אישה, דברי!

7 06 2011

בימים האחרונים מתפרסמים בפייסבוק ובבלוגים שונים ברחבי הרשת סיפוריהן של נשים שמשתפות במקרי האונס שהן עברו. לא מדובר בסיפורי "הזר שקופץ מהשיחים" אלא באונס על-ידי אדם מוכר בדרגה כזו או אחרת. מדובר בכל אותם מקרים בהם במהלך סקס לא ראו אותנו, לא הקשיבו לנו; כל אותן פעמים בהן לכאורה היינו שם אבל בעצם לא.
לא היינו שם כי חלקנו התנתקנו מעצמנו כשעשו לנו משהו שלא רצינו, שלא היה נעים או שהכאיב לנו; לא היינו שם כי תמיד היה מעורב מישהו שראה והקשיב רק לעצמו.

העובדה המוחשית שכן היינו שם – כי אחרת לא היה סקס, כלומר אונס – גורמת לגברים מסוימים להפנות אצבע מאשימה כלפי הנוכחות הנפקדת הזו כשהעצה היא לכאורה די פשוטה:
אישה, דברי!
לא, לא עכשיו כשאת בבית מול מסך המחשב. דברי ברגע האמת אישה. אל תאשימי אותי שראיתי והקשבתי רק לעצמי אם לא דיברת.
האצבע המאשימה השנייה, מופנית על-ידי נשים מסוימות שעברו פגיעה מינית, התמודדו איתה בדרכן, ומאז הן בטוחות שזו הדרך היחידה ומי שלא צועדת בה כמותן – היא בכיינית, מתקרבנת ובעיקר אשמה בכך שהביאה את הפגיעה על עצמה.
האצבע השלישית מופנית או מורמת כסמל לזבש"ך.
לא הצלחת להגיד מה את רוצה ברגע האמת? ז-ב-ש-"-ך!
אין לך זכות לדבר עכשיו.

אז בני-אדם מתחלקים לאלו שלא מדברות על כך שלא הצליחו לדבר; לאלו שמדברות על כך שלא הצליחו לדבר; לאלו שמבינות/ים את מי שלא הצליחו לדבר; ולאלו שלא מבינים/ות ושמאשימים/ות את אלו שלא הצליחו לדבר, על כך שלא הצליחו.
הטענה שלי היא שבתרבות האונס*, שזוהי התרבות שאנחנו חיות בה, ההאשמות הללו הן בעצם תלונות-השווא האמיתיות, והן אלו שקיימות בהיקפים רחבים בהרבה מתלונות-השווא במשטרה (אני לא מכחישה שתלונות-שווא במשטרה קיימות רק שהן בטלות בשישים לעומת שמן שיצא לפניהן, יהא האחוז שלהן אשר יהא).
ובמילים אחרות – כיוון שתלונות-שווא במשטרה הן כאין וכאפס לעומת תלונות-אמת – המשתמע מכך הוא שאנחנו אלה שנתונות על בסיס יומיומי להאשמות-שווא.

וכי למה מדובר בהאשמות-שווא כלפינו?
משום שאני חושבת שמדובר בשיח של lose lose situation.
לא משנה מה אנחנו עושות, בשורה התחתונה תמיד יאשימו, אותנו.

כך זה עובד.
יש שתי דרכים בהן אפשר לתקשר בזמן סקס:
(1) במילים
(2) בשפת גוף

מילים
אישה, דברי! מצווים עלינו.
בימים בהם העברתי סדנאות בחטיבות ובתיכונים בנושא של פגיעה מינית, נהגתי להקרין סרט שבו נער ונערה פורשים ממפגש חברתי בסלון ועוברים לאחד החדרים. הם רוקדים, מפלרטטים, ונשכבים על המיטה, שכיבה שמסתיימת באונס.
הסרט נגמר, הדיון בכיתה התחיל ופעם אחר פעם – מאות פעמים – רבים מהתלמידות והתלמידים אמרו שזה לא היה אונס כי היא לא צעקה עליו, ולא צעקה לעזרה.
מעניין.
ספרתי, ומסתבר ש-7 פעמים הנערה בסרט אמרה לו: "לא", "די איתי, תפסיק". "די, אני לא רוצה".
7 פעמים ועדיין מבחינתם לא היה שם אונס.
בשפת הגוף שלה היא שתקה (= היא לא קמה מהמיטה), אבל היא כן דיברה.
מסתבר שלמרות מה שמייעצים לנו, זה לא מספיק.
בתרבות האונס יש תסריט מאוד מדויק למהו "ה-אונס" ובתסריט הזה מילים צריכות להישמע בווליום גבוה כדי שיהיה ברור באופן חד-משמעי (מה יותר חד-משמעי מזה?) שהיא לא רצתה (תוספת מהיום: שלשום התפרסם פוסט אצל יולי כהן שממחיש עד כמה המילה ועוצמתה לא בהכרח משנות כשהנורמה היא לכבוש ולקחת. הוא גם אומר משהו על לקיחת אחריות ונשיאה באשמה. מאוחר מדי, מעט מדי? ועדיין).

פעמים רבות אנחנו לא מצליחות לדבר.
לא כי אנחנו נשים חלשות, מתקרבנות שמסירות אחריות מעצמנו אלא כי במצבים מסוימים בחיים המילים נעתקות מפינו כבני-אדם. דיבורם ותזוזתם של גברים עשויים גם הם לקפוא –  כחיילים בשדה קרב למשל, כנפגעי הלם בפיגוע וכנפגעי תקיפה מינית.
תגובת הקיפאון לא בהכרח מוכרת בציבור הרחב, אבל גם כשהיא מוכרת היא לא מתקבלת על הדעת הציבורית – והאמירה החוזרת ונשנית היא שאם קפאתי, חבל. זו בעיה שלי.

שניים היו שם במיטה, ואם המילים לא יוצאות מפיה – הלך עליה.
הוא לא ידבר, ישאל ויברר מה זה אומר אם היא קפאה והפסיקה לשתף פעולה.
מילים הן הרי ממלכתן של נשים בלבד.

שפת גוף
גם כאן, מסרים סותרים. המון מסרים סותרים.
מצד אחד נשמעת הטענה ש"אנחנו לא מבינים מסרים גופניים, את חייבת לדבר אליי כדי שאבין מה את רוצה".
מצד שני, אנחנו מבינים היטב מסרים גופניים.
מהלבוש שלך הוא הבין שאת רוצה לשכב איתו.
הוא ראה איך רקדת והבין שאת בעניין שלו.
מהמבט שלך בפיקאפ-בר הוא הבין ש"זה" יקרה הלילה.
גופך השיכור דיבר מבחינתו בעד עצמו.
עלית אליו הביתה משמע שאת רוצה.
שכבת על הגב בלי לזוז והוא כבר הבין שאת "מהסוג של האלה שמסתכלות על התקרה", אין מה לברר כדי להבין, בסדר מבחינתו גם כאלה.

מסתבר שמפת הדרכים של השפה הגופנית בהחלט ניתנת לניווט כשמדובר במסרים פרו-סקס, אבל היא בלתי-קריאה בעליל לכאורה אם המשמעות היא שסקס לא יהיה פה הלילה.

תלמיד בכיתה י"א סיכם את זה די 'יפה' כשאמר באחד המפגשים: "אם אני לא יודע אם היא רוצה או לא רוצה אני מעדיף להניח שהיא כן כדי לא לפספס זיון".

===================

הסיפורים שמתפרסמים לאחרונה ברשת נועדו בין היתר ליצור שינוי במציאות בלתי-נסבלת.
אפשר להדוף אותם במחבט ה"אתן מגזימות", ואפשר להבין מהם משהו:
אתה לא רוצה לאנוס?
הבן שקיפאון עשוי להיות חלק מרפרטואר התקשורת של נשים, בין היתר בשל נסיבות העבר ומפגשים טראומתיים קודמים בסקס, וקח אתה אחריות:
גבר, דבר. שאל.

* תרבות אונס – הכוונה היא למסרים שמועברים לנו כילדות וכילדים מגיל 0 שנותנים אור ירוק לפגיעה מינית ומכשירים אותה כהתנהגות נורמטיבית.
למשל:
– אישה נותנת, גבר לוקח – ע"ע "אין אישה שלא נותנת יש גבר שלא יודע לקחת".
– כל עוד לא נשמע הגונג של הלא – זה כן.
– גם אם נשמע הגונג של הלא – זה עדיין לא בטוח שזה אכן לא, אולי היא עוד תתרצה ותשתכנע, שווה להמשיך ולנסות.
ועוד.

זו תרבות שמכשירה גברים רבים, רבים מדי, להיות שלושת הקופים.
מה הפלא שבסקס הבא אנחנו קופאות.

_________________________

2 מהפוסטים שמהם הכל התחיל:
"מהמיתוס אל המציאות: גוונים של הסכמה"
"דברים שצריך להקיא"

_________________________

אפשר גם אחרת –
"
האפור השחור הזה"