דרך הכסף (פוסט אורחת)

מאת הגר
אני נוסעת למשרד של עורכת-הדין שלי לאסוף ממנה צ׳קים. הרבה כסף מחכה לי שם. לא סכום משנה-חיים, אבל בהחלט כזה שעושה נעים בחשבון הבנק. זה הכסף שקיבלתי במסגרת הסכם הפשרה שחתמתי עם הגבר שהטריד אותי מינית, התנכל לי בעבודה, אימלל אותי והפך את החיים שלי לגיהנום.
כל הנסיעה אני נזכרת בפעם הראשונה שעשיתי את הדרך למשרד הזה, לפני קצת יותר משנה. הייתי אז צל חיוור של עצמי, נתונה למתקפת טרור אכזרית של גבר אחד, בוס, שניצל את פערי המעמדות של מקום העבודה כדי להטריד, לאיים, לרדות ולהתעלל. התעללות נפשית בעבודה, גם כזו שאינה כרוכה בהטרדה מינית, מוכרת כגורם למועקה קשה, מתח נפשי, דיכאון וחרדות. כשנכנסת לתמונה גם הטרדה מינית, העניינים מחמירים ומסתבכים עוד יותר. בשורה התחתונה הרגשתי לכודה לגמרי, בלי שום מוצא, בין ציפורניו של גבר תאב שליטה ושיכור מכוח. הכאב היה בלתי נסבל.
דמותי הרגועה והמחייכת במראה הקדמית של האוטו מאשרת לי איזו דרך עשיתי מאז.
כשקיבלתי את ההחלטה לתבוע אותו בתביעה אזרחית בבית הדין לעבודה בגין הטרדה מינית והתנכלות, העברתי את המשחק למגרש שבו אינני מוחלשת כל כך. למגרש שבו יש חוק, ויש פסיקה, ויש דין ויש דיין. במגרש הזה אני איני תלויה בו לפרנסתי או לכל עניין אחר, הוא אינו נהנה עוד מעמדת הכוח וההשפעה שנלווית למשרה הבכירה, ושלטון-היחיד החשוך שבחסותו פועלים עברייני מין ואלימות מפנה את מקומו לטובת שלטון החוק, ולמרחב שיש בו עדים לכל מילה שנאמרת ולכל פסיק שנפסק.
לאור היום יש אפקט מחטא, מפלצות נמסות בו והופכות לשלולית.
במעבר למגרש המשפטי הדינמיקה השתנתה מהקצה אל הקצה.
ראו אותי, הקשיבו לי, האמינו לי.
הצדק יצא לאור ועכשיו אני בדרך לאסוף את הכסף.

אבל המסלול האזרחי עדיין נחשב לאח הקטן והפחות מוצלח של המסלול הפלילי. הוא נתפס כמסלול שמתאים למקרים ״קלים״, או כנלווה או משלים למסלול הפלילי. בעיניי זו טעות. אני חושבת שתביעה אזרחית היא הכלי המרכזי שבעזרתו אנחנו, נשים שנפגעו מעבירות אלימות ומין, יכולות להשיב את הסדר על כנו, לתקן-במשהו את העוול שנגרם לנו, וגם לצאת ממנו מחוזקות וזקופות קומה, ולצמצם את הנזקים הקשים שעלולים להיגרם למתלוננות במסלול הפלילי. כי ההליך הפלילי עצמו, על כל הכרוך בו: חקירות משטרה, פרסום משפיל, סגירת דילים בין פרקליטים מעל לראש של המתלוננת, סגירה רשלנית של תיקים וכך הלאה, רחוק מלהתאים לכל אחת. המחירים שהמתלוננות משלמות עליו הם עצומים, ולעיתים הוא אף יותר טראומתי מהפגיעה עצמה.
בהליך האזרחי, לעומת זאת, התובעת היא האישה שנפגעה; לא המדינה. מכאן ששום החלטה בתיק לא מתקבלת מאחורי הגב שלה, ללא ידיעתה ואישורה. התובעת נמצאת בשליטה מלאה על העניינים.
אבל מעבר לכך, אני רוצה לאתגר את התפיסה המקובלת שלפיה כלא הוא העונש הראוי לעברייני מין, ולהציע את מודל הכלא הכלכלי. אם במקום לשבת בבית סוהר וליפול כנטל על צווארה של משלמת המיסים, עברייני מין היו נשארים במעגל העבודה (במשרות שבהן הם אינם ממונים על נשים), אבל היו משלמים כל שקל שהם מרוויחים – מעבר למינימום הנדרש להישרדות – כפיצויים לאישה או לנשים שבהן הם פגעו, כל הצדדים היו יוצאים נשכרים. האישה שנפגעה, היתה זוכה להליך הוגן ומכבד, שהיה מחזק את תחושת השליטה המתחדשת שלה במקום לרסק אותה פעם נוספת. בנוסף, היא היתה מקבלת הרבה כסף, שמן הסתם היה עוזר לה מאוד בשיקום חייה וביציאה לדרך חדשה. העבריין, היה נשאר בצד הנורמטיבי של החיים. הסיכוי שלו להידרדר לעולם הפשע היה נמוך יותר, והפגיעה בחפים מפשע שסביבו (משפחה, ילדים) היתה מצטמצמת למינימום ההכרחי. והחברה היתה מרוויחה פעמיים. פעם אחת מהקלת העומס על המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ובתי הכלא, עומס שכולנו משלמות ומשלמים עליו מחיר כבד, ופעם שניה מהמעבר של כסף (שמשמעותו כוח, עצמאות, מעמד וזכויות) מידיים של גברים עברייני מין, לידיים של נשים שנפגעו מהם.

95% מההון העולמי, המצויים בידיים גבריות, הם אחד מהיסודות המוצקים לחוסר השוויון בין המינים. הטלת עונשים כספיים כבדים על עברייני מין, במקום עונשי מאסר בפועל שאין בהם תועלת לאיש, מערערת על מאזן הכוחות המעוות הזה, וחותרת לחלוקת משאבים צודקת ושוויונית יותר.

================
המשך מחשבות בעקבות שיחות עם הגר
כשהגיונות קפיטליסטיים מושלים בכיפה וכשכסף הוא שמדבר, מעניין לחשוב למה האפשרות של תביעה בהליך אזרחי כמעט ולא מדוברת בשיח הציבורי. ולא רק שהיא לא מדוברת אלא שבמידה ואישה כן תחליט ללכת במסלול זה, היא ישר תיחשד כשקרנית, כטופלת תלונת-שווא וכתאבת-בצע.
האם יש כאן התנגדות סמויה/פאניקה ציבורית למול הרעיון שכספים יועברו לידיהן של נשים?
האם זו דרך נוספת לומר לנשים שהתעסקות עם כסף ובעלות עליו לא יאה להן?
נראה שהגיעה העת שמסלול של תביעה אזרחית יהיה נוכח יותר בתודעה הציבורית גם בכדי להרחיב את מנעד האפשרויות שעומדות בפני נשים, גם בכדי לפרק סטיגמות שמרחפות סביב נשים וכסף, וגם בכדי שהשתגרותו של הליך זה תוביל אולי להקמתו של גוף שיאפשר ליותר נשים לממן אותה (כסוג של הלוואה שתוחזר בסיום ההליך), מימון שייתכן שנמנע כיום מרבות.