פתיחת קבוצה עבור נשים שמתלבטות אם להיות אימהוֹת [במסגרת צילומים לסרט דוקו]

בשנים האחרונות קיבלתי כמה וכמה פניות מיוצרות ויוצרי דוקו שביקשו לעסוק בהתלבטות של נשים האם להיות או לא להיות אימהוֹת.
זה לא קרה בסופו של דבר; משהו הרגיש לא מדויק עדיין מבחינתי.
ועכשיו, כן.
הגיעה השעה והגיעו הנשים שאיתן אני מרגישה שלמה בכל לבי לצאת לדרך הזו שנועדה לייצר מרחב ולעשות כבוד להתלבטות, שעליה נוטות שלא לדבר.

לכן, במסגרת צילומים לסרט דוקומנטרי שעוסק בהתלבטות תיפתח במרץ/אפריל 2023 קבוצה שנייה ונוספת השנה בהנחייתי, לנשים שמתלבטות האם להיות או לא להיות אימהוֹת, שמפגשיה יצולמו.

מטרת הקבוצה היא לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים ולהרחיב ככל שניתן את מגוון האפשרויות עבור נשים שמתלבטות לגבי אימהוּת. הקבוצה מיועדת לנשים מכל הקבוצות החברתיות ומכל הזהויות המגדריות והמיניות. לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות.

עינת ומיכל, יוצרות הסרט, הן בוגרות קבוצת החורף שהנחיתי באוקטובר שעבר. הן מגיעות מתחומי הכתיבה והיצירה הדוקומנטרית; ומבקשות להביא את נושא ההתלבטות באופן רגיש ומעמיק לקדמת השיח הציבורי דרך ליווי מסען של נשים שמתלבטות בסוגיה. כחלק מההצטרפות לקבוצה, הן תקיימנה שיחות עם מי שמעוניינות להשתתף, כדי לבדוק התאמה משותפת ועל מנת להעניק את מלוא המידע והפרטים אודות התהליך. כאמור, כל המפגשים יצולמו אך חשוב לציין שלא כל המשתתפות בקבוצה תיחשפנה באופן משמעותי בתוצר הסופי.

הקבוצה תיפגש אחת לשבוע בת"א, למשך שעתיים, בשעות הערב, במשך 10 שבועות [= 10 מפגשים].
על מנת לשמור במידת האפשר את תנאי הקבוצה המקוריים, ומתוך הבנה שחשיפה מול מצלמה יש בה נתינה כשלעצמה, הפעם עלות ההשתתפות בקבוצה תהיה מוזלת באופן משמעותי, ותיחשב למעין "דמי רצינות" – 250 ש"ח עבור כל התקופה.

אם את מעוניינת לקחת חלק בקבוצה ו/או שזקוקה לפרטים נוספים –
אנא צרי קשר עם עינת einatushka.wein@gmail.com או מיכל miciyon@gmail.com

אשה משנה החלטתה

לפני יומיים קיבלתי מכל עבר את הידיעה שמרב מיכאלי וליאור שליין הפכו להורים.
לשלל הפניות מאמצעי התקשורת סירבתי, העדפתי לשמור על זכות השתיקה. ידעתי שאתקשה להציג במדויק בתנאים האלה מה אני חושבת ומרגישה – אז שתיקה. [הריאיון עם רוית הכט שצפוי להיות משודר בקרוב בגל"צ, הוקלט כשבוע לפני שפורסמה הידיעה על מיכאלי = ללא קשר אליה].

במקביל קיבלתי פניות מנשים שהן לא אימהוֹת או שמתלבטות האם להיות או לא להיות אימהוֹת, וזה כבר משהו אחר. לכן בכל זאת כמה מילים.

כשהתחילו לשלוח אליי את הידיעה, התפצלתי לחמש:

1. מבורך.
   אני תמיד בעד כשנשים הולכות אחר צו לבן מכל סיבה שנכונה להן.
   אני תמיד בעד כשלנשים מתאפשר לבחון מחדש את חייהן; להיות עקביות עם מה שעדיין מתאים ונכון עבורן. לשנות את מה שכבר לא.
   אני תמיד בעד כשנשים מייצרות לעצמן הסדרים ששונים מהנורמה בחלוקת התפקידים הממוגדרת, בין היתר בנוגע לגידול ילדות/ים.
   אני תמיד בעד כשנשים מכריעות כיצד וכלפי מי להביע אהבתן.
   
   
2. שוויון נפש.
   היו בהיסטוריה, ישנן, ועוד תהיינה נשים שהן לא אימהוֹת גם בלעדי מיכאלי.
   הפיכתה לאימא לא שומטת את הקרקע תחת הכרעתם של נשים וגברים רבים – בישראל ובעולם – שלא להפוך להורים, ולהיות עקביים בכך עד יום מותם.
   
   
3. הבנה.
   ישנן נשים רבות שעשויות להפוך להיות אימהוֹת שלא מרצונן ושכן בהסכמתן.
   אולי אין רצון באימהוּת בפני עצמה, אבל יש רצון להישאר בקשר הזוגי ולאור זאת להסכים להפוך לאֵם ולחלוטין גם לאהוב את הילדות והילדים ולהיות אכפתית כלפיהן/ם.
   לבי על חברה שלא יכולה להבין את ההסתעפויות הללו שהולכות אל מעבר ל"כן-לא-שחור-לבן".
   
   
4. תימהון.
   על פונדקאות ואופן הצגת השימוש בה.
   לסוגיית הפונדקאות אני לא נכנסת, כן הרגשתי שנעשה לנגד עיניי סוג של גזלייטינג, תעתוע תודעתי, ולו מבלי דעת, כשלא הייתה התייחסות באשר היא לעמדות קודמות והצהרות מובהקות בנוגע אליה, וכשההתייחסות היחידה מחקה אותן לחלוטין בעוד מה שנותר – נעטף בצלופן. כולנו יודעים שהן נאמרו, הן מתועדות, ובכל זאת – אפס התייחסות אליהן.
   גם בהקשר הזה אפשרי שאשה תשנה דעתה, רק שבעוד לכל היתר נלוו הסברים יחסית ארוכים, לשינוי זה – לא. וזה משנה.
   
   
5. צער.
   הפיכתה של מיכאלי לאימא משמעה אובדנים ברמה החברתית-פוליטית.
   מדובר באובדן של דיונים חשובים בשיח הציבורי, למשל סביב אמירות נבערות על היעדר יכולתן של נשים להיות מנהיגות אם הן לא אימהוֹת.
   מדובר באובדן ייצוגים שונים של נשים; אובדן של נראוּת; אובדן של נתיבים מרובים ושונים על מפת הדרכים. זהו עולם חסֵר כשנושאות עינינו וכל מה שרואות הוא אימהוֹת [אם מישהו מתכוון לפרש דבריי אלה כאמירה כנגד אימהוּת או אימהוֹת, אתם מעֲוְותים וטועים]. נאמר כבר לפניי שמה שאנחנו רואות לנגד עינינו לוקח חלק פעיל בשחרור הדמיון של הייתכן. וכשלא רואות, האֵין מדבר.
   עבור חלק – לא מדובר באובדן אבל כן בערעור היכולת להגיד שהן לא מעוניינות להיות אימהוֹת מבלי שאמירתן תהיה מוטלת בספק יותר מתמיד, כשממילא רבות מתבקשות להוסיף למשפט את מילת הזמן שתרגיע: "למה להגיד שאת לא רוצה להיות אימא בצורה גורפת? תגידי כרגע. עדיין". זר לא יבין עד כמה מזולזל מלכתחילה היעדר הרצון להיות אימהוֹת, ועד כמה הלך-הרוח הקבוע הוא "כשתגדלי, תביני. חכי חכי". לא מופרך לשער שיתעצמו המבטים המתיימרים, הפטרוניים המתערבים והמקווים, שמנבאים ש"אף פעם לא מאוחר לשנות את דעתך. ואת עוד תשני. הנה, תראי את מיכאלי". במילים אחרות, ייתכן שהפיכתה לאימא ובגיל 54 הגדילה בשקל תשעים את טווח הזמן של ההצקות שעבור רבות הוא מסויט ממילא. כן, בהקשר הזה ייתכן שמעכשיו יהיה אפילו קשה יותר מתמיד.
   ומדובר גם באובדן שליטה למול אמירות שמנכסות את החלטתה של מיכאלי למען אג'נדות שעלולות להיות שמרניות ודכאניות בשם "קדושת המשפחה" למשל, כשאני שמעתי מדבריה מילים של קדושת האהבה ומערכת-יחסים זוגית.
   
   אולי מיותר לציין ובכל זאת אציין שלדעתי אף אחד מהאובדנים האלה לא אמור היה להיות סיבה שלא ללכת אחר צו לבה. כלכך זכותה להכרעתה; זו בכלל לא השאלה. ויחד עם זאת כן לגיטימי בעיניי להכיר בכך שהאישי אכן פוליטי, ושלהחלטה שכזו של דמות ציבורית עשויות להיות השלכות שהולכות אל מעבר לה.
   
   כלכך זכותה להכרעתה. וכלכך זכותן של אחרות להיטלטל בינן לבין עצמן בעקבותיה. לגיטימי להכיר בכך שיש מי שאיבדו משהו לעצמן כשנשאו עיניהן אליה, בחברה שעדיין מוקיעה ומגנה את מי שמבקשות להישאר לא-אימהוֹת, שמבקשות לחיות את חייהן מבלי לגדל ילדות וילדים – ביולוגיים או מאומצים.
   

אין שורה תחתונה לטקסט הזה.

מחשבות ראשוניות למול תפנית בעלילה.

קבוצה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת – קיץ 2019

גם השנה אפתח קבוצת מפגש ושיחה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת (ואז, מה עם דודאוּת או אימהוּת חברתית; ואם להיות אימהוֹת, אז באיזה אופן – ביולוגי? אימוץ? יחידני? זוגי? קבוצתי/קהילתי?).
הקבוצה מיועדת לנשים מכל הזהויות המגדריות והמיניות; שלא בזוגיות, בזוגיות, בפוליאמוריה. מטרתה לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים ולהרחיב ככל שניתן את מרחב האפשרויות עבור נשים שמתלבטות. לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות.
אפשר לקרוא עוד על הקבוצה ועל חוויותיהן של נשים ממנה – כאן. 

המפגשים יתקיימו בת"א, החל מיום חמישי ה-25/7 ועד ה-26/9, בין השעות 19:30-21:30. עלות ההשתתפות היא 950 ש"ח ל-10 מפגשים. 

 

מי שמעוניינת לקחת חלק בקבוצה ו/או לברר עמי פרטים נוספים (מיקום מדויק ועוד) – מוזמנת לפנות אליי במייל: orna.donath@gmail.com.

 

אתן מוזמנות.

 

 

קול קורא: מתחילה מחקר חדש על אי-הורות בגילים מבוגרים ובזיקנה

אחרי תקופה של "מנוחה" הגיע הרגע להמשיך.

* אם את/ה בגיל 60 ומעלה ואינך הורה*
* אם את/ה מכיר/ה מישהי או מישהו שהם בני 60 ומעלה שאינם הורים*
שיהיו מעוניינות/ים לשוחח עמי למען המחקר –
אשמח ביותר שתפנו אליי ב-orna.donath@gmail.com.
אני נותנת מילתי שכל הפרטים האישיים יישארו חסויים, ובנוסף – ניתן יהיה לקבל את תמלול השיחה כדי לוודא פעם נוספת שלא נאמר דבר שכלפיו מורגשת חרטה בדיעבד.
הפנייה מופנית לאנשים שאינם הורים מכל הקבוצות החברתיות באשר הן (למי שאינן/ם יהודים, ליהודיות/ים; למי שאינן חיות/ים בזוגיות ולמי שכן; למי שחיות בזוגיות שאינה הטרוסקסואלית/הטרונורמטיבית ולמי שכן בכזו; בכל מעמד כלכלי, בכל זהות אתנית ודתית ומכל זהות מגדרית שהיא).

(*) הדרכים לאי-הורות הנן רבות רבות. חלקן בלית-ברירה (לאור בעיות בפריון לדוגמא), חלקן במכוון וביודעין, וחלקן מצויות על קו הרצף שבין לבין.
הפנייה מופנית למי שמבחינתן/ם הייתה ברירה ושהיו להן/ם אפשרויות להפוך להורים – אולם הם אינם הורים.

תודה גדולה מראש על כל קשר שייווצר,
אורנה.

נא להפריע.

[הדברים נכתבו ונאמרו באוקטובר 2017, לכבוד השקת "אש קטנה 77" – סדרה לספרי שירת נשים בעריכת אפרת מישורי ובשיתוף עם כתב-העת "עיתון 77". האירוע הופק ע"י דנה גולדברג ועמותת קינוקלאן.
הם מוקדשים לכולנו היום, ה-25.11.18, היום הבינלאומי למאבק באלימות שמופנית כלפינו נשים]

 

 

בגדול, אנחנו חיות בחברה שמפריעה לנו.
אנחנו חיות בחברה שמפריעה לנו להיות, שמפריעה לנו להרגיש, לחשוב, לעשות כפי שכל אחת מאיתנו מוצאת לנכון.
אנחנו חיות בחברה שמפריעה לנו להיות שונות אחת מהשנייה.

אנחנו חיות בחברה שמפריעה לצבע העור של חלקנו לנשום בשקט.
היא מפריעה לחלקנו לנוע מרוב מחסומים מטאפוריים ומוחשיים. מהמוחשיים שבנמצא.
היא מפריעה לחלקנו להניח את הגוף שלנו איך שרוצות. איך שיכולות.
היא מפריעה לחלקנו כשגורמת לשנתנו לנדוד ולטפס על קירות כי אין קורת-גג בטוחה לנו ולילדות ולילדים שלנו.
היא מפריעה לחלקנו להכריע עבור עצמנו שלא יהיו לנו ילדות וילדים.
היא מפריעה לחלקנו להתפרנס למחייתנו מבלי להיות מנוצלות
היא מפריעה לחלקנו לראות אופק.
היא מפריעה לחלקנו להכריע איך לחשוק
היא מפריעה לחלקנו לחשוק אחת בשנייה
היא מפריעה לחלקנו שלא לחשוק בכלל.
אנחנו חיות בחברה שמפריעה לנו להרגיש איך שמרגישות כשהיא קוברת אותנו תחת חוקים ושופטת אותנו על דוכן נאשמות כשחשודות כעבריינות רגשיות.
היא מפריעה לנו למרר בבכי או לשאוג מרוב שטוב, מבלי שניתפש כשלוחות כל רסן.
היא מפריעה לנו למלא את החלל עד דק או להיעלם כאוות נפשנו מבלי לחוש אשמה.
היא מפריעה לנו להיות עקביות
והיא גם מפריעה לנו שלא להיות עקביות; כשאנחנו מבקשות להשתנות או כשמתחרטות על כך שהשתנינו.
היא מפריעה לנו לחגוג את ההוד וההדר שבנו, שעשוי להיות מטונף ונוצץ במקביל
היא מפריעה לנו להיות עגולות וחדות לסירוגין, ובו-זמנית
והיא גם מפריעה לנו להגיד שהיא מפריעה לנו.
לא משנה אם אנחנו לוחשות את זה או צועקות –
היא זו שמפריעה, ואנחנו אלה שנחשבות מופרעות.

לכן אני כל-כך שמחה להיות כאן הערב ולחגוג ביחד עם דנה ואפרת ואיתכן את ההשקה של "אש קטנה 77".
כי בחברה כזו, קינוקלאן ואש קטנה 77 הן הכרזה שלא מבקשת, אלא שדורשת:
נא לא להפריע.
נא
לא
להפריע.
נא לא להפריע לנו להישאר בחיים. ולהיות. נא לא להפריע לנו לחשוב. נא לא להפריע לנו להרגיש. ליצור. לכתוב. לדבר ולשתוק מול מצלמות, לדבר ולשתוק בין שורות של דפים.
ומה שיפה עוד יותר הוא שלצד הדרישה הזו, שלא ממתינה לשום אישור מבחוץ, מדובר גם במעשה של הפרעה בפני עצמו כי נראה שאין כמעט דבר מסוכן ומאיים יותר מאשר כשנשים משלבות ידיים, ואז קמות ועושות.
מגיל צעיר ביותר מועבר לנו המסר שבינינו אמורה להיות עוינות.
"נשים נשים שק של נחשים", הם משסים אותנו אחת בשנייה.
אני לא יכולה למנות את מספר הפעמים שבהן נאמר לי שעלינו אי-אפשר לסמוך שהרי מה שמניע אותנו הוא קנאה ונקמנות, היסטריה ובוגדנות, ושכל מה שאפשר לצפות מאיתנו הוא שננעץ זו בזו סכינים, ציפורניים וחרבות.

בחברה כזו, קינוקלאן ואש קטנה 77 הן הפרעה רצינית לְמערכת שמסובכת מאוד בתוך עצמה בין לצוות עלינו שלא נשבש סדרי עולם אבל שהיא עצמה כל הזמן מציקה לנו ומשבשת אותנו.
בחברה כזו, לקום ולעשות
באהבה —– בנאמנות ללבבות —– בקשב עמוק לְמילים שנאמרות וגם לאלו שדוממות —– זהו המקום שבו אני רוצה לחיות.

אפרת ודנה, תודה שאתן קיימות
תודה על ההזמנה לחגוג איתכן ועם כל מי שכאן הערב.
תודה שאתן מפריעות.

 

קבוצה/ות לנשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת

בחודשי הקיץ אפתח קבוצה/ות נוספות של מפגש ושיחה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת (ואז, מה עם דודאוּת או אימהוּת חברתית; ואם להיות אימהוֹת, אז באיזה אופן – ביולוגי? אימוץ? יחידני? זוגי? קבוצתי/קהילתי?).
הקבוצה מיועדת לנשים מכל הזהויות המגדריות והמיניות; שלא בזוגיות, בזוגיות, בפוליאמוריה. מטרתה לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים ולהרחיב ככל שניתן את מרחב האפשרויות עבור נשים שמתלבטות. לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות.

 

המפגשים יתקיימו בת"א, החל מתחילת יולי ועד תחילת ספטמבר, בין 19:30-21:30, קבוצה אחת בערבי שלישי (נותרו מקומות ספורים בלבד) ונוספת בערבי רביעי.

 

מי שמעוניינת לקחת חלק בקבוצה ו/או לברר עמי פרטים נוספים (מיקום מדויק, עלוּת ועוד) – מוזמנת לפנות אליי במייל: orna.donath@gmail.com.

 

אתן מוזמנות.

 

 

 

 

 

גבירותיי, ההיסטוריה חוזרת (תגובה למאמרה של עופרה רודנר ב"הארץ")

שלשום פורסם ב"הארץ" מאמרה של עופרה רודנר תחת הכותרת "לאימהוֹת עובדות אין פריבילגיה להשתעשע בפמיניזם החדש".

אלו הם חלק מהדברים שנכתבו בו:

לא אוכל למנות את מספר ההשמצות שספגתי בעשור האחרון בעקבות כתיבתי על האפשרות שלא להיות אֵם ועל חרטתן של נשים על כך שהפכו להיות אימהוֹת – אולם אם יש משהו אחד שהוא בלתי-נסבל בשבילי במיוחד, הרי זה חוסר הבנה/עיווּת/שימוש לרעה במה שאני אומרת ועושה. על אחת כמה וכמה כשכל אלה נעשים על-ידי מי שמבקשות לפעול למען נשים כפמיניסטיות.
ולמצער, כל אלה נעשים בכתבה.

כבר לפני למעלה משנתיים כתבתי פוסט מפורט על ההפרד ומשול שנעשה בינינו – נשים שאינן אימהוֹת ואימהוֹת ("אימהוֹת 'אכלו בוסר' ושיני בנות תקהינה? דיון פנים פמיניסטי על אי/אימהוּת"). באותו פוסט שרטטתי תהליך היסטורי שהגיע לשיאו בשנות השמונים של המאה העשרים, כשאימהוֹת פמיניסטיות רבות הרגישו תחת מתקפה לאחר פרסומם של ספרים כשל סימון דה-בובואר, בטי פרידן ושולמית פיירסטון – כאילו "להיות פמיניסטית אמיתית" משמע שלא להתחתן ולא להיות אימא. ציטטתי בו את דבריה של סילביה אן הולט שכתבה כבר ב-1996 ש –

"במאה התשע-עשרה התייחסו הפמיניסטיות לאימהוּת בכבוד גדול. […] בעת החדשה החריף מאוד המצב, שעה שפמיניסטיות מפעילות הגל החדש נקטו עמדה עוינת כלפי אימהוֹת וילדים גם יחד. הן ראו במשפחה ובתפקוּד הביולוגי של האימהוֹת מוסדות שלטון מרכזיים של הגברים, אשר נועדו לשעבד את הנשים לאינטרסים גבריים. פמיניסטיות רדיקליות אפילו חזו בעיני רוחן אוטופיה, שבה המדע ישחרר את גופן של הנשים ממשימת ההולדה. במקום לעזור לנשים להתמודד עם העול הכפול המוטל עליהן – בבית ובמקום העבודה, עודדו הפמיניסטיות האמריקאיות את הנשים להימנע כליל מנישואין ומהבאת ילדים לעולם" (עמ' 172-173).

כך שדבריה של רודנר לא זרים או חדשים לי, ואז כשם שעכשיו – הם מעציבים. כל-כך מעציבים.

הם מעציבים משום שרק בתפישת עולם של "או-או" במקום "גם וגם" נדמה שלא ניתן לשלב ידיים – אימהוֹת ולא אימהוֹת – כדי להמשיך ולנסות להפוך את חייהן של נשים מכל הקבוצות החברתיות לחיים ששווה לחיות אותם.

הם מעציבים משום שהתייחסות לאפשרות שלא להיות אימא כאילו מדובר בניתוק והתרחקות מהגוף בעצם טוענת שבעלוּת על גוף ועיסוק בו ובאופן שבו מדכאים אותנו דרכו – שייכת לאימהוֹת או לנשים שיולדות, בלבד. כלומר, שאם לא ילדת ו/או את לא אימא, גופך לא קיים מבחינתך או שאת פטורה מהתמודדות עם מה שנעשה כלפיו בחברה קפיטליסטית, סקסיסטית וגזענית.

הם מעציבים משום שהתייחסות לאי-אימהוּת כהכרעה של נשים פריבילגיות בלבד היא התעלמות מכך שבחברה שלנו – בשטח עצמו שמחוץ לאקדמיה – ישנן נשים מזרחיות ואשכנזיות, יהודיות ולא יהודיות, ממעמד נמוך וממעמד הביניים, לבנות ולא לבנות, נשים לסביות, ביסקסואליות, טרנסיות, קוויריות והטרוסקסואליות – שאינן רוצות להיות אימהוֹת ומותקפות על כך.

הם מעציבים משום שנשמע כאילו מי שמבקשות לעסוק באפשרות שלא להיות אימהוֹת מוּנעוֹת מהתבשמות עצמית בנינוח הרדיקליות, כשזה אולי הדבר האחרון שמעניין פה במאבק.
המטרה היא לא "להתמתג כרדיקלית" (כן או לא), אלא לחתור על אמת תחת היסודות הרקובים של החברה שבה אנחנו חיות.

הם מעציבים משום שההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שבה נשים פמיניסטיות מנסות להעלות לסדר היום הציבורי את האפשרות שלא כולנו – מעצם הגדרתנו כנקבות ונשים – מעוניינות ללדת ו/או לגדל ילדות וילדים, יש מי שמתייחס/ת להשמעת קול זה כאילו זו הכרזת מלחמה כנגד אימהוּת ואימהוֹת. ואם לא הכרזת מלחמה, אז כהתעסקות בטפל, בשולי.
התייחסות זו לא מחויבת להיות גלויה ובוטה. היא יכולה גם לבוא לידי ביטוי באופן "סמוי" (ואז גם קל להכחישו) באמצעות משפטים שבנויים מהכרה (לכאורה) בחשיבות העיסוק גם באי-אימהוּת, רק שאז מגיעה המילה "אבל" – שחושפת מה באמת השורה התחתונה.

והם מעציבים אותי גם באופן אישי-פוליטי עוד יותר – משום שמעולם לא התייחסתי, ולעולם גם לא אתייחס, לאימהוּת כנחותה מבחינה פמיניסטית.
בחמש השנים האחרונות אני מלמדת במספר אוניברסיטאות ומכללות בארץ קורס שנקרא "היבטים חברתיים של אי-אימהוּת ואימהוּת" – כשחלקו הראשון מוקדש להיעדר רצונן של נשים להיות אימהוֹת ולזעם החברתי כלפי היעדר רצון זה; וחלקו השני מוקדש לקשיים הרבים מספור שעמן אימהוֹת נאלצות להתמודד בחברה שמשדלת לאימהוּת ואז מפקירה אימהוֹת מקבוצות חברתיות שונות, לגורלן.
כל מי שאי-פעם הקשיבה למה שאני מנסה לומר – לא בקריאה מתוּוכת דרך התקשורת, שלא פעם מעוניינת בליטרת הדם שלה על-גבי – יודעת היטב שאם יש משהו שאני לא, זה אנטי-הורות או אנטי-אימהוּת. כל טענה אחרת טועה ומטעה; והיא לא רק טועה ומטעה אלא שהיא גם עושה נזק אדיר ומשחקת ישירות לידיהם של מי שנוח להם ומשרת אותם שעולם כמנהגו ינהג.

בהחלט. עדיין לא נמצאה "הנוסחה" כיצד להיות אימא פמיניסטית ואיך להפוך את המאבק לפחות בודד ופחות נסתר מהעין הציבורית. מזה עשורים רבים, כותבות כאדריאן ריץ', אנדראה אוריילי, פטרישיה היל קולינס, בל הוקס, שרה רדיק, אראלה שדמי, תמר הגר, ריקי כהן, מירי רוזמרין ונשים מצוינות נוספות – כותבות ומציעות דרכים לחשיבה ולפעולה; זאת לצד נשים פמיניסטיות שעושות מעשה בשטח כדי להיטיב את חייהן של נשים וילדות/ים, כשהמלאכה מחויבת ורבה.
נשאלת השאלה, מדוע קול זעקה קריטי כל-כך, שמשמיע את קולן של אימהוֹת רבות מספור, ובצדק – מחויב להיעשות על גבן של נשים שאינן רוצות להיות אימהוֹת, כאילו זו-זו ההפיכה האולטימטיבית של הדיון למורכב יותר.
הכתבה לא הופכת את הדיון למורכב יותר. היא בעיקר נופלת לאותה מלכודת של יצירת מחנאות מיותרת בין נשים, תוך התעלמות מכך שישנו קשר הדוק בין הכוחות החברתיים שרומסים אימהוֹת רבות תחת גלגליהם לבין אלו שמתנגשים חזיתית במי שלא רוצה להיות אֵם.

[עמכן הסליחה, לא אוכל להגיב בשבוע הקרוב. אם תהיינה תגובות, איענה כשאשוב]

 

 

 

מאגר שמות של נשות ואנשי טיפול (נפש, גופנפש, גוף) ידידותיים לאי-הורות (מרצון ושלא מרצון)

---

אחת לכמה זמן אני נשאלת אם מכירה נשות ואנשי טיפול שמבינים עניין בסוגיית היעדר הרצון להיות הורים ואי-הורות. יעני non-parents friendfly.

לאור זאת אנסה ליצור בעזרתכן/ם מאגר שמות מרוכז שניתן יהיה לחזור אליו והלוואי שהוא יכסה אזורים נרחבים בארץ:
כל מי שמכיר/ה אשת/איש טיפול שמרבים טוב (כלומר: שלא מנסים – באופן גלוי וסמוי – 'ליישר' ו'להראות את האור', שלא מנסים לשכנע שיש כאן בעיה שמן הראוי לפתור אותה כשמי שהגיע/ה לטיפול לא מבקשים בזאת, שלא מנסים לחפש בכוח טראומות רק כי נדמה שטראומות הן אלה שבוודאות מובילות להיעדר רצון להיות הורים, שכן קשובים למתרחש מצד האדם הספציפי שמולם ומה שהוא זקוק לו בעניין או שקשובים לעצם כך שהוא לא זקוק לדבר בעניין, ושכן עירניים להיבטים חברתיים-פוליטיים שהם אלה שנוטים לא אחת/לרוב לייצר את המצוקות) – מוזמנות ומוזמנים לכתוב בתגובות (או למייל: orna.donath@gmail.com) ואוסיף לרשימה.

אנא רשמו את הפרטים הבאים –
שם ושם משפחה: ________
סוג הטיפול: _________
טלפון/מייל: __________
עיר/אזור: ____________
ואנא אנא, אם מדובר למשל בחבר/בן-דוד/גיס שהוא פסיכולוג, נהדר ככל שיהיה, אבל שתכלס לא ידועות לכם עמדותיו כלפי ההכרעה שלא להיות הורה – אל תפנו אליו את הקוראות/ים כשפני ניסוי רק למען קידום מכירות. לרבות ורבים ממי שאינם הורים ושלא רוצים להיות הורים, לא פשוט שם בחוץ ממילא.

מיותר לציין ובכל זאת אציין שהרשימה תספק קצות חוט בלבד שאותם על הקורא/ת יהיה למשוך בעצמם ולהכריע אם מדובר באשת/איש טיפול, בְּעלויות ובסוג טיפול שמתאימים להם. לא מדובר בהמלצותיי לאור ניסיוני בגוף ראשון ובטח שלא מדובר בהמלצות גורפות שביכולתן להתאים לכל אחת ואחד ולו מעצם היותנו שונים.
ובמילים אחרות, פשוטות ומתנערות במוצהר: זהו שירות ל'קהילה' ואין לי אחריות על ההמלצות! 🙂

אז הנה היא תחילתה של רשימה:

טיפול נפשי-רגשי וגופנפש

תמי אבן
אימון אדלריאני וטרילותרפיה
054-9001080
tami.aven@gmail.com
רמת-החייל

---

עמרי לויתן
פסיכולוג קליני
052-2600767
omriliviatatn@gmail.com
רמת-אביב

---

רוני וידרמן
מטפלת רגשית בתנועה, מוסמכת בשיטת פלדנקרייז
050-2263637
roni.viderman@gmail.com
קיבוץ נחשון

---

דנה מור
טיפול דינאמי התייחסותי שמשלב עקרונות קוגניטיביים-התנהגותיים במידת הצורך
dana2mor@gmail.com
תל-אביב

---

יעל ירדני לופו
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת // מטפלת פרטנית
052-7314775
תל-אביב

---

מיכל בן-אריה
פסיכולוגית קלינית מומחית // טיפול אישי וזוגי, תהליכי או ממוקד // משלבת טיפולים בפרחי באך, תטא הילינג, המסע, התמקדות ועוד // אפשרות לטיפול בטלפון במקרים מיוחדים
054-7720305
תל-אביב

---

אליעד אנטמן
פסיכולוג קליני/רפואי
052-8352177
רמת-גן 

---

נעמה בן-שמחון
פסיכותרפיה-גופנית, אימון אישי
052-3476640
naama.bens@gmail.com
www.naamabensimhon.com
תל-אביב, בקרוב גם בנהריה

---

אסף קידר
ביוסינתזה (פסיכותרפיה גופנית) ומיינדפולנס
054-5829103
asaf.kedar@gmail.com
תל אביב, ובקרוב (כנראה החל מספטמבר) גם פרדס חנה / כרכור

---

מיכל פברן
מאמנת
052-265-4616
תל-אביב

---

 עופרי אליעז
טיפול רגשי במוזיקה וקול
050-7992285
ofrieliaz@hotmail.com
www.ofrieliaz.com
תל-אביב 

---

הגר אזו"ב
מטפלת במגע ורייקי
050-2293636
חיפה

---

חוה אורטמן
מטפלת בפסיכודרמה
0545869904
גבעתיים

---

אמי ברמן
פסיכותרפיה
054-3333338
תל-אביב

---

דנה שלמון
תרפיסטית באמנות, טיפול חברתי
052-3523306
dana500@gmail.com
תל-אביב (יש סידור לחנייה), ובקבוצת שילר על-יד רחובות

---

יעל מרקוביץ
עובדת סוציאלית קלינית (MA) ופסיכותרפיסטית, התמחות בCBT אבל משלבת מעולמות שונים (התמקדות, פסיכולוגיה חיובית, מיינדפולנס ועוד)
052-2533577
תל-אביב

---

ג׳וליה רבין
מטפלת משפחתית וזוגית // מוסמכת ומטפלת התנהגותית קוגניטיבית ומיינדפולנס
054-5567848
כפר-סבא ודרך סקייפ

---

נטע חמו
עו"סית קלינית ופסיכותרפיסטית // פעילה בפסיכואקטיב
052-3463381
netahemo@gmail.com
תל-אביב

---

רחל דואק
מטפלת ב-EMDR וגם דינמי
050-6221534
רחובות

---

רותי שפירא
מטפלת במגע, בהתמקדות גוף ושיחה
0523534165
rutiesh@gmail.com
חיפה

---

מור שחורי סטאל
טיפול פסיכולוגי פסיכודינמי
054-5201895
http://www.psychologit.com/
רעננה ותל-אביב

---

נועה נחום
פסיכותרפיה גופנפש מבוססת מיינדפולנס
0544314625
noabodymindtherapy@gmail.com
חיפה והרצליה

---

פיניקס פן
טיפול רגשי -רוחני. משלבת מגוון כלים כגון התמקדות |תטא הילינג | ריקול הילינג | קונסטלציה משפחתית
058-7743649
song.of.the.sea.healing@gmail.com
נס-ציונה וטיפולים בסקייפ

---

דורית משעולי
מטפלת זוגית ומינית
052-2501871
רמת-השרון

---

טלי צ'רקינסקי
עו"סית, פסיכותרפיסטית, מטפלת פרטנית וזוגית, יועצת מינית
052-8412400
גבעתיים

---

דליה כמון
מאמנת ותרפיססטית משלבת מספר דרכים ביבליותרפיה, פסיכולוגיה חיובית, דמיון מודרך, כישורים חברתיים
0506391187
dacam@netvision.net.il
תל-אביב וראש-העין

---

מאיה שפילמן
פסיכותרפיסטית מוסמכת // טיפול פסיכודינמי
054-4750751
http://www.hayeled.co.il
תל-אביב

---

מנחם פדר
פסיכולוג
050-5315652
ירושלים

---

 ענבל קשת שגיא
פסיכולוגית קלינית
052-4393500
חיפה

---

דנה שלומאי
טיפול פסיכודינמי ו-CBT (גם טיפול דרך סקייפ)
danashlomay@gmail.com
באר-שבע, מיתר

---

תמר קרין קופיט
טיפול פסיכותרפי, דינמי, תמיכתי
052-8334777
הרצליה

---

רוני כ"ץ
מטפלת זוגית ומגשרת בגישת תקשורת מקרבת
050-9935188
תל-אביב ובנימינה

---

תמי כהן ארואטי
מטפלת פרטנית, זוגית ומשפחתית
050-2910027
רמת-אביב ותל-אביב

---

ליאת נוימן
פסיכולוגית קלינית
054-5459747
רמת-גן

---

עומרה לוי-חזן
עו"ס ומטפלת זוגית ומשפחתית (משלימה את לימודי ההסמכה) // מהיוזמות של טיפול ידידותי ללהט"ב בת.ר.ם
052-4540666
באר-שבע

---

גליה ספיבק
פסיכולוגית קלינית
054-2334990
קרית-אונו

---

דנה בכר
פסיכולוגית קלינית מומחית
0544705288
ירושלים

---

סיון רהב סטקלוב
פסיכולוגית קלינית מומחית // טיפול פסיכולוגי
052-8797902
תל-אביב ובסקייפ

---

מלכה לזר
פסיכיאטרית
03-6889099
תל-אביב

---

תמר שאנן טבת
פסיכולוגית קלינית // מטפלת באוריינטציה דינמית
052-8822885
רמת-אביב

---

אורית זץ
טיפול דינמי שמשלב היבטים ממוקדים במידת הצורך
054-5857527
Oritzats@gmail.com
תל-אביב

---

יעלה הבר
פסיכולוגית קלינית
054-4647868
רמת-גן

---

מאיה בן כהן

עו״ס קלינית בהתמחות טראומה, פסיכותרפיסטית Cbt מומחית ומטפלת זוגית ומשפחתית
פלאפון 050-7502529
מייל: maya3011@gmail.com
תל-אביב

---

קרן ניסן-אילסר (MSW)

סוג הטיפול: פסיכותרפיה (CBT, DBT, ACT, סכמה תרפיה וטיפול המבוסס על אינטגרציה).
טלפון/מייל: 052-2443343, os.kerenn@gmail.com
עיר/אזור: פתח תקווה

---

אניה גורביץ׳
פסיכולוגית קלינית מומחית
054-4774239
תל-אביב

---

שרון זק
מטפלת בתנועה
054-4407640
קליניקה פרטית בסביון // התחנה הפסיכולוגית בקיבוץ גבעת חיים איחוד-עמק חפר

---

אילת צמח
פסיכולוגית קלינית (ילדים, נוער ומבוגרים)
0544687686
ayeletzemach@gmail.com
פתח-תקווה

---

טל פישר
פסיכולוג
052-3528626
talik.fisher@gmail.com
תל-אביב

---

איל רונן אקרמן
פסיכולוג בהתמחות קלינית למבוגרים
050-6345034
הצפון הישן תל-אביב, גבעתיים

---

יוני אליצור
פסיכולוג קליני מומחה (מ.ר. 119378)
054-4206928
קליניקה פרטית במבשרת ציון

---

יעל פרידמן
ליווי תהליכים בשיטת התמקדות (פוקוסינג)
052-3474077
ירושלים

---

גי אורפז
פסיכולוגית קלינית, טיפול דינאמי עם כלים מ-CBT, בשילוב Mindfulness ו-ACT
050-5868553
orpagi@gmail.com
גבעתיים, רמת-גן, תל-אביב

---

מנשה כהן
פסיכולוג קליני
0587-210511
idanmen@gmail.com
http://www.mecohen.co.il/
טבעון, תל-אביב, וגם בסקייפ

---

פולי אפרת ירמיהו
עו"סית, מטפלת פרטנית ומשלבת פסיכולוגיה חיובית, NLP ודמיון מודרך
054-2393790
הוד-השרון

---

שירי רז
מטפלת זוגית, דיאדית ופרטנית למבוגרים וילדים
052-8351737
רשפון

---

כוכי שלזינגר
מטפלת בתחומי הנפש
050-7308018
תל-אביב

---

יעל אייזנברג
טיפול פסיכודינמי, CBT ו-EMDR
052-5522198
yael.eise079@gmail.com
קריית-אונו

---

מרגלית בושביץ
פסיכותרפיסטית, טיפול דינמי
050-2129519
תל-אביב

---

טולי פלינט
פסיכולוג
054-4607622
תל-אביב

---

יעל טומשין
ליווי רגשי לנשים באמצע החיים
054-6643303
ראשון-לציון

---

עדי בראון מיכובר
פסיכותרפיה גופנית
054-2013522
adibmpsy@gmail.com
הדר יוסף תל-אביב

---

תמר נבון
מטפלת באומנות (עובדת בעיקר עם נשים)
050-6332510
tamar4570@gmail.com
https://www.tamarnavon.com/
גבעת חיים איחוד, בעמק חפר

---

נעה אהרנסון אמבר
טיפול רגשי ואנרגטי, פרחי באך
054-5227362
noa.healing@gmail.com
תל-אביב ואונליין

---

שרונה לביא
רייקי מאסטר
טיפול אנרגטי בשילוב דמיון מודרך (מטפלת בנשים בלבד)
050-7966794
הוד-השרון

---

זיוה גרין
פסיכותרפיסטית לנשים ולנשים שהן אימהוֹת – בעזרת כלים מגוונים (מיינדפולנס ועוד)
054-5904577
חיפה

---

מיכל דורון
עו"סית // טיפול קוגניטיבי-התנהגותי
052-2781542
michaldoron@gmail.com
רמת-גן, קרית-אונו

---

עינבל גיל
יועצת אישית וזוגית (MA)
054-6863456
ראשון-לציון

---

ורד איל דילר
פסיכולוגית ומנחת קבוצות
052-5583464
avd@netvision.net.il
רמת-גן

---

חן סול מורד
נתיב לריפוי עצמי // טיפול הוליסטי אינטואיטיבי
050-7302003
cmorad@gmail.com
https://roadtoselfhealing.wordpress.com/
פרדס חנה ותל-אביב

---

דניאלה שור
פסיכותרפיה גופנית וגניקוסופיה
054-5846884
danulayy@gmail.com
פרדס חנה

---

אפרת דבוש נאור
פסיכותרפיה ממוקדת גוף ומיינדפולנס
טיפול רגיש מגדר לנשים
052-4711149
efratnoar2@gmail.com
תל-אביב

---

---

052-3518489

תל-אביב

---

דניאלה קרמר 

טיפול פרטני, זוגי ומשפחתי 

052-2230952
daniellacramer@gmail.com 

תל-אביב ועמק חפר

---

נילי ברגידה
פסיכותרפיה גופנית; התמחות בחלומות
052-6993375
הוד השרון ופרדס חנה

---

ד"ר מירי קסטלר פלג
עובדת סוציאלית, מטפלת פרטנית וקבוצתית
052-9532826
mirikepe@gmail.com
כפר-סבא

---

ד"ר שימי מזרחי
עובדת סוציאלית
טיפול ויעוץ נפשי זוגי ופרטני לנשים, בגישה פמיניסטית
054-7232623

---

אפרת מימון
פסיכולוגית קלינית. מטפלת בגישה התייחסותית ופמיניסטית
תל-אביב
052-6781776

---

רעות שרף
עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית (עובדת בגישות טיפול אינטגרטיביות – דינמי, EFT, ACT, CBT, DBT)
תל-אביב
050-2127999
reut.sharf@gmail.com

---

קרין עירוני
עו"ס קלינית
karinirony@gmail.com
052-8569644
תל-אביב

---

חן עטיה זיני
עו"סית, טיפול פסיכודינמי
052-4591196
קרית אונו

---

חגית מרום
מטפלת באמצעות מודעות עצמית ואנרגיה פרקטית, דמיון מודרך.
hagitmaro@gmail.com
054-8036118
http://www.hagit-marom.com/116314/healing
תל-אביב/יהוד

_____________________________________________________________________________________________________________________________

עינב שהם

עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית
טיפול דינמי
052-2374469
esh100@gmail.com
כפר סבא

---

אורלי שמש גולדברג
פסיכותרפיסטית
052-3226731
סוטין 24
תל אביב

---

---

---

---

---

רופאות/י משפחה וגניקולוגיות/ים

ד"ר ליאור שחר

מומחית ברפואת המשפחה

מרפאת הגפן
03-7573999

רח' המעפיל 2א'

רמת גן

---

ד"ר נתנאל אורנשטיין
רופא משפחה (קופ"ח מאוחדת)
nati757@gmail.com
זיכרון יעקב

---

ד"ר רונית אלמוג
גניקולוגית (מכבי)
03-9625394
זימון תורים: 053-9956000
ראשון-לציון

---

ד"ר פולינה גנדלר
רופאת משפחה (מכבי)
08-9301308
זימון תורים: 08-9301308
נס-ציונה

---

ד"ר יצחק ממן
גניקולוג (מכבי)
04-9530328
קריית-טבעון

---

ד"ר דליה אדמון
גניקולוגית (פרטי; אולי גם דרך אחת מקופות-החולים)
קביעת תור: 050-2495846
רמת-החייל

---

ד"ר מריה גירין
גניקולוגית (קופ"ח כללית)
טלפון להזמנת תור: 08-9445151 // *2700
רחובות

---

ד"ר דליה לשנו
רופאת משפחה (מכבי)
03-5425252
תל-אביב

---

ד"ר סוזן וורצ'יזר
גניקולוגית (מכבי)
03-6201438
טלפון לזימון תורים: 053-8411238
תל-אביב

---

ד"ר רות בלוך
רופאת נשים  
03-5340506 // www.doctorim.co.il
קרית-אונו

---

ד"ר יעל יאירי-אורון
רופאת נשים
03-5772470
מרכז בריאות האשה, בני-ברק

---

---

---

---

---

פיזיותרפיה, כושר, מסאז', נטורופתיה, שיאצו, דיקור ועוד

יוני אבוקסיס
מטפל בשיאצו ודיקור 
054-5429459
בת-ים

---

סיון גבאי
מאמנת כושר אישית ומטפלת ברייקי
054-4662243
ירושלים

---

עמר ברזילי
עיסוי רפואי, פציעות ספורט, פציעות אורטופדיות, רוגע וכו'
054-5867865
מגיע לבית המטופל/ת (אזור השרון/מרכז)

---

איילת ירושלמי
נטורופתית – מטפלת בפיברומיאלגיה, עייפות וכאבים כרוניים באמצעות התאמת תזונה אישית, עיסוי רפואי ועוד
https://ayeletnatu.wordpress.com/
054-3973712

---

קרן השפע
אקסס-בארס, מלווה אנשים בתהליכי שינוי, מלווה אנשים שרוצים לאכול בריא
050-8552866
kerenashefa@gmail.com
פרדס-חנה-כרכור (מלווה גם בטלפון)

---

עידא בת-חיפושאי
טיפול עיסוי עם מודעות חברתית ו"פוליטיפול"
054-7543761
andnowitson@gmail.com
https://massageforactivists.wordpress.com/
ת"א / פרדס חנה

---

מיקה לזר-ויין
פיזיותרפיסטית רצפת אגן
054-6800707
mikalazar@gmail.com
כפר-סבא

---

טל בן דוד
נטורופתית, מטפלת ומורה לתטא הילינג // מומחית לטיפול בבריאות האשה
052-2411233
tal@ofenbari.co.il
ראשון-לציון

---

אתי עוזיאל גולן
נטורופתית, הרבליסטית קלינית ומאסטר ברייקי
052-3064465
haasavim@gmail.com
מושב קלחים ובבאר-שבע

---

איריס דובדבני
מורה ומטפלת בפלדנקרייז
052-4570546
irisduv@gmail.com
הגליל המערבי, נהריה והקריות

---

תמי ברקאי
רפואה סינית, שיאצו ומדיטציה (מיינדפולנס) לנשים
052-3830828
tamibarkai@gmail.com
http://www.tamibarkai.co.il
תל-אביב והרצליה

 

הכנות לקבוצה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת

עכשיו משמתחילה לשכוך קצת הסערה בעקבות היציאה לאור של "בכייה לדורות. חרטה על אימהוּת" והליווי שלו בעולם, אני שבה אל מה שהתחלתי ושטרם מוּצה בלשון המעטה, והוא יצירת קבוצות מפגש ושיחה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת (ואז, מה עם דודאוּת או אימהוּת חברתית; ואם להיות אימהוֹת, אז באיזה אופן – ביולוגי? אימוץ? יחידני? זוגי? קבוצתי/קהילתי?).
הקבוצה מיועדת לנשים מכל הזהויות המגדריות והמיניות; שלא בזוגיות, בזוגיות, בפוליאמוריה. מטרתה לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים ולהרחיב ככל שניתן את מרחב האפשרויות עבור נשים שמתלבטות. לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות.

הקבוצה הבאה תיפתח בת"א.
אני עדיין סוגרת קצוות אחרונים בנוגע למקום קיומם של המפגשים ולגבי היום השבועי שבהם הם יתקיימו, אבל לעת עתה אני כבר יכולה לומר שהמפגשים יחלו בחודש אוגוסט, הם יתקיימו אחת לשבוע במשך 10 שבועות, ביום שני או שלישי או רביעי, בשעות הערב. עלות ההשתתפות בכל מפגש תהיה כ-80 ש"ח, היא תעודכן סופית לאחר שכל התנאים הפיזיים יוסדרו.
כיוון שבכל קבוצה תיקחנה חלק עד 12 נשים שמשתתפות "בלבד", ייתכן שאפתח שתי קבוצות שתתקיימנה באותו השבוע בשני ערבים שונים.
מי שמעוניינת לקחת חלק בקבוצה ו/או לברר עמי פרטים נוספים – מוזמנת לפנות אליי במייל: orna.donath@gmail.com.

בנוסף, בשבועיים הקרובים יועלה לאוויר פורום סגור שהקמתי עבור נשים שמתלבטות בעניין.
בקרוב אעלה פוסט נפרד לכבודו.

תודה לכן, ואתן מוזמנות.

 

 

 

 

 

למה לי פמיניזם עכשיו

{*} הדברים נאמרו בערב חד-פעמי של התכנית למגדר במכללת בית-ברל:
30 נשים וגברים; 30 תשובות ופמיניזמים; 3 דקות לכל אחת/ד.
GO.

=============
לפעמים נדמה לי שאמנם למדתי עברית בילדוּת אבל לדבר למדתי רק כשהתחלתי לחלום בפמיניסטית.
רק אז יכולתי להתחיל ולנסח לעצמי מה כל-כך מכאיב לי בְּעולם שממשיך להעביר לי באדישות קורעת לב את המסר שהכל כל-כך תקין.
אני עוד לא יודעת שפה פמיניסטית על בוריה. אני עוד עושה המון שגיאות. אני חושבת שרק כשאכבה את האור בפעם האחרונה, יוכרז רשמית על סיום תקופת הלימודים.

עד שזה יקרה, אני זקוקה נואשות לפמיניזם כי הכאב לא מפסיק.
ואיך לעזאזל הוא אמור להפסיק כשאין לכולנו רחובות מוגנים ללכת בהם וכשאנחנו לא יכולות לחיות בין חדרים מבלי שיפגעו בנו?
איך לעזאזל הוא אמור להפסיק כשכל-כך רבות מאיתנו קמות חרדות אל תוך בוקר נוסף של עבדוּת?
ואיך לעזאזל הוא אמור להפסיק כשאמנם הגיע שש אחרי המלחמה אבל ברור שמדובר בשש שלפני הבאה?
ולמה שהכאב יפסיק אם נאסר עלינו לאהוב את מי שחשקה נפשנו כשנשים, ילדות ונערות מתות כאן מרוב שנאה?

עולם יקר ודפוק, אני צריכה פמיניזם כדי לספר לך בחזרה עד כמה אני רואה אותך בחולשתך.
הרי רק עולם שנתקף היסטריה מעצם המחשבה שכולנו ראויות לחיים ששווה לחיות אותם, מנסה לשבש את האפשרות הזו מהיסוד.
ורק עולם שמבועת מלטרוף את הקלפים ולשנות את עצמו, נאחז בקרנות המזבח באדיקות כזו שמעבירה אותו על דעתו.

כן עולם יקר ודפוק, אני צריכה להמשיך ולדבר פמיניסטית כדי לשבש לך את התכניות.
ככה למשל, אם כבר ההטרוסקסואליות שלי כפויה אז אני חייבת שאהוב לבי יבין מה אתה עושה לי כשאני יוצאת מפתח הדלת שלו ושלי; אולי ככה לא תהיה לך דריסת רגל ביני לבינו ואולי ככה לא אתן לך להפוך את ביתנו לשדה קרב בפני עצמו.

ואין ברירה אלא להצביע בפני כולם שוב ושוב כדי להראות עד כמה אתה מסתבך בינך לבין עצמך במסרים סותרים ומצמיתים שבא לבכות:
את יכולה כבר להיות היום כל מה שתרצי, אבל רק כמו שאנחנו רוצים אותך. היי רזה אבל למה את מרעיבה את עצמך. היי מינית אבל לא יותר מדי ולא ככה. היי הפנטזיה שלנו אבל אז נעניש אותך בדיוק בגלל זה. כנסי כבר להיריון, אבל אחרי זה סאלאמת. שמרי על עצמך בזמן שאנחנו פוגעים בך. הגני עלייך רק שבחיים לא ניתֶן לך שום מילת ביטחון שבאמת תוכל להפסיק.

רק התחלתי ואני כבר צריכה לסיים אז אומר שאני צריכה פמיניזם עולם יקר ודפוק כל עוד אתה אתה. כלומר זה לא אנחנו, זה באמת אתה.

מ ה   פ ה   ל א   ב ר ו ר.

אימהוֹת "אכלו בוסר" ושיני בנות תקהינה? דיון פנים-פמיניסטי על אי/אימהוּת

* הפוסט נכתב בעקבות קריאת הפרק "אימהוּת: בין תוהו, כשלים, קסם וחזון", שפותח את הספר שיצא לאור זה עתה – "דרך אֵם" (עורכת: אראלה שדמי, הוצאת רסלינג).
** גילוי נאות: אראלה ואני מיודדות, משוחחות ודיברנו לא אחת על המשותף בדעותינו לצד המחלוקות שבינינו.

==================
בכדי להבין מעט יותר את הדברים שאכתוב, נדרש לשוב לרגע לשנות השבעים של המאה העשרים, שנים שהיו סוערות עבור נשים פמיניסטיות שהן אימהוֹת או לא אימהוֹת. ספרה של שולמית פיירסטון (The Dialectic of Sex) שפורסם ב-1970, בהמשך לספרה של סימון דה-בובואר (המין השני) שפורסם ב-1949, זכו לקיתונות של ביקורת בשיח פמיניסטי עצמו, ולהאשמות בשנאת ילדים, באנטי-פמיניזם, בדחיקתן של אימהוֹת לפינה ובהובלתן לעמדה של מגננה.

כך למשל כתבה אשה בהיריון למגזין – It Ain`t Me, Babe, בשנות השבעים:

"תנועת הנשים אינה נועדה רק עבור נשים בהירות/מבריקות (Bright) ממעמד הביניים שהחליטו לא להינשא לעולם ולא ללדת ילדים… תנועה שמקיאה למראה אשה בהריון או ילד… משום מה קשה לי להאמין שילדים הנם רעים באופן אינהרנטי או שללדת ילד זה חטא בהכרח. העניינים דפוקים רק בגלל שהחברה מסרבת לקחת על עצמה אחריות כלשהי על הילדים. למי אני יכולה לפנות עכשיו אחיותיי?…".

אלו למשל דברים שכתבה סילביה אן הולט בספרהּ חיים ששווים פחות: המיתוס של שחרור האשה, בהתייחסה 'בין השורות' לספריהן של סימון דה-בובואר, בטי פרידן ושולמית פיירסטון:

"במאה התשע-עשרה התייחסו הפמיניסטיות לאימהוּת בכבוד גדול. […] בעת החדשה החריף מאוד המצב, שעה שפמיניסטיות מפעילות הגל החדש נקטו עמדה עוינת כלפי אימהוֹת וילדים גם יחד. הן ראו במשפחה ובתפקוּד הביולוגי של האימהוֹת מוסדות שלטון מרכזיים של הגברים, אשר נועדו לשעבד את הנשים לאינטרסים גבריים. פמיניסטיות רדיקליות אפילו חזו בעיני רוחן אוטופיה, שבה המדע ישחרר את גופן של הנשים ממשימת ההולדה. במקום לעזור לנשים להתמודד עם העול הכפול המוטל עליהן – בבית ובמקום העבודה, עודדו הפמיניסטיות האמריקאיות את הנשים להימנע כליל מנישואין ומהבאת ילדים לעולם" (עמ' 172-173).

וכך תיארה זאת ד"ר אריאלה שדמי בפרק שפותח את הספר שערכה:

"כאשר הריתי, כבר בשלבי ההיריון המוקדמים נתקלתי בהתנכרות כלפיי מצד חברות הקבוצה. לאחר הלידה, למעט שתי חברות, לא באו לבקרני נשים מהקהילה שהייתה לי כמשפחה ובעקבות זאת נגרמה לי עגמת נפש קשה" (עמ' 23). 

בדומה לחוקרות אחרות, אני סבורה שספריהן של דה-בובואר ופיירסטון פורשו באופנים שחלקם שגויים ואף שגויים מאוד, אולם אינני מתכוונת להתווכח עם ההשלכות של פרשנויות אלה שאכן הובילו אימהוֹת פמיניסטיות רבות, מקבוצות חברתיות שונות, לתחושה עמוקה של זעם, אכזבה ותסכול כמו-גם לתחושה של ניכור ולתחושה צורבת של היעדר שייכות בתנועה שנועדה לכאורה להיות עבור כולן.

פרשנויות אלה לכתביהן של דה-בובואר ופיירסטון בעיקר, הובילו בסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים של המאה העשרים לשינוי מגמה בתיאורטיזציה פמיניסטית על אימהוּת, שינוי שלהבנתי נמשך עד היום:
מעשורים אלה ואילך, עיקר המאמץ במחקר ובכתיבה על אימהוּת הוקדש ומוקדש בעיקר לבחינתם הביקורתית של התנאים החברתיים-פוליטיים-כלכליים שבהם אימהוּיות מתקיימות, ולאותם קשיים שעמן אימהוֹת רבות מתמודדות ושתחתם רבות קורסות ולעתים אף משתגעות.
לצדם, נעשו ניסיונות (שלא מוּכרים דיים לצערי) להבְנות דימוי חדש-ישן של אימהוּת באמצעות התעקשות שלא לוותר על אותן תרבויות ומסורות ייחודיות של נשים ואימהוֹת, זאת בשונה מן הכוח הזדוני שמיוחס להן לא אחת בשיחים מטרופוביים שאוחזים בדמיון החברתי. כתיבה זו – שספרה החדש של ד"ר אראלה שדמי מצטרף אליה – הציעה קריאה חלופית שלפיה אימהוּת הנה בעלת פוטנציאל לא רק ליצירתיות רגשית ואינטלקטואלית עבור האֵם עצמה אלא גם בעלת פוטנציאל לאתיקה ולמוסריות בעלות שפה משלהן שביכולתן לשנות הסדרים חברתיים-כלכליים-פוליטיים קיימים שהנם דכאניים ככלל.
לשינוי מגמה זה היו גם שתי השלכות נוספות שאולי תיחשבנה סותרות:
1. התמקדות בקשיים הכאובים שחוות אימהוֹת מקבוצות חברתיות שונות נוטה לא אחת להיות דורסנית כלפי אותם קולות של נשים שעבורן אימהוּת היא זהות שאין שנייה לה, עד לכדי התייחסות אליהן לעתים כאל תינוקות שנשבו או כאל נשים ששבויות בתודעה כוזבת; כמי שמספרות לעצמן ולסביבתן סיפור שאינו אמין.
2. הצטמצמות הכתיבה (המצומצמת ממילא) על האפשרות שלא להיות אֵם. בעוד שנות השבעים של המאה העשרים אופיינו בכתיבה אינטנסיבית יחסית גם על אי-אימהוּת, תיאורטיזציה פמיניסטית כמעט שלא שבה עוד להרהר ביסודיות על עצם הכרח המעֲבר לאימהוּת וכתיבה זו הפכה לכמעין איים בודדים בשטח, בין היתר לאור התחושה שנותרה ספוגה בעור שלפיה רעיונות פרו-אימהוּת זקוקים להגנה.

======================
עד כאן, תמצוּת חלקי של הרקע הרלוונטי.
מכאן, אני מהרהרת בקול למה לדעתי הפרק שפותח את הספר "דרך אֵם", שמבקש לעסוק באימהוּת באופן ששונה ממה שהורגלנו אליו בחברה פטריארכלית, עושה 'על הדרך' סיבוב בעייתי עבור נשים שאינן רוצות להיות אימהוֹת ו/או עבור נשים (אימהוֹת ולא אימהוֹת) שאינן ממשיגות את תפישת עולמן דרך עולם התוכן של היגיון אימהי.

כך ד"ר אראלה שדמי כתבה בפרק המדובר:

"בניגוד לנשים רבות, מקצתן פמיניסטיות, אשר זונחות את האימהוּת כבלתי-מספקת ויוצאות לחפש הגשמה עצמית באמנות, באקטיביזם או בקריירה, מן הראוי להגדיר מחדש את האימהוּת כאתר של משמעות ועוצמה, כאתר שממנו יכולה לצאת בשורת השינוי למרחב הציבורי" (עמ 21). 

"אכן, אורנה דונת, שכתבה על נשים שאינן רוצות ילדים, ועמליה זיו, אשר מדברת על משפחה קווירית, חותרות תחת מוסד המשפחה הגרעינית, שאכן משתנה […] – אך אין די בכך כדי לערער על הפטריארכיה הקפיטליסטית בכלל ואורבת הסכנה שהן מסייעות למגמה של העלמת האימהוּת ככלל. הן מציעות שינוי חברתי בלי ההיגיון האימהי, דבר בעייתי בעיניי. נשים וגברים מתכחשים לאימהוּת שבתוכם וכך מצטרפים לפטריאריכה ולשוק, שמכחישים את ערכי האימהיות בד בבד עם ניצולה לצורכיהם" (עמ' 25). 

אני שמה בצד את הבנתי שהתייחסות לאימהוּת .Vs קריירה כאילו הן תמיד תמיד מחויבות להתחרות בחייהן של נשים – נופלת למלכודת בינארית שלא תואמת את מציאות חייהן של נשים רבות שפגשתי בעשור האחרון, שאינן רוצות להיות אימהוֹת אבל גם קריירה היא מהן והלאה. פרנסה בכדי לכלכל את עצמן ואת מי שיקר/ה להן – זה כן, בין היתר מכורח הנסיבות; אבל לא קריירה. זו נפילה לאותה מלכודת פטריארכלית שלפיה או שאת רוצה להיות אימא או שאת "חושבת, פועלת ורוצה כמו גבר"; מלכודת שפוגמת ביכולת להכיר בקיומן של זהויות מרובות ושונות של נשים.
אני גם שמה בצד את ההנחה כאילו כולנו לכודות בהכרח באתוס נאו-ליברלי של "הגשמה עצמית", בעוד רבות מאיתנו בעיקר מבקשות לחיות את חיינו כפי שאנחנו מוצאות לנכון מבלי להכתיר רצון זה בכותרות שעשויות להיות ריקות מתוכן.
ואני גם שמה בצד את הבחירה העגומה בעיניי במילה השיפוטית "זונחות" ("זונחות את האימהוּת כבלתי-מספקת"), זאת בזמן שבמקביל נכתב ש-:

"חשוב לי להדגיש כי מקובלות עליי הגישות הפמיניסטיות אשר טוענות שאימהוּת היא בחירה אישית שאינה מחייבת את כלל הנשים, כמו-גם הטענה שאהבת-אֵֵם אינה אינסטינקט מולד ולכן אין מושג של 'אימהוּת טבעית'. כמו-כן מקובלת עליי הטענה שבמסגרת הפטריארכלית, הנשים חופשיות (אם הן אכן חופשיות) לבחור בין עבודה וקריירה לבין פנאי ובטלה לבין אימהוּת וכל דרך יכולה להעשיר ולספק אותן" (עמ' 16). 

אז אני שמה כל זאת בצד ומבקשת להתמקד במה שבעיקר בעייתי בעיניי:
אני לא בטוחה שפטריארכיה מנסה להעלים אימהוּת (ואם כן, זה מתרחש לצד שידול מסיבי אליה, בו-זמנית), אבל אם נסכים לרגע שאכן כך ואם דיבור על אי-אימהוּת מפורש כשיתוף פעולה מסוכן עם המפעל הפטריארכלי להעלמת אימהוּת – אזי בפועל שוב מוחנקת בשיח פמיניסטי היכולת להתייחס לאי-אימהוּת כאחת האפשרויות הנוספות שאמורות להיות פתוחות בפני נשים, ושאליה מייחלות נשים פלסטיניות, דרוזיות, בדואיות, לסביות, מזרחיות, הטרוסקסואליות, טרנסיות, אתיופיות, אשכנזיות, ביסקסואליות, יהודיות ולא רק – שפגשתי במהלך הדרך.
כפמיניסטית, ודאי שאחד הדברים האחרונים שהייתי רוצה להיחשד בהם הוא שהנני משת"פית של פוגעיי שאינם פוגעים רק בי, ועל-כן איזו ברירה לכאורה נותרת מלבד לחדול מלכתוב/ללמד/להרצות על אי-אימהוּת?

מדבריה של ד"ר אראלה שדמי עולה שבכל זאת יש אפשרות לעסוק באי-אימהוּת – וזאת אם אחדל מלהתכחש לאימהיות שבתוכי ואם אסכין להשית עליי היגיון אימהי, שמשמעותו בין היתר:

"במקום קפיטליזם – כלכלת נתינה וכלכלת קיום; במקום טרנס-הומניזם – הטבע וכל ברואיו; במקום אינדיבידואליזם – קהילה; במקום יחסי-כוח – איזון ואחריות; במקום מדינה – מקומיות; במקום מונותאיזם – רוחניות; במקום פמיניזם של שוויון – פמיניזם טרנספורמטיבי. […] כלכלת הנתינה של האֵם כדגם כלכלי וכהיגיון אנושי; חברה מטריארכלית – שוויונית, חופשית ומאוזנת; כלכלת קיום ונתינה במקום חליפין וצבירה […]".

העניין הוא שאני אישית 'דווקא' שואפת ומנסה לפעול למען עולם די דומה לזה שלו מייחלת אראלה. אולם אני שואפת אליו כחלק מזהותי כאשה (סיסג'נדרית, ובה-בעת בת-ברית לחשיבה ולפרקטיקה קווירית) וכפמיניסטית, כפי שאני מבינה פמיניזם. הציפייה שאתייחס לשאיפה זו באמצעות המשגתה והפנמתה כהיגיון אימהי, נחווית ומתפרשת על-ידי כדכאנות מיותרת מבית.

אני מבינה ממעמקים למה דיבור על אי-אימהוּת עשוי להעיר זיכרונות כאובים מאותו עשור שבו אימהוֹת פמיניסטיות רבות הרגישו במגננה ושחלקן אף הותקפו בשל אימהוּתן, לא פחות. אני גם מודעת לכך שעיסוק באי-אימהוּת ממוסגר לא אחת בשיח פמיניסטי עצמו – כעיסוק אשכנזי שתקוע בפמיניזם ליברלי של שנות השבעים והשמונים של 'נשים לבנות שרוצות להיות כמו הגברים ושלכן דוחות מעליהן אימהוּת'.
ולצד הבנה זו תחושתי היא שלא ניתנת כאן הזדמנות ליצור דיבור אחר, בין היתר לאור כאב שנגרם בעבר – דיבור שיכול להתייצב לצדן של אימהוֹת שמשלמות מחירים אדירים, שיכול להשתתף בחגיגתן של נשים את אימהוּתן ואימהיותן לצד מתן אוויר וחמצן לריבוי זהויות של נשים/פמיניסטיות גם כשאינן מתייחסות לאתיקה של דאגה שהיא מגדלור עבורן, כצעידה לאורם של ערכים אימהיים.

אני נוהגת לומר בהרצאות שלוּ אעודד נשים לאי-אימהוּת ו/או אתייחס לנשים שחוגגות את אימהוּתן ואימהיותן כמי ששבויות בתודעה כוזבת – לא אהיה שונה מפטריארכיה. אהיה 'פשוט' תמונת-ראי שלה שממשיכה לעוות את פניהם המרובים של נשים. לא הייתי רוצה שבשמה של כמיהה לדרך אֵם, יעוּותו פניי שלי ושל שכמותי, שקיימות ושמתמודדות ממילא במאבק חזיתי עם משדלי ילודה למיניהם.

זוהי קריאה שלא לשתף פעולה עם ההפרד ומשול שמופעל כלפינו אימהוֹת ולא אימהוֹת. ידי כולנו מלאות.

"להיות או לא להיות אימא?" – קול קורא

במסגרת לימודי פוסט-דוקטורט בתכנית למגדר ובמרכז לחקר וקידום בריאות האשה באוניברסיטת בן-גוריון, אנחה במהלך סמסטר ב' קבוצה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת.
הנה עוד כמה פרטים עליה; ניתן לפנות אליי במייל (orna.donath@gmail.com) לשאלות והבהרות.

================

על הקבוצה

בין שאת נמצאת בזוגיות ובין שלא, אם את חיה במדינת ישראל, נראה שאין צורך להכביר מילים על הלחץ שמופעל עלינו ללדת ילדות וילדים ולגדל אותם. לחץ זה נוטה להיות מופעל בדרכים גלויות וסמויות; והוא נוטה לצמצם את מרחב התנועה שלנו בהכרעה שאמורה להיות אישית ושתשפיע על חיינו מרגע הלידה ואילך.

מטרתה של הקבוצה להרחיב ככל שניתן את מרחב האפשרויות עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת (ביולוגיות או מאמצות); לייצר חדר משלנו שבו נוכל לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים.
לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות.

התכנים שייווצרו במפגשים ישמשו בסיס למחקר ראשון בסוגיה זו בישראל; מטרת המחקר תהיה לתרום לפיתוחם של מענים תיאורטיים ומעשיים לצרכים של נשים שמתלבטות אם להיות אימהוֹת. בהתאם לעקרונות אתיים שעליהם אני אמוּנה, פרטיהן של הנשים שתיקחנה חלק בקבוצה יישארו חסויים; לכל אחת ואחת תהיינה היכולת והזכות לעזוב את הקבוצה בכל שלב שהוא. המחקר נערך בשיתוף פעולה בין התכנית למגדר והמרכז לחקר וקידום בריאות האשה באוניברסיטת בן-גוריון.

עליי, המנחה
בעלת דוקטורט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ובעלת תעודה בהנחיית קבוצות מאוניברסיטת בר-אילן. מתנדבת כעשור במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית באזור השרון ומחברת הספר "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל".

במהלך 11 השנים האחרונות חקרתי הן את ההכרעה שלא להיות אֵם והן את ההכרעה שכן להיות אֵם. אולם השנים הללו אינן מסתכמות במחקר בלבד; במקביל, העברתי גם עשרות הרצאות וקיימתי מפגשים ושיחות עם נשים שיודעות בוודאות מה הן רוצות; עם נשים שתוהות מה להכריע; ועם נשים שמתבוננות על הכרעותיהן ומעריכות אותן בדיעבד.
המפגשים הללו לימדו אותי שהגיעה העת ליצור מרחב שבו יהיה ניתן להשתהות, לחשוב ולהרגיש – עבור מי ששואלות ומתלבטות לפני הישארות באי-אימהוּת או מעֲבר לאימהוּת.

את מוזמנת.

עשרה מפגשי הקבוצה יתקיימו אחת לשבוע בימי שלישי, החל מה-28/4/15, בין השעות 17:00-18:30, בבניין המחלקה לעבודה סוציאלית (מספר 17) באוניברסיטת בן-גוריון.
להרשמה ולקביעת מפגש היכרות אישי יש לפנות לגב' נירית סגל, רכזת מנהלית של המרכז לחקר וקידום בריאות האישה, במייל: womcen@bgu.ac.il או בטלפון: 08-6477562 – עד ל-19/2/15.

בעקבות הכתבה ב"ישראל היום"

בינואר 2012 קיבלתי מייל ראשון מיניב משיח, כתב הכתבה שפורסמה היום במוסף סופשבוע של "ישראל היום" בנושא חרטה על אימהוּת, שבו בירר איתי אם אפשר לשתף פעולה ולהשמיע קול. כיוון שהייתי אז באמצע תהליך הלמידה עניתי שכרגע אין עוד על מה לדבר אבל שלא יהסס לפנות אליי שוב בהמשך. וכך היה. במשך השנתיים וחצי שחלפו מאותו מייל ועד לאישור המחקר באוניברסיטה, יניב היה איתי בקשר אחת לכמה חודשים במחויבות אין-קץ לתת את מלוא הבמה לעמדה רגשית של חרטה.
הכתבה שפורסמה היום היא תוצאה של רגישות, הקשבה והתחשבות שנדיר לפגוש בתקשורת לסוגיה; של הבנה עמוקה שלו עד כמה כל מילה משנה.
מודה לך.
לא יכולתי לבקש תהליך עבודה משותף אחר מזה.

המחקר יפורסם בעתיד כספר; אני מקווה שייכתבו גם מאמרים בעקבות ראיונות שקיימתי עם עשרה גברים שמתחרטים על כך שהפכו לאבות.
הספר העתידי, כשם שהמחקר והכתבה, מוקדש ל-23 הנשים שהשתתפו בו, שנתנו אמוּן שאינו מובן מאליו.

זיכרונות מושתלים של אבות שפגעו מינית* [ט']

כתבתו של אילן לוקאץ' ששודרה ביום שישי שעבר במהדורת החדשות, הוקדשה לבני שמואל שהורשע בשלישית בגילוי עריות לאחר ששני ערעוריו נדחו ["בכתבה הזו תראו אדם, מגובה בהנהוני הסכמה ובחיבוקים של עורכי דינו ובמבטיו החומלים של אילן לוקאץ’,  ומשקר במצח נחושה שלא היו כל עדויות חיצוניות תומכות לאותו חלום, ואיך יתכן שאנס את בתו במשך שנים מבלי שאף אחת מאחיותיה תבחין  בכך"/אושרית נברה].

'האיזון' המדומה בכתבה זועק להיפוך:

* במקום לפקפק באמינותן של נשים כאילו הן ממציאות זיכרונות על גילוי עריות – לבחון כיצד אבות ממציאים זיכרונות  מסולפים, סלקטיביים וכוזבים, ש'מוחקים' מקרבם את מה שעשו.

* במקום להניח אוטומטית שבנשים מושתלים זיכרונות שרוטים בחדרי הטיפול למשל – לבחון באלו אופנים אבות שפגעו מינית משתילים לעצמם זיכרונות משופצים בארוחות משפחתיות, מול מצלמות, בחדרי חקירה ובאולמות בתי-המשפט.

* במקום לחרוץ שנשים שטוענות לגילוי עריות אחוזות זיכרונות שווא שלהם הן מאמינות – לבחון מהם המנגנונים הפסיכולוגיים והתנאים החברתיים שמאפשרים לאבות שפגעו מינית להיראות כאילו הם מאמינים לכל מילה של עצמם כשהם טוענים לחפותם.

* במקום להאשים נשים על כך שהן שותקות במשך שנים – לבחון באלו אופנים אתה ואת ואנחנו כחברה מסרבים להקשיב למה שכן נאמר.

* במקום לייחס עווֹן להיזכרות – לבחון את חטא ההכחשה, השִכחה וההתנערות.

"התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידיו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם […]".
(ג'ודית לואיס הרמן, 2014 [1992]. טראומה והחלמה, עמ' 20)

(*) שאלות אלה רלוונטיות גם לאבות חורגים, אימהוֹת, גיסים, דודים, אחים וסבים שפגעו מינית בבנות ובבני משפחתם; ולכל מי שפגעו מינית והמציאו מחדש את זיכרונם.

לקריאה נוספת על הכתבה: "זה לא חלום"/אבנר הופשטיין

העיתונאי ומשטרת השוביניזם

בטור שכתב בני ציפר "הסופר ומשטרת המגדר" שפורסם היום ב"הארץ" יצא ציפר להגנתו של א.ב. יהושע ואף הגדיל להצטרף בעקיפין ל"[…] תקתוק המקלדת של אלה שבדור הקודם לשלנו שלחו את יצירותיהן [של נשים – א.ד.] לעורך 'תרבות וספרות', שנאנח בקבלו אותן וקרא 'אל תיתנו להן עטים'".
אני לא מוצאת טעם לקחת את העט שהוא שלי מלכתחילה ולהתייחס לדברים רבים שכתב בטור, אלא לשניים בלבד:

 1.
"אבל דומני שגם הוא, עתיר הניסיון בפולמוסים עקרוניים, לא שיער את עוצמת ההתנפלות עליו – והוא אכן נבהל ומיהר להתנצל על דבריו מחשש שינודה. שכן, מה שא.ב. יהושע לא הביא בחשבון הוא שישראל נעשתה זה מכבר, קצת בדומה להודו, חברה של קאסטות. אם אתה נמנה עם הקאסטה שהייתי קורא לה לצורך העניין 'קאסטת תל-אביב', פשוט אסור לך להשתמש בטרמינולוגיה הנחשבת נורמלית לגמרי בקאסטות הנמוכות יותר. מיד תקים עליך את משטרת הבון-טון של הקאסטה, וגדודיה יצורו עליך וייצאו נגדך בשוקרים המילוליים שלהם. לא בשל תוכן הדברים, אלא מפני שעברת על חוקי הקאסטה שלך. […] במילים אחרות, נוצר כאן היפוך יוצרות: א.ב. יהושע, שלכאורה נראה כאן הסבא השמרן, הוא בעצם מהפכן חברתי, מפני שהוא מנסה לערבב את הערכים של הקאסטות השונות בארץ, ובכך להביא לשיתוף רב יותר בין שדרות העם ולהפחית את הניכור המעמדי. ואילו משטרת הבון-טון הנראית לכאורה מהפכנית ואוונגרדית, היא היא השמרנית, ומסרבת לזליגה של ערכים עממיים יותר לתוך הקאסטה הסגורה שלה".

הפסקאות האלה עלולות לעשות קצרים במוח ולכן מיותר כאמור מבחינתי להתייחס אליהן.
מה שכן, זו הזדמנות טובה לכתוב שלמרות שהתיוג והמיתוג משרת בעלי אינטרסים, נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת חיות וקיימות בשלל קבוצות חברתיות בישראל, ולא ב"קאסטת תל-אביב" בלבד.
במהלך העשור האחרון – כחלק משני מחקרים שערכתי בנושא ובמהלך מאות מפגשים והרצאות – פגשתי נשים שמתגוררות בכל רחבי הארץ, מזרחיות ואשכנזיות, עניות וממעמד הביניים, יהודיות, פלסטיניות ודרוזיות – שלא רוצות ללדת ולגדל ילדות וילדים. חלקן מגדירות עצמן כפמיניסטיות, אחרות לא.
היכולת לומר במפורש ובמוצהר "אני-לא-רוצה-להיות-אימא" והיכולת לחיות בעקביות עם היעדר הרצון, הן אלה שעשויות להיות מבוזרות בצורה לא-שווה בשל המחירים השונים שנשים תשלמנה על אמירתן זו; אבל היעדר הרצון חוצה "קאסטות". בנוסף, בכל "הקאסטות" יש מי שסבורות שהולדת וגידול ילדות וילדים היא מהלך נורמטיבי שמה בינו לבין "הנורמלי".

2.

"אני מכיר אישית כמה מאלה שיצאו בשצף נגד יהושע וכינו אותו טיפש ומפלצתי: להן עצמן יש ילדים, כלומר, הן סברו בדיוק כמו א.ב. יהושע שהבאת ילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלהן כנשים. אבל אוי ואבוי להן אם יודו בזה".

בתפישת עולם שלא מתחלקת לשחור ולבן בלבד, נשים יכולות להפוך לאימהוֹת, לחשוב שזה היה המהלך הנכון ביותר עבורן למרות הקשיים, ולחשוב שלהיות אימהוֹת זו זהות ראשונה מבחינתן שאין שנייה לה – ועדיין להכיר בכך שבהיותנו נשים שונות, לא לכולנו זה מתאים ואף להתייצב לצדן של מי שרוצות אחרת בחייהן.
התפישה הזו שלפיה יש כאן שתי קבוצות שניצבות בהכרח זו כנגד זו – "אימהוֹת" ו"לא אימהוֹת" – היא חלק מהלך רוח של הפרד ומשול ש"לא מרשה" לקלפים להיטרף. הפרד ומשול שמאוים מסולידריות שיכולה להתקיים בין נשים. הפרד ומשול שמתעלם מכך שישנן אימהוֹת שתתייצבנה לצד נשים שאינן אימהוֹת ומאבקיהן; ושישנן נשים שאינן אימהוֹת שתתייצבנה לצד אימהוֹת ומאבקיהן.
בנוסף, עשוי להיות פער, פער גדול ואף אדיר, בין המעשה של הולדת וגידול ילדות וילדים לבין העמדה הרגשית כלפי מהלך זה: אם אשה הפכה לאֵם, לא ניתן להסיק מכך שמבחינתה הבאת ילדות וילדים לעולם היא חלק מההגשמה העצמית שלה כאשה, בהכרח. נשים עשויות להפוך לאימהוֹת ובסתר לבן לומר בדיוק ההפך ממה שציפר כתב: הן עשויות לסבול מאוד, לשנוא את היותן אימהוֹת, לסבור שאימהוּת עבורן היא המון מלבד דרך שבה הן הגשימו את עצמן, ולהתחרט על כך שעשו זאת.
תפישת העולם של בני ציפר, בין היתר, היא זו שלא מאפשרת לקולות האלה להישמע ועושה כל שביכולתה להשאירם חנוקים. כך חוזרת ומשתחזרת תפישת מציאות בינארית שלפיה או שאת לא נורמלית אם לא רוצה להיות אימא, או שאת התגלמות הנשיות הנורמלית והמאושרת אם כן.
צר לקלקל. כלומר לא צר בכלל. הכרה בכך שישנן הסתעפויות רבות יותר מאשר חלוקה בינארית זו היא אולי תחילת דרך לתיקון עולם.

 

מכתב לקוראת של א.ב. יהושע

{הטקסט פורסם אתמול, יום שישי ה-1 באוגוסט, באתר onlife; ומובא כאן בכותרו המקורית ועם מחשבות נוספות אלייך}

===============
אם את אשה שלא רוצה להיות אימא ופתחת את מוסף "שבעה ימים" מהיום, סביר שנתקלת בקביעה ששמעת כבר רבות בעבר: שאת הפרעה במחזור הטבעי של הטבע, שאת סוג של נכה, שאת אגואיסטית נטולת אחריות, שאת מגלמת דמות של ניצבת בחיים שלך עצמך.

צילום מהעיתון

יהיה זה חסר ערך להגיב לו לגופו.
א.ב. יהושע הוא רק נשא אחד של התפישה הזו; נשא אחד מבין רבים רבים שכמותו.

אני כותבת לךְ, כי זכות הדיבור והשתיקה היא שלנו. אנחנו אלה שמשלמות את המחיר של התפישה הזו ואנחנו גם אלה שנשלם את המחיר על אימהוּת לצד שלל ההנאות ממנה, שלא לדבר על המחיר של אימהוּת בעל-כורחה. לא הגברים והסופרים שמעולם לא חיו בחברה והסתובבו בעולם כנשים, לא הגברים והסופרים שלעולם לא יהיו אימהוֹת בעצמם בחברה שמצפה מהן להיות גיבורות-על, לא הגברים והסופרים שמאות בשנים מדברים וכותבים לאידיאל נשי לפי תפישתם, שמה בינו לבינינו נשים בשר ודם.

אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שהיי שקטה. אין בך דופי. כלומר אין בך דופי יותר או פחות מכל בת-אנוש. אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שבשונה מהמשקיפים מהצד שמריעים מהיציע לכיוונה של אימהוּת, ברור לי כשם שברור לך שאת ועוד איך לוקחת אחריות כשבוחנת על-סמך היכרותך את עצמך ואת נסיבות חייך – אם את רוצה ומסוגלת לגדל ילדות וילדים, וברור לי כשם שברור לך שבכך את תופסת את מקומך כדמות הראשית בחייך. לא ניצבת. ראשית.
אגואיזם הם קוראים לזה? אני קוראת לזה השקוף המיתמם: כולנו אגואיסטים במובן זה שעושים שיקולים של עלויות ותועלות אישיות. גם כשתורמים בסתר, גם כשחשוב לנו איך אנחנו נתפשים בעיני החברה ובעיני עצמנו (ברוח התקופה – נדיבים, גיבורים), וכן, גם כשאנחנו הופכים להורים.

אני כותבת לךְ כדי לומר לך שכל אותם אלה שאומרים לך שאת חסרת אחריות, משל היית אטום משייט בחלל שמנותק מכל מערכות-יחסים אחרות (כחברה, כעובדת, כבת-זוג, כאחות לאחיות ולאחים, כפעילה חברתית, כבת להורים, כמתנדבת למען הקהילה ועוד) רק בגלל שאין לך ילדות וילדים – עושים מעשה חמור שלעולם כנראה לא יידרשו לתת עליו את הדין: הם מתנערים מאחריות בעצמם. שתינו הרי יודעות שדקה אחרי שהם יקבעו לגבייך בנחרצות שאת כזו וכזו וכזו כדי לוודא שתיישרי קו ותהפכי לאֵם, הם יסירו ידם מההשלכות. אם יהיה לך קשה, אם תתייסרי לילות כימים, אם תהיי אחוזת חרדה, אם תרגישי בודדה ותזדקקי למה שמגיע לך במדינה מתוקנת כאֵם ואם תתחרטי על כך שהחלטת ללדת/לגדל ילדות וילדים, הם יפנו לך גב או יגישו כתף קרה כשיאמרו לך בשפת גוף מתנערת ש"בחירה שלך, אשמתך. תתמודדי". הם לא יעצרו לשנייה לבחון מה היה חלקם במתרחש כשדחפו אותך לחיק האימהוּת שאליה מלכתחילה אולי לא רצית להיכנס. לא יעלה על דעתם שיש להם חלק נכבד בהולדות בלתי-רצויות ובסבל שלא אחת נלווה להן. איפה הם ואיפה אחריות, אמרי לי.

אני כותבת כדי להגיד לךְ שאם הם רוצים שניצמד ל"מחזור הטבעי של הטבע" אז שקודם יבטלו לחלוטין את טיפולי הפוריות. אם אדון טבע קבע שאשה לא יכולה ללדת ולהפוך לאֵם אז נצדיע לו ונציית. אם אדון טבע קבע שאשה תצליח להיכנס להיריון "רק" פעם אחת, שכך יהיה. הטיפולים לא יבוטלו, ובגדול – טוב שכך, כי זכותן של נשים להפוך לאימהוֹת כשרוצות ומתקשות, אבל שישימו לב מתי נוח להם להיצמד ל"טבע" ומתי לא. ובמילים אחרות, מבחינתם "המחזור הטבעי של הטבע" לא באמת משנה והוא בכלל לא העניין. העיקר שנלד ילדות וילדים.

אני כותבת לךְ כדי להגיד לך שאת לא תופעה ולא טרנד. משחר ההיסטוריה היו נשים שלא הפכו לאימהוֹת משלל סיבות שכלל לא נדרש לפרט על-אודותן, למען האמת. הנקודה היא לא למה את לא רוצה, איזו ילדוּת הייתה לך והאם זה בגלל שכן או לא עברת טראומה (לא מעט נשים שחוו טראומה בחברה פוצעת כמו שלנו הפכו לאימהוֹת תחת צלה ובעקבותיה). אלומת האור לא אמורה להיזרק עלייך ולהיטפל אלייך אלא על כל מי שמסרבים להכיר בכך שאנחנו שונות זו מזו ברצונותינו ובנסיבות חיינו, גם אם חולקות את אותם איברים נקביים. זוהי אלומת אור שבסיומה בוהק סימן שאלה: מה מאיים עליכם ולמה מפחיד אתכם שאנחנו שונות זו מזו? מה מאיים עליכם ולמה מפחיד אתכם שאנחנו דווקא לא ניצבות בתסריט האחיד שיצרתם ושאותו אתם כופים?

כותבת לךְ. ועכשיו ממשיכות בחיינו. עם משמעות, בלי משמעות. לא להם להחליט.

צוואה פומבית

אם יבוא יום שבו אמות על רקע מה שמכונה 'רקע לאומני' –
שלא תעזו לנקום דמי*
שלא תעזו לפגוע בחייהם של פלסטיניות ופלסטינים, פגיעה שתוביל לפגיעה בחייהם של יהודיות ויהודים, שתוביל לפגיעה בחייהם של פלסטיניות ופלסטינים, שתוביל לפגיעה בחייהם של יהודיות ויהודים, שתוביל. וחוזר חלילה.
שלא תעזו להסיק שאם מתתי בעקבות שנאה כאב פחד וייאוש, הייתי חושבת או מרגישה אחרת כשחייתי.

(*) אתה: מי בכלל ירצה לנקום דמך יא סמולנית בוגדת!?!?
אני: אהלן. אין בעיה. העיקר שאנחנו על אותו עמוד בצוואה.

איך נשמעת תרבות בפעולה

ביום שישי האחרון שודרה באחד מערוצי הטלוויזיה כתבה על זמרת ידועה שתקליט נוסף שלה עומד לצאת ושהפכה לאחרונה לאֵם.
בזמן הצפייה שמעתי, מוחשית, איך עושה תרבות בפעולה.
צפיתי, וראיתי איך סוללים לנגד עיניי את התפישה שנדמה שאין בלתה שלפיה אי-אימהוּת = אגואיזם, שעמום והיעדר משמעות אמיתית לקיום, בעוד אימהוּת = ההפך.
אני מאמינה לאותה זמרת כשאמרה שהחיים הפכו למורכבים יותר מאז שבנהּ נולד "כי אתה הכי אגואיסט. שום דבר לא עניין אותי חוץ מעצמי ומהשאיפות שלי. זה מה שהייתי מתעסקת בו כל היום ופתאום אתה מתעסק בדבר [ש]באמת הכי חשוב בעולם".
אני מאמינה לה גם כי מי שֹמני שלא להאמין לה, גם כי אני סומכת עליה שהיא זו שיודעת באיזה אופן חייה השתנו וגם כי הגיוני לי שעבור נשים רבות אימהוּת הופכת למערכת-יחסים שאין שנייה לה עבורן.

אז בשביל מה בכלל לכתוב על זה?
כדי להתעקש על שרטוט נתיבים מסועפים יותר מאלה; נתיבים שקיימים אמנם על המפה בחיי היומיום של נשים ואימהוֹת אולם הם בלתי-נראים ובלתי-נשמעים כמעט.
לצד אותה זמרת שהשמיעה קולן של אימהוֹת רבות ולצד דבריו של במאי הכתבה שאמר ש"האימהוּת החדשה נתנה לה משמעות ופרופורציות" –

ישנן
נשים שאינן אימהוֹת, שמעניינים אותן דברים נוספים מלבד עצמן והשאיפות שלהן, הגם שאין שום רע בעיניי להיות עסוקה בשלך.
נשים שאינן אימהוֹת, שלחייהן 'דווקא' יש משמעות מבחינתן.
נשים שאינן אימהוֹת, שלטוב ולרע החיים מורכבים להן.
נשים שאינן אימהוֹת, שחיות בפרופורציות, גם אם אין לי מושג מה זה אומר ומי קובע מהן הפרופורציות.

וישנן
נשים שגם לפני שהפכו לאימהוֹת עניינו אותן דברים נוספים מלבד עצמן והשאיפות שלהן.
נשים שגם אחרי שהפכו לאימהוֹת לא מעניין אותן דבר מלבד עצמן והשאיפות שלהן.
נשים שלחייהן הייתה משמעות מבחינתן גם לפני שהפכו לאימהוֹת.
נשים שהפכו לאימהוֹת ואז הבינו שאימהוּת לא הכי חשובה להן בעולם.
נשים שמבחינתן אימהוּת רוקנה את חייהן ולא מילאה כפי שהובטח.

התעקשות לחזור ולהבהיר שישנם נתיבים רבים ומסועפים יותר מהאחד ששורטט בכתבה כאילו הוא היחיד או הראשי – חשובה כדי שנוכל לשוטט, להשתהות, לבחון ואז לראות אם באפשרותנו להכריע לאן להמשיך מכאן או היכן להישאר.
אמירות שחוזרות על עצמן שוב ושוב עד לכדי מחיקתו של הדמיון, ועטיפה קלישאתית של אמירות כאלה, עשויות שלא לאפשר לנו לעשות בדיוק את זה.

 

 

 

בין "בחירה" ל"הסכמה" ל"רצון": מחשבות על אי-אימהוּת*

במהלך העשורים האחרונים, במדינות רבות וישראל ביניהן, אימהוּת הולכת ומתנתקת בתודעה הציבורית מן התפישה כי היא גורל בלתי-נמנע שנכפה על נשים. אימהוּת הולכת וממוסגרת כבחירה אישית של סובייקטיות רציונליות, מיודעות ואוטונומיות שבפניהן פתוחה יותר מאפשרות אחת כאשר כל שעליהן לעשות הוא לבחור מתוכן כצרכניות נבונות שיודעות היטב מה הן רוצות ולמה הן זקוקות.
בנבכי חגיגה נאו-ליברלית, קפיטליסטית ופוסט-פמיניסטית זו, מתבצע סירוב עיקש להתבונן על רעיונות של "בחירה" ו"בחירה באימהוּת" בחשדנות הנדרשת: האם כל אישה בישראל יכולה להיות לא-אֵם במידה וזהו רצונה? האם ישנה חלוקת משאבים שווה בכל המעמדות, בכל המוצאים, בכל הלאומים, הדתות והמסורות ביכולת לחיות כנגד הנורמה? האם איום בנידוי מהמשפחה או מהקהילה בעקבות אי-אימהוּת עולה בקנה אחד עם רעיון "הבחירה החופשית" של נשים? האם התייחסות למי שרוצה לא להיות אימא כאישה מקולקלת במקרה הרע, וכ-לא-בת-אדם במקרה הרע, מסמנת קיומו של מרחב חופשי? האם שימוש ברגש החרטה כאיום כלפי נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת או שמתלבטות בעניין – הנו עדות לאווירה של "בחירה"?
המענה הוא שלילי. אנחנו לא חיות במציאות חברתית בה ישנה גזרה שווה בין אפשרויות: גם אם ישנה אפשרות להכריע בין א' ל-ב', לא אחת, אפשרות ב' היא מבוי סתום שעשוי להוביל לסבל ולענישה כבדים מנשוא. במילים אחרות, גם אם בהחלטה להפוך לאֵם קיים פוטנציאל להתגלמותה של אישה כסובייקטית שרושמת את סיפורהּ הביוגרפי וכיכולה לנווט בתוכו, תנאי-חייהן של נשים מקבוצות חברתיות שונות תוחמים את גבולות מרחב תנועתן.
מעבָר לאימהוּת עשוי שלא לנבוע מבחירה בכלל ואישית בפרט אלא כפועל יוצא של נסיבות מקריות; והוא עשוי אף להיעשות תחת כפייה מרובת-פנים זאת בהתאם ל'משקלן' של נשים בשדה – כלומר בהתאם ליכולתן המובנית להפעיל 'משיכה או 'דחייה' של הכוחות החברתיים שמקיפים אותן.
והכוחות הם רבים. הם הכל מלבד לא-קיימים. אלו כוחות שלא מופעלים באמצעות אקדח שמוצמד לרקה, והם בעיקר מעמידים פנים כי הם מנומסים. הם לא מופעלים פיזית בהכרח אבל הם מפוזרים בכל מקום, מחלחלים לתודעה בשקט שקוף ועל-כן הם קשים לאיתור. אלו כוחות מנומסים משום שלכאורה ידם אינה במעל, אך יש להם שומרי-סף – כמו למשל משפחה ותקשורת או עמותות לעידוד ילודה, כמו-גם רופאות ורופאים – שעושים את העבודה עבורם. הם מנומסים משום שלא בהכרח ולא תמיד הם צועקים את עצמם בקולי-קולות אמנם, אך הם מדברים ללא הרף כך שלא נותר מרווח להשחיל מילה אחרת. וגם אם מילה אחרת מצליחה להשתחל בסדק צר שנוצר, היא מתויגת כזרה, כבלתי-שפויה, כבלתי-מוסרית וכראויה לגינוי.
כוחנות מנומסת לכאורה שכזו עשויה שלא לספק מרחב פתוח לבחינה אישית של מסורות-פריון: האם אני רוצה להיות אימא, ואם כן – למה? מה אני מבקשת לעצמי?
בחברה הישראלית מעודדת הילודה, שלא לומר משדלת הילודה – השאלה "למה" היא שאלה שמרבה להישאל מבחוץ, ותמיד בחד-סיטריות שנוטה אידיאולוגית. נשים שלא רוצות ילדים מוצאות עצמן ניצבות בפני גבות מורמות שתמהות: "למה? איך זה שאת לא רוצה ילדים?"; וכך גם אימהוֹת לילד/ה אחת/ד שנשאלות: "למה? למה את לא ממשיכה? למה את אימא רעה לילד/ת/ך היחיד/ה?". השאלה "למה את רוצה ילדים?" או "למה את רוצה יותר מילד אחד או יותר משניים?" או "למה את ממשיכה בטיפולי פוריות למרות שאולי מייסר וכואב לך?" – לרוב אינה נמצאת על סדר היום.
הלוואי והיינו יכולות לוותר על השאלה החיצונית "למה". "למה" – בהקשר ובטון מסוימים – היא מילת שאלה שנוטה להוביל אל מחוזות של התנצלות והצטדקות, וזו שאלה שלא אחת מובילה אותנו אל עבר דוכן הנאשמות, נאשמות שמצופות להוכיח את חפותנו מפשע שלא היה ולא נברא.
אך היעדר חד-סיטרי של סימן שאלה הוא זה שמייצר בדרכו סימן קריאה, כאילו ברור שכולנו רוצות להיות אימהוֹת; ברור שנעשה כל מה שנדרש ובמשך כמה זמן שיידרש כדי להיות אימהוֹת. ברור.

ולא. לא בהכרח ברור. יש להתחיל לדבר בקול רם ונחרץ יותר שלא בהכרח ברור.

מחקר שערכתי ושנכתב כעת, עוסק בחרטה על אימהוּת ונוגע בין היתר בדרכים שונות שהובילו נשים להיות אימהוֹת. הוא מלמד אותי שישנן נשים שהפכו לאימהוֹת בהסכמה, אך לא מרצון: נשים שרצו לא להיות אימהוֹת ונאלצו להכריע בין אפשרות גרועה מבחינתן (ללדת ולגדל ילדים) לאפשרות גרועה יותר מבחינתן (להיות מנודות מהמשפחה, להיות מגורשות מנישואין, לחיות את חייהן כ"כבשים שחורות" וכ"עופות מוזרים", לחיות תחת איום לפיו בוודאות עוד יגיע יום בו יוטל עליהן צל כבד של תחושת הפסד ושל חרטה מייסרת).
על-פניו, הן הסכימו. אז על-פניו, הן בחרו. אך מה בין "הסכמה" ל"רצון"? אינני הראשונה שמצביעה על ההבחנה בין "הסכמה" לבין "רצון". אלו מילים שמסמנות יחסי-כוח במערכות-יחסים מיניות ויש להתבונן דרכן גם על יחסי-כוח בזירת הפריון והילודה. לחשוב באמצעותן על אותם מצבים בהן נשים מרגישות שהן רוצות שלא להיות אימהוֹת, ומסכימות שכן, לא כי הן חסרות-ישע אלא כי ברגע נתון אין להן ברירה אלא לעשות הכרעות פרגמטיות ומלאות-ישע לאור קריאת מפת חייהן שרחוקה לעתים שנות-אור מרעיון "ה-בחירה".
הסטת השיח מהתמקדות ב-"כן בחרה/לא בחרה" – מחויבת, משום ש"בחירה" אינה חזות-הכל. היא מחויבת משום שדיבור שמצמצם עצמו לשאלה "כן בחרה/לא בחרה" נתפש כפְטוֹר מהתמודדות עם הסיבות המורכבות של מעבר לאימהוּת ועם ההשלכות בפועל של לידת ילדים ללא רצון, על חייהן של נשים.
העיסוק התרפויטי והנאו-ליברלי ברעיון "הבחירה" מסמא עיניים מלראות ששאלות אחרות, חשובות לא פחות אם לא יותר, רוחשות סביב ילדים שנולדים ומטופלים: מהן המשמעויות של מציאות חברתית בה נשים נאלצות להסכים כשהן לא רוצות? מהן ההשלכות של ילודה וגידול ילדים שמתרחשים בהסכמה אך ללא רצון? מי הן אלה שמשלמות את המחיר גם 8, 13, 19 שנים ואולי לעולמים על מעבר לאימהוּת ללא רצון תחת שידולו של "הקהל מהיציע" שנעלם בבוקר שאחרי? האם כמיהה והזדקקות לאהבה, למשפחה, לערי מקלט מדיכוי לאומי, אתני, דתי, מיני, מגדרי ומעמדי, להפרת בדידות, לשייכות ולתיקון עולם אישי מחויבות לעבור בשעריה של אימהוּת? האם כחברה אנחנו מאפשרים לדלתות נוספות להיפתח בכדי לממש כמיהות אלה או שכולן נעולות וננעלות בדיון הציבורי ומכאן שבסופו של דבר התחושה היא שיש רק אחת שניתן לעבור דרכה?

אני חושבת שמילים אלה אינן רלוונטיות רק לנשים שרוצות לא להיות אימהוֹת. אני חושבת שבכל פעם בה אנחנו מעלות על דל שפתינו – בשיחות, במפגשים ובכתיבה – את האפשרות להיות לא-אימהוֹת (לא כבדרך אגב מרפרף או בכמעין מס שפתיים), אנחנו מרחיבות את הצוהר גם לאימהוּת בת-קיימא עבור נשים שרוצות ללדת ולגדל ילדים, עבור נשים שחוגגות את האימהוּת, שעבורן זו זהות שאין שנייה לה. כל עוד גינוי של אי-אימהוּת נמשך, אימהוּת אינה יכולה לפשוט מעצמה כסות אידילית שקשה עד בלתי-אפשרי לתפקד תחתה. כל עוד נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת, מפוקחות ביד אחת בשמו של מיתוס, היד השנייה לופתת בחוזקה מערכות-יחסים בין נשים וילדים באופן שמקשה גם על אימהוֹת לנוע ולהשתחרר מאחיזה.
זוהי חרב-פיפיות; אלו ימים בהם היא מונפת מעל כולנו ביתר-שאת; זהו זמן לומר בקול רם עוד יותר: די.

* הטקסט פורסם לראשונה בגיליון "נשים וטכנולוגיות רפואיות" דצמבר 2012.

דרך הכסף (פוסט אורחת)

מאת הגר
אני נוסעת למשרד של עורכת-הדין שלי לאסוף ממנה צ׳קים. הרבה כסף מחכה לי שם. לא סכום משנה-חיים, אבל בהחלט כזה שעושה נעים בחשבון הבנק. זה הכסף שקיבלתי במסגרת הסכם הפשרה שחתמתי עם הגבר שהטריד אותי מינית, התנכל לי בעבודה, אימלל אותי והפך את החיים שלי לגיהנום.
כל הנסיעה אני נזכרת בפעם הראשונה שעשיתי את הדרך למשרד הזה, לפני קצת יותר משנה. הייתי אז צל חיוור של עצמי, נתונה למתקפת טרור אכזרית של גבר אחד, בוס, שניצל את פערי המעמדות של מקום העבודה כדי להטריד, לאיים, לרדות ולהתעלל. התעללות נפשית בעבודה, גם כזו שאינה כרוכה בהטרדה מינית, מוכרת כגורם למועקה קשה, מתח נפשי, דיכאון וחרדות. כשנכנסת לתמונה גם הטרדה מינית, העניינים מחמירים ומסתבכים עוד יותר. בשורה התחתונה הרגשתי לכודה לגמרי, בלי שום מוצא, בין ציפורניו של גבר תאב שליטה ושיכור מכוח. הכאב היה בלתי נסבל.
דמותי הרגועה והמחייכת במראה הקדמית של האוטו מאשרת לי איזו דרך עשיתי מאז.
כשקיבלתי את ההחלטה לתבוע אותו בתביעה אזרחית בבית הדין לעבודה בגין הטרדה מינית והתנכלות, העברתי את המשחק למגרש שבו אינני מוחלשת כל כך. למגרש שבו יש חוק, ויש פסיקה, ויש דין ויש דיין. במגרש הזה אני איני תלויה בו לפרנסתי או לכל עניין אחר, הוא אינו נהנה עוד מעמדת הכוח וההשפעה שנלווית למשרה הבכירה, ושלטון-היחיד החשוך שבחסותו פועלים עברייני מין ואלימות מפנה את מקומו לטובת שלטון החוק, ולמרחב שיש בו עדים לכל מילה שנאמרת ולכל פסיק שנפסק.
לאור היום יש אפקט מחטא, מפלצות נמסות בו והופכות לשלולית.
במעבר למגרש המשפטי הדינמיקה השתנתה מהקצה אל הקצה.
ראו אותי, הקשיבו לי, האמינו לי.
הצדק יצא לאור ועכשיו אני בדרך לאסוף את הכסף.

אבל המסלול האזרחי עדיין נחשב לאח הקטן והפחות מוצלח של המסלול הפלילי. הוא נתפס כמסלול שמתאים למקרים ״קלים״, או כנלווה או משלים למסלול הפלילי. בעיניי זו טעות. אני חושבת שתביעה אזרחית היא הכלי המרכזי שבעזרתו אנחנו, נשים שנפגעו מעבירות אלימות ומין, יכולות להשיב את הסדר על כנו, לתקן-במשהו את העוול שנגרם לנו, וגם לצאת ממנו מחוזקות וזקופות קומה, ולצמצם את הנזקים הקשים שעלולים להיגרם למתלוננות במסלול הפלילי. כי ההליך הפלילי עצמו, על כל הכרוך בו: חקירות משטרה, פרסום משפיל, סגירת דילים בין פרקליטים מעל לראש של המתלוננת, סגירה רשלנית של תיקים וכך הלאה, רחוק מלהתאים לכל אחת. המחירים שהמתלוננות משלמות עליו הם עצומים, ולעיתים הוא אף יותר טראומתי מהפגיעה עצמה.
בהליך האזרחי, לעומת זאת, התובעת היא האישה שנפגעה; לא המדינה. מכאן ששום החלטה בתיק לא מתקבלת מאחורי הגב שלה, ללא ידיעתה ואישורה. התובעת נמצאת בשליטה מלאה על העניינים.
אבל מעבר לכך, אני רוצה לאתגר את התפיסה המקובלת שלפיה כלא הוא העונש הראוי לעברייני מין, ולהציע את מודל הכלא הכלכלי. אם במקום לשבת בבית סוהר וליפול כנטל על צווארה של משלמת המיסים, עברייני מין היו נשארים במעגל העבודה (במשרות שבהן הם אינם ממונים על נשים), אבל היו משלמים כל שקל שהם מרוויחים – מעבר למינימום הנדרש להישרדות – כפיצויים לאישה או לנשים שבהן הם פגעו, כל הצדדים היו יוצאים נשכרים. האישה שנפגעה, היתה זוכה להליך הוגן ומכבד, שהיה מחזק את תחושת השליטה המתחדשת שלה במקום לרסק אותה פעם נוספת. בנוסף, היא היתה מקבלת הרבה כסף, שמן הסתם היה עוזר לה מאוד בשיקום חייה וביציאה לדרך חדשה. העבריין, היה נשאר בצד הנורמטיבי של החיים. הסיכוי שלו להידרדר לעולם הפשע היה נמוך יותר, והפגיעה בחפים מפשע שסביבו (משפחה, ילדים) היתה מצטמצמת למינימום ההכרחי. והחברה היתה מרוויחה פעמיים. פעם אחת מהקלת העומס על המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ובתי הכלא, עומס שכולנו משלמות ומשלמים עליו מחיר כבד, ופעם שניה מהמעבר של כסף (שמשמעותו כוח, עצמאות, מעמד וזכויות) מידיים של גברים עברייני מין, לידיים של נשים שנפגעו מהם.

95% מההון העולמי, המצויים בידיים גבריות, הם אחד מהיסודות המוצקים לחוסר השוויון בין המינים. הטלת עונשים כספיים כבדים על עברייני מין, במקום עונשי מאסר בפועל שאין בהם תועלת לאיש, מערערת על מאזן הכוחות המעוות הזה, וחותרת לחלוקת משאבים צודקת ושוויונית יותר.

================
המשך מחשבות בעקבות שיחות עם הגר
כשהגיונות קפיטליסטיים מושלים בכיפה וכשכסף הוא שמדבר, מעניין לחשוב למה האפשרות של תביעה בהליך אזרחי כמעט ולא מדוברת בשיח הציבורי. ולא רק שהיא לא מדוברת אלא שבמידה ואישה כן תחליט ללכת במסלול זה, היא ישר תיחשד כשקרנית, כטופלת תלונת-שווא וכתאבת-בצע.
האם יש כאן התנגדות סמויה/פאניקה ציבורית למול הרעיון שכספים יועברו לידיהן של נשים?
האם זו דרך נוספת לומר לנשים שהתעסקות עם כסף ובעלות עליו לא יאה להן?
נראה שהגיעה העת שמסלול של תביעה אזרחית יהיה נוכח יותר בתודעה הציבורית גם בכדי להרחיב את מנעד האפשרויות שעומדות בפני נשים, גם בכדי לפרק סטיגמות שמרחפות סביב נשים וכסף, וגם בכדי שהשתגרותו של הליך זה תוביל אולי להקמתו של גוף שיאפשר ליותר נשים לממן אותה (כסוג של הלוואה שתוחזר בסיום ההליך), מימון שייתכן שנמנע כיום מרבות.