושים את העבודה עבורם. הם מנומסים משום שלא בהכרח ולא תמיד הם צועקים את עצמם בקולי-קולות אמנם, אך הם מדברים ללא הרף כך שלא נותר מרווח להשחיל מילה אחרת. וגם אם מילה אחרת מצליחה להשתחל בסדק צר שנוצר, היא מתויגת כזרה, כבלתי-שפויה, כבלתי-מוסרית וכראויה לגינוי.
כוחנות מנומסת לכאורה שכזו עשויה שלא לספק מרחב פתוח לבחינה אישית של מסורות-פריון: האם אני רוצה להיות אימא, ואם כן – למה? מה אני מבקשת לעצמי?
בחברה הישראלית מעודדת הילודה, שלא לומר משדלת הילודה – השאלה "למה" היא שאלה שמרבה להישאל מבחוץ, ותמיד בחד-סיטריות שנוטה אידיאולוגית. נשים שלא רוצות ילדים מוצאות עצמן ניצבות בפני גבות מורמות שתמהות: "למה? איך זה שאת לא רוצה ילדים?"; וכך גם אימהוֹת לילד/ה אחת/ד שנשאלות: "למה? למה את לא ממשיכה? למה את אימא רעה לילד/ת/ך היחיד/ה?". השאלה "למה את רוצה ילדים?" או "למה את רוצה יותר מילד אחד או יותר משניים?" או "למה את ממשיכה בטיפולי פוריות למרות שאולי מייסר וכואב לך?" – לרוב אינה נמצאת על סדר היום.
הלוואי והיינו יכולות לוותר על השאלה החיצונית "למה". "למה" – בהקשר ובטון מסוימים – היא מילת שאלה שנוטה להוביל אל מחוזות של התנצלות והצטדקות, וזו שאלה שלא אחת מובילה אותנו אל עבר דוכן הנאשמות, נאשמות שמצופות להוכיח את חפותנו מפשע שלא היה ולא נברא.
אך היעדר חד-סיטרי של סימן שאלה הוא זה שמייצר בדרכו סימן קריאה, כאילו ברור שכולנו רוצות להיות אימהוֹת; ברור שנעשה כל מה שנדרש ובמשך כמה זמן שיידרש כדי להיות אימהוֹת. ברור.

ולא. לא בהכרח ברור. יש להתחיל לדבר בקול רם ונחרץ יותר שלא בהכרח ברור.

מחקר שערכתי ושנכתב כעת, עוסק בחרטה על אימהוּת ונוגע בין היתר בדרכים שונות שהובילו נשים להיות אימהוֹת. הוא מלמד אותי שישנן נשים שהפכו לאימהוֹת בהסכמה, אך לא מרצון: נשים שרצו לא להיות אימהוֹת ונאלצו להכריע בין אפשרות גרועה מבחינתן (ללדת ולגדל ילדים) לאפשרות גרועה יותר מבחינתן (להיות מנודות מהמשפחה, להיות מגורשות מנישואין, לחיות את חייהן כ"כבשים שחורות" וכ"עופות מוזרים", לחיות תחת איום לפיו בוודאות עוד יגיע יום בו יוטל עליהן צל כבד של תחושת הפסד ושל חרטה מייסרת).
על-פניו, הן הסכימו. אז על-פניו, הן בחרו. אך מה בין "הסכמה" ל"רצון"? אינני הראשונה שמצביעה על ההבחנה בין "הסכמה" לבין "רצון". אלו מילים שמסמנות יחסי-כוח במערכות-יחסים מיניות ויש להתבונן דרכן גם על יחסי-כוח בזירת הפריון והילודה. לחשוב באמצעותן על אותם מצבים בהן נשים מרגישות שהן רוצות שלא להיות אימהוֹת, ומסכימות שכן, לא כי הן חסרות-ישע אלא כי ברגע נתון אין להן ברירה אלא לעשות הכרעות פרגמטיות ומלאות-ישע לאור קריאת מפת חייהן שרחוקה לעתים שנות-אור מרעיון "ה-בחירה".
הסטת השיח מהתמקדות ב-"כן בחרה/לא בחרה" – מחויבת, משום ש"בחירה" אינה חזות-הכל. היא מחויבת משום שדיבור שמצמצם עצמו לשאלה "כן בחרה/לא בחרה" נתפש כפְטוֹר מהתמודדות עם הסיבות המורכבות של מעבר לאימהוּת ועם ההשלכות בפועל של לידת ילדים ללא רצון, על חייהן של נשים.
העיסוק התרפויטי והנאו-ליברלי ברעיון "הבחירה" מסמא עיניים מלראות ששאלות אחרות, חשובות לא פחות אם לא יותר, רוחשות סביב ילדים שנולדים ומטופלים: מהן המשמעויות של מציאות חברתית בה נשים נאלצות להסכים כשהן לא רוצות? מהן ההשלכות של ילודה וגידול ילדים שמתרחשים בהסכמה אך ללא רצון? מי הן אלה שמשלמות את המחיר גם 8, 13, 19 שנים ואולי לעולמים על מעבר לאימהוּת ללא רצון תחת שידולו של "הקהל מהיציע" שנעלם בבוקר שאחרי? האם כמיהה והזדקקות לאהבה, למשפחה, לערי מקלט מדיכוי לאומי, אתני, דתי, מיני, מגדרי ומעמדי, להפרת בדידות, לשייכות ולתיקון עולם אישי מחויבות לעבור בשעריה של אימהוּת? האם כחברה אנחנו מאפשרים לדלתות נוספות להיפתח בכדי לממש כמיהות אלה או שכולן נעולות וננעלות בדיון הציבורי ומכאן שבסופו של דבר התחושה היא שיש רק אחת שניתן לעבור דרכה?

אני חושבת שמילים אלה אינן רלוונטיות רק לנשים שרוצות לא להיות אימהוֹת. אני חושבת שבכל פעם בה אנחנו מעלות על דל שפתינו – בשיחות, במפגשים ובכתיבה – את האפשרות להיות לא-אימהוֹת (לא כבדרך אגב מרפרף או בכמעין מס שפתיים), אנחנו מרחיבות את הצוהר גם לאימהוּת בת-קיימא עבור נשים שרוצות ללדת ולגדל ילדים, עבור נשים שחוגגות את האימהוּת, שעבורן זו זהות שאין שנייה לה. כל עוד גינוי של אי-אימהוּת נמשך, אימהוּת אינה יכולה לפשוט מעצמה כסות אידילית שקשה עד בלתי-אפשרי לתפקד תחתה. כל עוד נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת, מפוקחות ביד אחת בשמו של מיתוס, היד השנייה לופתת בחוזקה מערכות-יחסים בין נשים וילדים באופן שמקשה גם על אימהוֹת לנוע ולהשתחרר מאחיזה.
זוהי חרב-פיפיות; אלו ימים בהם היא מונפת מעל כולנו ביתר-שאת; זהו זמן לומר בקול רם עוד יותר: די.

* הטקסט פורסם לראשונה בגיליון "נשים וטכנולוגיות רפואיות" דצמבר 2012.