לאיזו יושנה נחזיר עטרה?

23 02 2012

הטענות בטור של שלי פרץ בשילוב עם "יום המשפחה" מספקות הזדמנות טובה להתמודדות עם כמה מהדעות הקדומות/דעות חדשות-סטריאוטיפיות על נשים שלא רוצות ילדים. הדברים רלוונטיים גם לגברים שלא רוצים, אבל אכתוב בלשון אחת ולא אחר.

טענה 1: אי-רצון בילדים כ"איניוּת". הניסיון להציג אי-רצון של נשים להיות אימהוֹת כפועל יוצא של טרנדיות או כגחמה אופנתית – הוא עוול. בשנים האחרונות מתחיל להתקיים משא ומתן על לגיטימיות של פתחון פה באופן שלא התאפשר בעבר. זה לא שעכשיו נהיה איני לא לעשות ילדים, אלא שאלו ימים בהם באופן כללי יותר ויותר קבוצות מרימות קולן כנגד גזענות, כנגד להט"בופוביה וסקסיזם – בתביעה להסב תשומת לב לסבל ובתביעה לשינוי. הרמת קול כזו מאפשרת לנשים שמעולם לא הרגישו שיש בהן רצון להיות אימהות או שהתלבטו סביב השאלה אם הן רוצות או לא – להבין שזה בסדר, שאפשר גם אחרת והשמיים לא נופלים.

טענה 2: אי-רצון בילדים כקופת חיסכון. יהיה מטופש וגם די מנותק מהמציאות מבחינתי להכחיש שגידול ילדים עולה כסף, הרבה כסף, אבל להתייחס לשיקול הזה כאחד המרכזיים אם בכלל – זו עדות לאי-היכרות עם השטח. אם וכאשר סוגיית הכסף רלוונטית, היא לרוב נלווית לאי-רצון בילדים ואינה ממוקמת כסיבה ראשית או כיחידה. אי-הרצון יכול להיות שריר ותקף, ועבור רבות הוא אכן שריר ותקף – גם לו הן היו מיליונריות.

טענה 3: אי-רצון בילדים כאסטניזם פיזי ורגשי. לא שיש משהו רע ברצון להימנע מבלגן נוסף בחיים, שהרי הם עשויים להיות מבולגנים דיים ממילא – אבל גם כאן לא בהכרח בזאת עסקינן. העובדה שאין ילדים בחיים לא אומרת שמדובר בחיים סטריליים. בכל זאת, בבנות-אדם מדובר. יש כאבי-לב, יש אכזבות, יש הצלחות, יש ריבים, יש הנאות, יש פרידות, יש מוות, יש בשורות טובות ויש ייסורי-מצפון. לשים את כל ביצי הרגשות וההתמודדויות בסל הילדים אומר בעיקר לא מעט על החברה בה אנחנו חיות. חברה שממנטרת לנו שעד שלא יהיו לנו ילדים – לא נדע מהי אהבה ולא נדע אושר מהו ולא נדע מהן דאגה, אכפתיות, התמסרות והתבגרות. רק הבוקר פורסמו דברים שכתבה סמדר שיר לפיהם "רק ילד ילמד אותך (כהורה יחידני, חורג, מאמץ […]) לגמד את האגו שלך, להעמיד אותו בפינה ולפנות את הבמה למישהו יותר קטן וצעקן ממך. אחד שדורש. ילמד אותך על אחריות והקשבה, על נדיבות וחמלה […]".
אני מכירה היטב את הטיעון "עד שלא יהיה לך ילד לא תביני ולא תרגישי", אני גם מכירה היטב אימהוֹת שאומרות שילד לא הביא איתו את זאת שהובטח.
צר לי על חברה שמאמינה שיש רק דרך אחת ללמוד איך להיות נדיבים וחומלים. צר לי על חברה שלא רואה כמה הורים מסתובבים בקרבנו שהם לא כאלה. וצר לי גם על חברה שמטפסת על כתפיהם של ילדים במקום להנחיל ערכים אנושיים לבני-אדם ללא קשר לשיוכם המשפחתי.
בהקשר זה, מעניין שכותבת הטור היא פעילה ב"תנועת הערבות" שנשענת על הרעיון המטאפורי ש"כולנו משפחה"  –
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו פוגע ברעהו או עושק אותו. כי ממתי פוגעים בבני משפחה?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו מעלים מס, כי למה לגנוב מהעוגה המשפחתית הכללית?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו משכיר דירה במחירים מופקעים. ככה תעשה לילד שלך?"
[אתעלם לרגע מאידיליה/אידיאליזציה זו של משפחה ואומר ש-] אני לא בת-משפחה של כל אזרחיות/תושבות ואזרחי/תושבי המדינה. אני בת-אדם. אני חושבת שזה אמור להספיק כדי לנסות שלא לפגוע, לעשוק, לנצל ולפגוע. היה לי עצוב מאוד לגבי עצמי לו רק באמצעות ילד הייתי מסוגלת לראות את כל מי שהוא לא אני.

נשים שונות זו מזו בכל-כך הרבה מובנים (עיסוק, תחומי לימוד, סגנון לבוש, טעם מוזיקלי, פעילות התנדבותית, פנטזיות מיניות, עמדות פוליטיות והרשימה עוד ארוכה). אין שום סיבה להמשיך ולטעון שכולנו רקמה אנושית אחת בכל הנוגע לרצון באימהוּת רק בגלל קיומם של איברי רבייה.
אלו ימים בהם אפשר לשים את האפשרות הזו על השולחן מבלי לרדד אותה ל"איניוּת", רידוד שהופך נשים לדמויות גרוטסקיות. אני מתקשה למצוא קשר בין זה לבין ערבות הדדית שעמה מסתיים הטור, ואני מתקשה להסכים עם רעיון החזרת עטרה ליושנה, כשהחזרה במקרה זה משמעה נוסטלגיה לדיכוי.





נשים, גברים, ילדים פוטנציאליים וממסד רפואי

21 02 2012

נניח שאת או אתה לא רוצים ילדים. ונניח גם שישנו רצון לסגור את האפשרות הזאת אחת ולתמיד, כלומר לקשור חצוצרות או לחתוך מובילי זרע (Vasectomy = להלן וסקטומי).
מה קורה מול הממסד הרפואי ומה קורה בבית לאור אי-הרצון בילדים ורצון בהליכים כאלה?

בכל הנוגע לממסד הרפואי, נראה שהתשובה תלויה ברופא/ה ובעמדותיהם האישיות שלא אחת אינן מנותקות הקשר חברתי מעודד ילודה בישראל.
שולמית פיירסטון (1970) כתבה בספרה – The Dialectic of Sex – כי "כל ניסיון להיעזר בטכנולוגיה בכדי לשחרר [נשים מתפקידן הרבייתי] נתפש כחשוד".
חשד שכזה בא לידי ביטוי גם בישראל 2011 – ולהבנתי הוא לא חלק ממשנה סדורה המוכתבת "מלמעלה" אלא משתנה בהתאם לעמדות אישיות. יש רופאות/ים שמסרבות/ים לבצע הליכים של קשירת חצוצרות ושל וסקטומי, ולעומתם ישנן/ם רופאות/ים שמסכימים ואף מבצעים את ההליך.
בבסיס הסירוב לבצע את ההליך עומדים שלושה שיקולים [באתר של "אסותא" כתוב למשל ש"קשירת חצוצרות מומלצת בעיקר לאישה אשר היא ובן-זוגה השלימו כבר את גודל משפחתם וגילה הוא בדרך כלל מעל גיל 33-35"]:
(1)  גיל     (2) האם יש ילדים או אין     (3) התערבות כירורגית

(1)  אם נחשוב על סוגיית הגיל נראה שהיא תלויית אג'נדה. אחרת איך נסביר שלאישה בת 28 (או גבר) נאמר "את עוד צעירה מדי מכדי להחליט לגבי קשירת חצוצרות" (וזה נאמר, גם לנשים מבוגרות יותר) אבל לאישה בת 28 לא ייאמר "את עוד צעירה מדי מכדי להחליט אם להיות אימא"? במידה והסוגייה שעל הכף היא החלטות כבדות-משקל שעשויות להיות להן השלכות, אז מיותר לציין ובכל זאת אציין שקשירת חצוצרות היא הפיכה ואימהוּת לא.
(2)  זהו שיקול אירוני ביותר כשמדובר בנשים שלא רוצות ילדים. כשרופא/ה אומר/ת לאישה "אני לא עושה קשירת חצוצרות למי שעוד לא ילדה" (וזה נאמר) – אלו ברירות נותרות? למה הכוונה ב"השלימו כבר את גודל משפחתם" כשהרצון הוא בגודל של 0 ילדים?
(3)  אי-הרצון לבצע התערבות כירורגית/פיזיולוגית "לשווא" עשוי להיקרא כציני, מאיזה כיוון שאני לא מסתכלת על זה, במדינת ישראל שנמצאת במקום הראשון בעולם בטיפולי עזר לפריון. בסדר שבגופן של נשים תבוצענה התערבויות פולשניות חוזרת ונשנות כל עוד מדובר בפריון אבל לא בסדר כשמדובר באי-פריון? ובסדר שבהיעדר הסכמה לבצע קשירת חצוצרות לאישה ייאמר "תמשיכי לקחת גלולות" (וזה נאמר) כלומר שתלעיט עצמה בגלולות = הורמונים במשך שנים בכדי למנוע היריון כשניתן לעשות הליך חד-פעמי? משהו פה לא מסתדר. כלומר מסתדר מאוד לצערי.

הידע שלי על חיתוך צינור זרע מועט יותר, בין היתר כי זו פרוצדורה שלהבנתי פחות נפוצה בארץ. כאן למשל נכתב שמדובר בפרוצדורה נדירה בישראל משום ש"מרבית הגברים נמנעים מלבצע פעולה כלשהי הפוגעת באופן קבוע בפוריותם". במחקר שפורסם בכתב-עת ארה"ב בשנת 2000 נכתב שברחבי העולם 42-60 מיליון גברים ביצעו את ההליך כאמצעי-מניעה וכי בניו-זילנד 23% גברים ביצעו אותו; בארה"ב 11%; בהולנד 11%; בדרום קוריאה 11%; באוסטרליה 10%; בסיון 8% ובהודו 7%. במאמר נכתב שניתן לעשות הליך-היפוך ואחוזי ההצלחה נעים בין 30% ל-60%.
מכתבה שנעשתה על הנושא בארה"ב ב-2005 עלה שגם שם ישנן/ם רופאות/ים שמסרבות/ים לבצע הליך של וסקטומי על בסיס עמדות אישיות, זאת בהיעדר הנחיות אתיות-רפואיות, מה שמותיר את המרחב פתוח בפני כל רופא/ה להחליט על דעת עצמה/ו בהתאם לתפישת עולמה/ו.

בכל הנוגע למתרחש בבתים, נשאלת השאלה התיאורטית האם האפשרות ל-וסקטומי/בירור על וסקטומי עולה בכלל לדיון?
קייט מילט (1970) עסקה בספרה – Sexual Politics ב"קולוניזציה פנימית" (Interior Colonization) – כאשר הכוונה היא להפנמה מוחלטת של שיחים תרבותיים, חברתיים, מדעיים. במהלך ההיסטוריה ייחסו למערכת הרבייה הנשית חֶסר, חולשה ופתולוגיה אמנם – אבל, זו מערכת רבייה נוכחת (מערכות פיזיולוגיות אחרות של נשים, פחות נוכחות בשיח הרפואי).
הילה העליון (2007) כתבה בספרה – גן נעול: חוויות הגוף, הזהות והרגש של נשים מטופלות פוריות בישראל – כי "מרגע שהנשים נושאות באחריות [לטיפולי פריון בהקשר זה – אבל ייתכן שאפשר להסתכל על כך גם מנקודת מבט של מניעת הריון – א.ד.], הגברים מתוארים כמי שממצבים עצמם בעמדה של נעדרים. כך נותרת מערכת הרבייה הגברית סמויה מן העין (absent presence), בניגוד להנכחתה העצימה של הפתולוגיה האופיינית למערכת הרבייה הנקבית. קשיים וליקויים שונים המשותפים לשני בני-הזוג מוצנעים ונעדרים מן השיחה הזוגית, ועקב כך שב ונוצר תהליך של 'הקולוניזציה הפנימית'. […] התביעה מן הגוף הנשי ההרֵה לנראוּת, הופכת את הגוף הגברי לשקוף" (עמ' 120-121).
האם לרוב נשים הן אלה שהופכות ל"מרכז המידע" הביתי בכל הנוגע למניעת היריון?
האם כפועל יוצא מן הקולוניזציה הפנימית ומהיותה של מערכת הרבייה הגברית סמויה מן העין, לא אחת נלקח כמובן מאליו במערכת זוגית שאם מישהו צריך לעבור הליך כירורגי למניעת היריון – זו האישה?
האם האפשרות כי בן-הזוג הוא שיעבור הליך כירורגי מדוברת? נלקחת בחשבון?
השאלות הללו רלוונטיות גם לאימהוֹת ולאבות שאינם מעוניינים בהריונות נוספים.

מחשבות לסיום

  • מפגש עם הממסד הרפואי/גניקולוגי עשוי להיות טראומתי – כפי שניתן ללמוד כאן; הריונות והפסקות היריון הן דרמה שמתרחשת בגופן של נשים. לא מחויב שגם הליכים רפואיים למניעת היריון ייתפשו כאחריותן של נשים במרחב הביתי, וכן מחויבת חשיבה מחודשת בממסד הרפואי על זכותם של נשים וגברים לבצע הליכים שכאלה.
  • למיטב ידיעתי, בשנים האחרונות חל שינוי בכל הנוגע להתקנים תוך-רחמיים וגם לנשים שלא ילדו מתאפשר להיעזר בשירותם. זו התקדמות, אבל לנשים רבות זו עדיין התקדמות כואבת: מדובר בפרוצדורה שעבור רבות משמעותה כאבים עזים אחת ל-3-5 שנים, ואלו כאבים מיותרים עבור מי שיודעת בוודאות שלא רוצה ילדים והייתה מעדיפה לעבור הליך חד-פעמי.
  • האפשרות של קשירת חצוצרות עשויה להיות רלוונטית גם עבור מי שמעדיפה לבצע פרוצדורה רפואית – בין כשאין בן-זוג; ובין כשיש. אני לא לוקחת כמובן מאליו שכל אישה באשר היא מעדיפה שאחריות למניעה לא תהיה בידיה.
  • אולי תהיינה נוספות בהמשך.


[מסתבר ששני הפוסטים האחרונים סגורים לתגובות שלא ביוזמתי. אני על זה]





אדישות ליברלית [ט']

17 02 2012

אחד הטיעונים המרכזיים כנגד מיגור תעשיית המין הוא mind your own business, הווה אומר: "אל תתערבו בבחירות חופשיות של נשים", "זכותה של כל אישה לעשות לביתה".

קישור מעניין בין business לבית.
אם כבר מדברים על עסקים ובתים, בואו נדבר באמת על "בית" כי שם לרוב הדרך לזנות ולסחר בנשים מתחילה.
היא עשויה להתחיל מאין-בית כלומר אולי היו קירות ומיטה ואנשים שנקראים חברתית "הורים" אבל כל יתר הדברים שכרוכים ברעיון של בית – נעדרו: אין ביטחון, אין דאגה, אין הגנה, אין ילדוּת. יש הזנחה, יש אלימות, יש פגיעה ויש גיהנום.
ככה למשל זה נראה ומרגיש [ט']:

אין מה לומר. עם מטען פוסט-טראומתי כזה – הבחירות הן ל-ח-ל-ו-ט-י-ן מאהבת-מין או מגרגרנות כלכלית.

הדרך עשויה להתחיל מ-יש-בית, אבל אין כסף ויש מצוקה ויש ייסורים של ילדות וילדים שמזדהים עם הוריהם, כואבים את כאבם ומחפשים דרך להקל ולשרוד.
ככה למשל זה נראה ומרגיש (סרטה של אנה קונצמן):
http://www.youtube.com/embed/2har1nqScso?version=3&rel=1&fs=1&showsearch=0&showinfo=1&iv_load_policy=1&wmode=transparent

במקרים אחרים ילדות וילדים נמכרים לזנות בגלל אותה מצוקה.

והיש והאין והיש והאין קיימים בדרכים שונות, כל אישה, טרנסג'נדר/ית, נער, נערה וסיפור חייהם הפרטי.
חיים שלרוב הופכים ל-business של מישהו אחר.
ואז מצווים עלינו שלא להתערב בביזנס הזה.
עצמו עיניים. אטמו אוזניים. שתקו. אורגיה קולקטיבית של ויפאסנה המונית.
הררי מילים שמנסות לשכנע שזה בסדר, זה ליברלי. ליברלי זה אס שמנצח כל קלף בחפיסת האנושיות. הכל טוב. ככה נראה חופש. ככה נראה רצון חופשי. ככה נראית חברה שאכפת לה מנשים כי לא מונעת מהן להתפרנס. הרי כולנו מתפרנסים בואו לא נתייפייף. אז זו נבלה וזו טרפה ועיתונאות היא נבלה וזנות טרפה. זה בדיוק אותו הדבר.
כמה יפים אנחנו כשליברליים ואדישים.
כמה לא יפה אני אם כשאני כותבת על רוב של נשים בזנות אני מתעלמת ממי שחווה "אלף ניואנסים אנושיים היוצרים את האינטראקציה האנושית שהיא אותם יחסי לקוח-זונה".

אנלוגיה מתורגמת לסיום. ואם נדמה שערבבתי פה לשווא בין האנלוגיה-להתעללות מינית בילדוּת-לזנות-לסחר בנשים-לאונס של "הזר מהשיחים" – אז לא. הכל קשור.

גבר: שלום, אני מעוניין לדווח על שוד.
שוטר: שוד אה? איפה הוא התבצע?
גבר: צעדתי ברחוב אלנבי וגבר שלף אקדח ואמר "תן את כל הכסף".
שוטר: ונתת לו?
גבר: כן, שיתפתי פעולה.
שוטר: כלומר נתת לו באופן רצוני את הכסף מבלי להיאבק, לנסות לברוח או לקרוא לעזרה?
גבר: ובכן כן, אבל הייתי מבועת, הייתי בטוח שהוא הולך להרוג אותי!
שוטר: המממ. אבל אכן שיתפת איתו פעולה. ועודכנתי שכמו-כן אתה פילנטרופ.
גבר: אני נותן צדקה, כן.
שוטר: אז אתה אוהב לתת כסף. מבחינתך נתינת כסף היא תחביב.
גבר: מה הקשר בין זה לבין המצב עליו דיווחתי?
שוטר: צעדת ביודעין בחליפתך ברחוב אלנבי כשכולם יודעים שאתה אוהב לתת כסף, ואז לא נאבקת בחזרה. נשמע שנתת כסף למישהו ועכשיו אתה מתחרט לאחר התרומה. תגיד לי, אתה באמת רוצה להרוס את חייו בגלל טעות שלך?
גבר: זה מגוחך!
שוטר: זוהי אנלוגיה לאונס. מול תגובות כאלה נשים ניצבות מדי יום ביומו אם וכאשר הן מבקשות לעשות צדק עם האנס.
גבר: Fuck the Patriarchy.

[ותחלואי הקפיטליזם גם]





זנות. אותו דבר רק להפך. [ט]

12 12 2011

שדולת הנשים באיחוד האירופי בסרטון שמציג זנות מנקודת מבט של גבר שעובד/לכוד בה, במטרה למחות כנגדה ואותה.
במידה והסרטון לא קל לצפייה, זה בדיוק המסר.


16.12.11 – תוספת:

אתמול פורסם ב"העוקץ" טור של רעות גיא על הסרטון, בו היא מעלה נקודות לביקורת שאיתן אני מסכימה:
*  "בסרטון הזה נראות נשים כלקוחות מין, שתיים מהן קשישות, אחת מבוגרת ואחת צעירה יותר בשביל הגיוון, אבל כולן-כולן שקטות, מנומסות. כל מה שהבחור מבצע בהן זה מין אוראלי שאורך מספר שניות, כולן משלמות יפה ויוצאות".

*  "גם אם המטרה היא לעורר אמפתיה מגדרית בקרב הלקוחות בהחלפת דמות האשה שאנחנו רגילות לראות בזו של גבר, אין שום סיבה לחשוב שגם את הצרכנים צריך להחליף; משום שלא משנה מי נמצא מעבר לדלת – עדיין גברים הם הרוב המוחלט של צרכני תעשיית המין מנשים וגברים גם יחד ועם עדיפות ברורה לגיל כמה שיותר צעיר".

*  "חלק מהסיפור של האקט המיני בתשלום הוא העובדה שבעבור כסף מגיע ללקוחות יותר מסתם זיון. סתם זיון יש להם בעולם שממנו הם באים, בעולם הזנות משלמים בשביל כל מה שלא ניתן להשיג. עם הכסף הם ממשים פנטזיות אסורות, למשל מין עם קטינות וקטינים, מין עם טרנסיות, מין שכולל בתוכו אלימות והשפלות שלא מקובלות נניח על בנות הזוג שלהן. לכן להראות שורה של נשים שגומרות ומסתלקות חוטא להבנת הפרופיל המגוון לרעה של צרכני המין".

אם כך, האם הסרטון הזה יותר מזיק ממועיל? פה אני כבר לא בטוחה. הפסיכולוגיה האנושית מורכבת ולא אחידה. אני מניחה שיש מחקרים שמראים גם ההפך, אבל ישנם מחקרים שמראים שקמפיינים למניעת תאונות דרכים שמציגים את המתרחש בתאונה בצורה גרפית ומדויקת למציאות – מובילים דווקא להדחקה ולהיאטמות; בעוד קמפיינים מרומזים הם שאפקטיביים יותר בשינוי תודעה ודפוסי התנהגות.

אם הסרטון של שדולת הנשים באיחוד האירופי בדרכו הנקייה והלא מדויקת, עורר למחשבה ולו גבר אחד שצורך זנות, דיינו בעיניי במציאות בה קשה ביותר לשכנע את מי שלא משוכנעים מלכתחילה.





קול קוראת לפמיניזם

25 11 2011

זהו יום טוב לכתוב מילה או שתיים על פמיניזם. להוסיף טקסט למלל האינסופי והמבורך שנכתב ונאמר ב"יום המאבק הבינלאומי לאלימות כלפי נשים". אולי המשמעות הגדולה ביותר שלו תהא להמחיש את הפער הבלתי-נסבל בין כמות המילים שמנסות לשנות, למציאות שמסרבת להשתנות.

הטקסט הנוכחי מסתובב בראשי כבר כמה ימים והוא כותב את עצמו עכשיו בעקבות טוקבק לטור שקראתי, שעניינו תרומתה של בר רפאלי לפרסומות שמבזות ומשפילות נשים.
כותבת הטור כתבה, בין היתר (אני כותבת 'בין היתר', כי לצד הציטוט האחד הזה ונוספים, שעמם אני מסכימה, הטור כולל גם אמירות וירידות שאני מתנגדת להן ושכל קשר בינן לבין הלך-רוח פמיניסטי לתפישתי, הוא מקרי בהחלט):
"אולי אם פחות דוגמניות היו מסכימות ליטול חלק בעולם גרפי, שמבזה אותן ואת בנות מינן, היו פחות פרסומות כאלה, פחות תמונות כאלה, פחות דימויים כאלה, מהסיבה הפשוטה שלא היה היצע של נשים שהיו מוכנות להצטלם אליהם.
אולי אם מישהי הייתה אומרת 'די! אני לא מוכנה לעשות ה-כ-ל בשביל כסף', היה לנו סיכוי. אבל זה לא קורה. זה לא קורה כי פעם אחר פעם הן מסכימות. פעם אחר פעם הכסף מדבר".

[הבהרת ביניים: נקודת המוצא של הפוסט היא לא בר רפאלי אלא הטוקבק. כדי לצטט את הטוקבק, נדרשתי למקם אותו בקונטקסט, והקונטקסט הוא הטור על בר רפאלי. האם אני חושבת שהיא אמורה להנהיג מרי של דוגמניות? זה היה יכול להיות מצוין ומעורר השראה לדעתי, אבל לא לשם כיוונתי]. 

בטוקבק המדובר נקבע כי:
"את פשוט טועה, העמדה שאת מייצגת זה לא פמיניזם, אלא הסתגרות דתית ומינית… מה עם זה שזו אישה חזקה מאוד, עשירה מאוד, מקושרת מאוד, שמביעה את המיניות שלה באופן חופשי? זה לא פמיניסטי?".

עד כאן על מה ששחרר את הכתיבה. מכאן, מחשבות על פמיניזם.
מהו באמת פמיניזם. לפני המענה שלי לעצמי, אני נדרשת לעבור בדרך השלילה:

  • נשים עשירות הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • נשים מקושרות הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • נשים מיניות what ever that means, הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • "נשות קריירה" הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • "נשים חזקות" what ever that means, הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • נשים שבוחרות לא להיות אימהוֹת, הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • נשים בעמדות בכירות הן לא בהכרח פמיניסטיות.
  • נשים שחיות עם בן-זוג ש"עוזר בבית" הן לא בהכרח פמיניסטיות.

אני מניחה לעובדה שאין פמיניזם אחד ושמספר הגרסאות שלו יכול להיות כמספרנו. כל שאני יכולה הוא לנסח מהו עבורי.
להבנתי, פמיניזם הוא קריאה ביקורתית של מציאות סקסיסטית שמצטלבת עם סדרי עולם של הטרונורמטיביות, גזענות ומעמד.
אני יכולה ליישם עד מחר פרקטיקות שונות שבפועל בהחלט חותרות תחת אי-השוויון בין נשים לגברים ושבפועל בהחלט 'חורגות' מן הטריטוריה שמוקצית לי כאישה – כמו למשל לבחור שלא להיות אֵם בישראל או לנגוח בכל העוז בתקרת הזכוכית וגם לפצח אותה – ועדיין אין זה אומר שאני פמיניסטית.
אני עשויה להיחשב כאישה "חזקה", להיות "אשת קריירה" להיות מקושרת, מתוקשרת, בכירה, עשירה, לתפוש עצמי כ"אישה המשוחררת" שדבר לא ימנע ממנה דבר – ובה-בעת לאחוז בתפישות של אחרונת הסקסיסטים.
פרקטיקות לא מספיקות. מחויבת תודעה. נדרשת הבנה של המערכת וזיהוי של עצמנו כמי שמתנגדות לכל אחד ואחד מהחלקים בה שפוגעים בנו ו/או באחרות.

הקלסיפיקציה הזו לא נועדה לייצר גבולות בין נשים אלא לפרוץ אותם. לעזור אחת לשנייה לראות נכוחה את המציאות המאוסה שאנחנו חיות בה בכדי שנוכל לשנות אותה.
למשל בלבד:
*  להבחין בכך שאין מונח "גבר קריירה", רק "אשת קריירה", כי נתפש כמובן מאליו שלגבר תהיה קריירה ולכן אין צורך במונח מיוחד שיתאר אותו.
*  לשים לב שבימים האחרונים ויכוח בין שתי נשים 'זוכה' לכותרת "קרב חתולות".
*  להבחין בכך שרגש אנושי כמו קינאה, 'זוכה' לביטוי מיוחד "קנאת נשים" כשהן אלה שמעורבות.
*  לראות את העיוות שבמונח "רצח על רקע רומנטי".
*  לשים לב לפער שקיים בין נוכחות של נשים לזו של גברים בתקשורת.
*  לזהות מתי הבדיחה היא עלינו, גם אם סביר שהזיהוי יגרור האשמה ב'היעדר קלילות, זרימה וחוש הומור'.
*  לפקוח עיניים כדי לראות היכן רוחשים סבל וניצול באשר הם; וגם, מתי אנחנו אלה שמייצרות אותם במו-ידינו.
*  לזהות מתי מצופה מאיתנו לעשות דבר-מה רק כי אנחנו נשים (להיות בזוגיות, להתחתן, ללדת, לטפל בילדים, ללהטט בין עבודה בבית לעבודה בשכר, להתקשט, להתפשט, להתלבש, להתנתח, להתגלח, לשתוק), ובמידה והציפייה לא עולה בקנה אחד עם רצונותינו הפרטיים (כשכן, לעתים או לרוב קשה כקריעת ים סוף לשים את האצבע איפה רצון החברה נגמר ורצוננו החופשי מתחיל), לסרב.
*  לזהות שלא פעם גורמים לנו להתבייש ולשנוא את עצמנו כשאנחנו מסרבות. ולסרב גם לזה.
*  רבות הפעמים בהן לא ניתן לסרב. לא לדרוך עלינו בגלל זה.
*  לזכור שגם אם יש בינינו עשירות, משכילות, חופשיות, מתוקשרות, מוערכות – רבות רבות, רבות מדי הן שלא.
*  לזכור שיש נשים בהיסטוריה ששילמו מחיר כבד וגבוה כדי שבכלל נוכל לדבר על רצון חופשי.
*  לזכור שגם יכולת הדיבור של חלקנו על רצון חופשי לא הופכת את מאמצינו להיסטוריה. אנחנו לא שם עדיין.
*  להבין שגם אם אנחנו חיות חיים שווים, ישנן מי שחיות חיים ששווים פחות.
*  להתעקש לראות בין השורות המרדדות של השם הרע שיצא לפמיניזם.

אין מילים מסכמות. אנחנו באמצע.





רחם מלאכותי

14 10 2011

זהו התסריט המדויק שיהא לי נקודת מוצא:
פיתוחו של רחם מלאכותי המדמה אחד לאחד היריון תקין, ושניתן יהיה להיעזר בו במקרים הבאים:
1. נשים שרוצות ילדים אך חוות בעיות בפריון
2. נשים שרוצות ילדים אך חוששות מתהליכי היריון ולידה
3. נשים שרוצות ילדים, לא בהכרח חוששות, אך כן מעוניינות שנקודת האפס תהיה שוויון בינן לבין בני-זוגן; או בינן לבין בנות-זוגן כך שלא תהיה זו אישה אחת שתישא את הילד ברחמהּ עבור שתיהן.
_________________________________

שולמית פיירסטון (Shulamit Firestone), שהייתה אחת מן הכותבות והפעילות הפמיניסטיות שהותירו חותם בגל השני של פמיניזם, התייחסה לא מעט לרבייה מלאכותית בספרה The Dialectic of Sex שיצא לאור ב-1970.
המקרה של הקבוצה השלישית שציינתי, הוא זה שעמד לנגד עיניה בהציעה מהפכה ביחסים מגדריים:
"נשים מובחנות ביולוגית מגברים, והן מובחנות תרבותית מ'בני-אדם'. הטבע יצר אי-שוויון בסיסי – מחצית מן הגזע האנושי אמורה לשאת ולגדל ילדים עבור כולם".
היא אינה מדברת על המחירים הרגשיים, הפסיכולוגיים והתרבותיים בלבד שנגבים מנשים אלא גם על אלה הפיזיים: בעיות שונות בתפקודו של הגוף לאחר היריון ולידה, ולעתים אף מוות.

אחד הפתרונות שהיא ציינה לשחרורן של נשים מרודנות הביולוגיה הפריונית הוא רבייה מלאכותית, כך שרבייתה של האנושות על-ידי מין אחד לטובתם של שני המינים, תוחלף באחרת: ילדים ייוולדו לשני המינים בצורה שווה, ובמילים אחרות: באופן בלתי-תלוי בשני המינים.
המטרה מבחינתה הייתה לשלוט בטכנולוגיות חדשות של פריון למען מטרות הומניות, ביסוס שיווי משקל ואיזון בין נשים לגברים בכדי להחליף מציאות בה מערכת מעמדית נוקשה שמבוססת על מין, שהתגבשה במשך אלפי שנים, הובילה לתפקידים ארכיטיפיים של נשים וגברים ולתחושה כוזבת של נצחיותם.

כאשר מדמיינים הצעה זו ויזואלית, המחשבה עשויה לנדוד ל"1984" של ג'ורג' אורוול ול"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי.
פיירסטון הייתה מודעת לכך והשיבה מראש כי המהפכה שהיא מציעה לא מעוצבת בדמותן של המציאויות שהוצגו בספרים אלה, בהן: קולקטיבים מנוכרים, האינדיבידואליזם מבוטל, סקס עובר רדוקציה לפעולה מכנית; ילדים הופכים לרובוטים; האח הגדול פולש לכל אספקט בחיים הפרטיים; שורות של תינוקות מואכלים על-ידי מכונות; אאוגניקה מטופללת על-ידי המדינה; שואתם של נכים ומפגרים למען גזע עליון שנוצר על-ידי טכנאים לבושי חלוק-לבן; כל רגש נתפש כחולשה; האהבה מושמדת.
לטענתה, באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שהסיוט של "1984" מופיע באופן כה תדיר בציטוטים רבים במוצרי תרבות, נובעת מכך שהסיוט הזה מסמן הגזמה של רוע בן-זמננו, שקיים כבר עכשיו. רבים מן הפרטים הוויזואליים הללו נובעים ישירות מבתי-יתומים וממוסדות של ילדים ולא רק. זוהי הקצנה של האדרת המדע שקיימת כבר היום; של העדפת הרציונל על הרגש שקיימת כבר היום; של ילודה סלקטיבית שקיימת כבר היום; של ציניות כלפי אהבה שקיימת כאן ועכשיו.
טכנולוגיה לעולם אינה עומדת בפני עצמה, היא תמיד היד המבצעת של תפישות חברתיות ומכאן שפיירסטון לא רואה ברבייה מלאכותית כהתפתחות דה-הומנית באופן אינהרנטי אלא דווקא כהומנית מעצם הגדלת מרחב הבחירה: מי שרוצה ויכולה לחוות היריון, תוכל; ומי שלא, תוכל לבחור אחרת (אפשרות הבחירה בניסוח זה היא שלי, משום שלהבנתי, האוטופיה של פיירסטון היא שהריונות של נשים יומרו באופן גורף לרבייה מלאכותית).

בעקבות צפייה בסרט "רחם מלאכותי: הריון ללא גוף" שמשודר ביס-דוקו, הרהרתי בכמה מן היתרונות והחסרונות.

יתרונות

  • האפשרות שהולדת ילד תתחיל מנקודה שוויונית של אישה וגבר או של שתי נשים, עשויה להוביל להורות משותפת אחרת; ומכאן שגם אולי לחברה שוויונית מעט או הרבה יותר.
  • מנשים תמנעה עשרות בדיקות פולשניות שכיום מבוצעות במהלך ההריון.
  • נשים תוכלנה להתחיל את תפקידן כהורות שלא מנקודת מוצא של תשישות גופנית, כאבים, תפרים, ניתוחים ולעתים אף טראומה לכל דבר ועניין.
  • רחם מלאכותי עשוי להיות חלופה לפונדקאות המטילה צל מוסרי כבד. בנוסף, הטיעון לפיו אסור להיעזר בטכנולוגיה שמבטלת את הקשר בין עובּר לאמו, קשר שמתחיל כך נטען כבר בתהליך ההריון – מוטל בספק כאשר רבים מוכנים להשתמש ומשתמשים כבר כיום בפונדקאות, שם העובר אינו ברחם אמו; וכשזוגות הומואים משתמשים בפונדקאית שייתכן שהם וילד/ת/ם לעולם לא יראוה שוב לאחר הלידה.
  • בהמשך לטיעון הקשר שנוצר במהלך ההריון בין האם לעובּר/תינוק, מן הראוי להסתכל למציאות נכוחה בעיניים ולקחת בחשבון שנשים רבות חוות לחצים, דיכאון, ניתוק וניכור במהלך תשעה חודשים אלה, ובעקבותם.
  • ייתכן שתתאפשר התערבות רפואית במהלך ההריון המלאכותי לצורך טיפול בסיבוכים שכיום לא ניתן לאתרם בהריון ברחם נשי.


חסרונות

  • בכדי להגיע לשלמות בטכנולוגיה, נעשים ניסויים אכזריים בבעלי-חיים.
  • בישראל, התפתחותן של טכנולוגיות חדשות בתחום הרבייה גורמת ועשויה להמשיך ולגרום לשיעבוד מחדש של נשים, משום שהאפשרות להשתמש בהן תיתפש כחובה. אין הכוונה כמובן שאקדח מוצמד לרקתן של נשים ישראליות, אלא כפי שניסחה זאת דה-בובואר: "אין דרך ישירה להכריח את האישה ללדת ילדים; כל שאפשר לעשות הוא לכלוא אותה במצבים שבהם האימהוּת היא המוצא היחיד העומד לרשותה". במילים אחרות, אם הטכנולוגיה ישנה, נדמה כי חובה לעשות בה שימוש בחברה שמעודדת ילודה.
  • בכל זאת תידרש פרוצדורה של שאיבת ביציות, על כל המשמעויות הנלוות לה בגופה ובנפשה של אישה.
  • גם כאשר נשים הן לא אלה שיולדות דה-פקטו (אימהות מאמצות, אימהות שהשתמשו בפונדקאות), למן הרגע בו התינוק בידיהן, עדיין הן אלה שלרוב נתפשות כמטפלות הראשיות בילדים מתוקף טיעון "היצר האימהי". מכאן שרחם מלאכותי עשוי שלא להוביל לשוויון אחרי ככלות הכל.

בסיומו של הרהור-קצה-קצהו-של-קרחון, אני מניחה שעבור נשים מן הקבוצה הראשונה והשנייה, רחם מלאכותי עשוי יהיה לספק מזור.
בכל הנוגע לקבוצה השלישית, אני סקפטית לצערי. אולי בחברה ששואפת להיות שוויונית ולאפשר לנשים לבחור האם וכיצד ללדת – לא נדרשת שום טכנולוגיה; ובחברה שלא שואפת ואף מתנגדת, שום טכנולוגיה לא תעזור.
בהקדמה לספרו של האקסלי, כותבת מרגרט אטווד:
"ועוד מובאה מן 'הסוּפה' [מחזה של שייקספיר – א.ד.], שממנה שאב האקסלי את שם ספרו: 'אנו עשויים מן החומר שממנו עשויים החלומות'. ואפשר להוסיף: גם הסיוטים".





הבוקר שאחרי: לא מה שחשבנו. [ט]

25 07 2011

[כתמיד, אני לא כותבת על משפט, חוקים וראיות אלא על תפיסות חברתיות ותגובות הציבור]
_________________________________

לפני 4 שנים שוחחתי איתה. כמה ימים לפני כן הוא אנס והכה אותה במה שאמור היה להיות דייט, ולמרות שהיה שם את כל ש'נדרש' כדי להבין שנאנסה – היא הרגישה מבולבלת ולא בטוחה בחוויה שלה עצמה.
היא פקפקה במה שהיה כי לאחר מעשה היא נותרה לשבת ולשתות איתו קפה.

בתסריט המדומיין הרווח מי שעברה אונס מצופה לפרוץ בריצה הישר לתחנת המשטרה הקרובה. לאחר הגשת התלונה היא מצופה להיכנס למקלחת ולצאת ממנה רק לאחר שעות ארוכות. לאחר שיצאה ממנה היא מצופה לא ליצור איתו קשר אלא אם כן מדובר בהתעמתות ובתגובת זעם מרוסקת.
כל התנהגות אחרת מאלה נתפסת כהוכחה לשקר, לבדיה מבית היוצרת של אישה הוזה.
ובמילים אחרות – התפיסה הרווחת היא שלא רק שיש 'תסריט נכון' בפגיעה המינית עצמה בכדי שהיא תיחשב ציבורית ככזו, יש גם 'תסריט נכון' בבוקר שאחרי בכדי שהיא תיחשב ציבורית (ולעתים גם עצמית) ככזו.
בפועל, 'התסריט הנכון' יכול להתממש ואכן מתממש, אבל לצדו יש גם לא מעט תגובות/התמודדויות אחרות.
יש מי שתישאר במיטתו לילה שלם לאחר שהוא אנס אותה.
יש מי שלאחר שתקבל ממנו מייל עניינים כרגיל בבוקר, תענה גם היא כאילו כלום לא קרה.
ויש מי שלמחרת תשלח לו אסמס מחויך.
יש מי שתחוש זעם עצום כלפיו, לעולם לא תתעמת איתו, ותגיש תלונה במשטרה.
ויש מי שתתעמת אבל לא תגיש תלונה.
יש מי שתמעט לאכול, יש מי שלא תפסיק, ויש מי שתקיא את מה שכן אכלה.
יש מי שתפנה לאחד ממרכזי הסיוע ויש מי שתעדיף להתרחק מהם.
יש מי שתתקשה להירדם בלילות, יש מי ששנתה תנדוד גם בעירות. ויש מי שתסרב לצאת מהמיטה גם אם זה אומר לחלום ביעותים, רק כדי לא להתעורר לתוך ה-סיוט.
יש מי שדעתה תהיה פזורה ומבולבלת (= "היא לא צלולה ועקבית. אי-אפשר להאמין לה"); ויש מי שדעתה תהיה צלולה ועקבית (= "ככה לא אמורה להתנהג מי שעברה אונס. היא אמורה להיות פזורה ומבולבלת. אי-אפשר להאמין לה").
יש מי שתחזור ללימודים ולעבודה, ויש מי שלא תוכל עוד לתפקד, יש מי שתשתף חבר או את אחותה, ויש מי שתנצור סודה לנצח.
יש מהכל, ובלי שום קשר אליהם ובכל אחד מהם – אונס היה כשהיה.

שונוּת בתגובות קיימת גם בטראומות אחרות. מספיק להסתכל על מהדורת חדשות בה מדווח על פיגוע ולהקשיב לאלו שמספרים שברחו בבהלה כל עוד נפשם בם, ולאלו שהתחילו לפנות פצועים, ולאחרים שנותרו נטועים במקומם. הנטייה היא לא לתת את הדעת לתגובות עצמן ולשונות ביניהן, משום שפיגוע הוא טראומה פומבית. כיוון שאין עוררין על כך שהוא קרה, אין גם צורך לבדוק בציציות את תגובות הנוכחות/ים בו ולשפוט איזו נחשבת הגיונית יותר בעינינו ואיזו פחות. וגם אין צורך לבדוק האם תגובה לא הגיונית בעינינו מטילה בספק האם פיגוע היה.
בגלל שפגיעה מינית אינה פומבית ולרוב היא מתרחשת בחדרי חדרים על-ידי אדם מוכר – "תגובה נכונה" נתפסת כעדות מרכזית לעצם התרחשותה, וזו טעות אינהרנטית במערכת כי תגובה לא מעידה כהוא זה על היה או לא היה.

למרות שהיינו רוצים להאמין שכן, אף אחד ואחת מאיתנו לא יודע/ת איך באמת נתנהג אחרי שחלילה ירחף איום מעל שלומנו או על חיינו; ולמרות שיש לנו תסריט איך אמורים להתנהג אחרי, אין חיה כזאת.
חלק משפיות דעתנו ויכולתנו לשרוד ביומיום נשען על המשאלה והתקווה ש"לי זה לא יקרה".
העניין הוא שאם קרה וכיוון שקרה – פעמים רבות נדרשת התארגנות אחרת של הנפש (חלקה מודעת וחלקה לא) – התארגנות שתאפשר לחיות כאילו זה לא קרה:
ננסה להתנהג כרגיל כי אולי אם נתנהג כרגיל, הלילה ההוא יוותר מלהשאיר עלינו את טביעות אצבעותיו.
נישאר במיטתו כי לא הגיוני שהרגע נאנסנו. לישון עכשיו.
נחתום את האסמס בסמיילי, העיקר שיסתלק מחיינו ולא יזכיר לנו כל פעם מחדש.
אולי ניפגש איתו שוב כי לא הגיוני שהבחור החכם והמקסים שחשבנו שהוא, באמת אנס.
נעשה הרבה דברים שדקה אחת לפני לא היינו משערות בנפשנו שנעשה, כדי לשמר את התחושה שהכל בסדר. ובמילים אחרות: כדי לשרוד. וההישרדות הזאת יכולה להימשך דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים אחרי אותם רגעים שלכאורה מזמן כבר נגמרו.

נטשה קמפוש, אישה אוסטרית שנחטפה בגיל 10 והוכנסה לצינוק למשך 8 שנים עד שהצליחה לברוח מחוטפהּ, כותבת בספרה "3096 ימים":
"אנשים, שאינם מכירים כלל את המורכבות שבחיי, מונעים ממני את היכולת לשפוט את חוויותי שלי בהגייתם שתי מילים: תסמונת סטוקהולם.
'המונח תסמונת סטוקהולם משמש לתיאור תופעה פסיכולוגית פרדוקסלית שבה בני ערובה מבטאים חנופה ומפתחים רגשות חיוביים כלפי שוביהם, צעד שנראה לא רציונלי לנוכח הסכנה או הסיכון שעמם מתמודדים הקורבנות' – זה מה שכתוב בספרים. הבחנה מתייגת שאני דוחה בתוקף. שכן אמפתיים ככל שיהיו המבטים המופיעים כאשר המונח נזרק לחלל האוויר, השפעתם איומה. המבט הזה הופך את הקורבנות בעבר לקורבנות פעם נוספת, מפני שהוא גוזל מהם את הכוח לפרש בעצמם את סיפורם – והופך את החוויות המשמעותיות ביותר בסיפורם לתוצר של תסמונת. המונח מתייחס בדיוק להתנהגות משמעותית החיונית כל-כך להישרדותו של הקורבן, והופך אותה ראויה לגינוי.
התקרבות אל החוטף איננה מחלה. יצירת פקעת מגוננת של נורמליות בתוך הפשע איננה תסמונת. כלל וכלל לא. זוהי אסטרגיית הישרדות במצב שאין מנוס ממנו – ונאמנה למציאות הרבה יותר מסיווג גורף של פושעים כמפלצות צמאות דם ושל קורבנות כשֵֹיות חסרות אונים, סיווג שהחברה מסרבת לבחון את היבטיו הנוספים" (עמ' 148-149).
דבריה של קמפוש אינם מכוונים להתנהגות שלה במהלך שמונה השנים במחיצתו של החוטף בלבד, אלא גם לימים שאחרי בריחתה לחופשי, כשהעולם ציפה לראות למולו אישה שבורה לרסיסים, אישה שתהיה כנועה לחסדיה של חברה שמבקשת "לשקם" אותה, במקום להקשיב לה.

אם רוצים להבין אונס (לא רק לדבר עליו. להבין), צריך להשאיר את 'ההגיון הפשוט' בצד כי רבות מדי התגובות שאחרי שלא תסתדרנה במשבצות 'הגיוניות' במובן המרגיע של המילה.
כל אחת ואחת מהתגובות שקיימות על הרצף היא תגובה נורמלית ברגעי מציאות לא נורמלית (אם כי כזו שמסתברת כנורמטיבית).

אין תגובה נכונה לאונס.
אין.

_________________________

אני לא יודעת למה בדיוק תום יורק התכוון, אבל בכל פעם שאני מקשיבה לו – אני חושבת על המנגנון שכשמו כן הוא: הגנה. לא יכול להיות שזה באמת קורה. נדמיין משהו אחר.
הכל (רחוק מלהיות) בסדר.