הכנות לקבוצה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת

2 07 2017

עכשיו משמתחילה לשכוך קצת הסערה בעקבות היציאה לאור של "בכייה לדורות. חרטה על אימהוּת" והליווי שלו בעולם, אני שבה אל מה שהתחלתי ושטרם מוּצה בלשון המעטה, והוא יצירת קבוצות מפגש ושיחה עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אימהוֹת (ואז, מה עם דודאוּת או אימהוּת חברתית; ואם להיות אימהוֹת, אז באיזה אופן – ביולוגי? אימוץ? יחידני? זוגי? קבוצתי/קהילתי?).
הקבוצה מיועדת לנשים מכל הזהויות המגדריות והמיניות; שלא בזוגיות, בזוגיות, בפוליאמוריה. מטרתה לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים ולהרחיב ככל שניתן את מרחב האפשרויות עבור נשים שמתלבטות. לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות.

הקבוצה הבאה תיפתח בת"א.
אני עדיין סוגרת קצוות אחרונים בנוגע למקום קיומם של המפגשים ולגבי היום השבועי שבהם הם יתקיימו, אבל לעת עתה אני כבר יכולה לומר שהמפגשים יחלו בחודש אוגוסט, הם יתקיימו אחת לשבוע במשך 10 שבועות, ביום שני או שלישי או רביעי, בשעות הערב. עלות ההשתתפות בכל מפגש תהיה כ-80 ש"ח, היא תעודכן סופית לאחר שכל התנאים הפיזיים יוסדרו.
כיוון שבכל קבוצה תיקחנה חלק עד 12 נשים שמשתתפות "בלבד", ייתכן שאפתח שתי קבוצות שתתקיימנה באותו השבוע בשני ערבים שונים.
מי שמעוניינת לקחת חלק בקבוצה ו/או לברר עמי פרטים נוספים – מוזמנת לפנות אליי במייל: orna.donath@gmail.com.

בנוסף, בשבועיים הקרובים יועלה לאוויר פורום סגור שהקמתי עבור נשים שמתלבטות בעניין.
בקרוב אעלה פוסט נפרד לכבודו.

תודה לכן, ואתן מוזמנות.

 

 

 

 

 





בין "בחירה" ל"הסכמה" ל"רצון": מחשבות על אי-אימהוּת*

28 12 2012

במהלך העשורים האחרונים, במדינות רבות וישראל ביניהן, אימהוּת הולכת ומתנתקת בתודעה הציבורית מן התפישה כי היא גורל בלתי-נמנע שנכפה על נשים. אימהוּת הולכת וממוסגרת כבחירה אישית של סובייקטיות רציונליות, מיודעות ואוטונומיות שבפניהן פתוחה יותר מאפשרות אחת כאשר כל שעליהן לעשות הוא לבחור מתוכן כצרכניות נבונות שיודעות היטב מה הן רוצות ולמה הן זקוקות.
בנבכי חגיגה נאו-ליברלית, קפיטליסטית ופוסט-פמיניסטית זו, מתבצע סירוב עיקש להתבונן על רעיונות של "בחירה" ו"בחירה באימהוּת" בחשדנות הנדרשת: האם כל אישה בישראל יכולה להיות לא-אֵם במידה וזהו רצונה? האם ישנה חלוקת משאבים שווה בכל המעמדות, בכל המוצאים, בכל הלאומים, הדתות והמסורות ביכולת לחיות כנגד הנורמה? האם איום בנידוי מהמשפחה או מהקהילה בעקבות אי-אימהוּת עולה בקנה אחד עם רעיון "הבחירה החופשית" של נשים? האם התייחסות למי שרוצה לא להיות אימא כאישה מקולקלת במקרה הרע, וכ-לא-בת-אדם במקרה הרע, מסמנת קיומו של מרחב חופשי? האם שימוש ברגש החרטה כאיום כלפי נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת או שמתלבטות בעניין – הנו עדות לאווירה של "בחירה"?
המענה הוא שלילי. אנחנו לא חיות במציאות חברתית בה ישנה גזרה שווה בין אפשרויות: גם אם ישנה אפשרות להכריע בין א' ל-ב', לא אחת, אפשרות ב' היא מבוי סתום שעשוי להוביל לסבל ולענישה כבדים מנשוא. במילים אחרות, גם אם בהחלטה להפוך לאֵם קיים פוטנציאל להתגלמותה של אישה כסובייקטית שרושמת את סיפורהּ הביוגרפי וכיכולה לנווט בתוכו, תנאי-חייהן של נשים מקבוצות חברתיות שונות תוחמים את גבולות מרחב תנועתן.
מעבָר לאימהוּת עשוי שלא לנבוע מבחירה בכלל ואישית בפרט אלא כפועל יוצא של נסיבות מקריות; והוא עשוי אף להיעשות תחת כפייה מרובת-פנים זאת בהתאם ל'משקלן' של נשים בשדה – כלומר בהתאם ליכולתן המובנית להפעיל 'משיכה או 'דחייה' של הכוחות החברתיים שמקיפים אותן.
והכוחות הם רבים. הם הכל מלבד לא-קיימים. אלו כוחות שלא מופעלים באמצעות אקדח שמוצמד לרקה, והם בעיקר מעמידים פנים כי הם מנומסים. הם לא מופעלים פיזית בהכרח אבל הם מפוזרים בכל מקום, מחלחלים לתודעה בשקט שקוף ועל-כן הם קשים לאיתור. אלו כוחות מנומסים משום שלכאורה ידם אינה במעל, אך יש להם שומרי-סף – כמו למשל משפחה ותקשורת או עמותות לעידוד ילודה, כמו-גם רופאות ורופאים – שעושים את העבודה עבורם. הם מנומסים משום שלא בהכרח ולא תמיד הם צועקים את עצמם בקולי-קולות אמנם, אך הם מדברים ללא הרף כך שלא נותר מרווח להשחיל מילה אחרת. וגם אם מילה אחרת מצליחה להשתחל בסדק צר שנוצר, היא מתויגת כזרה, כבלתי-שפויה, כבלתי-מוסרית וכראויה לגינוי.
כוחנות מנומסת לכאורה שכזו עשויה שלא לספק מרחב פתוח לבחינה אישית של מסורות-פריון: האם אני רוצה להיות אימא, ואם כן – למה? מה אני מבקשת לעצמי?
בחברה הישראלית מעודדת הילודה, שלא לומר משדלת הילודה – השאלה "למה" היא שאלה שמרבה להישאל מבחוץ, ותמיד בחד-סיטריות שנוטה אידיאולוגית. נשים שלא רוצות ילדים מוצאות עצמן ניצבות בפני גבות מורמות שתמהות: "למה? איך זה שאת לא רוצה ילדים?"; וכך גם אימהוֹת לילד/ה אחת/ד שנשאלות: "למה? למה את לא ממשיכה? למה את אימא רעה לילד/ת/ך היחיד/ה?". השאלה "למה את רוצה ילדים?" או "למה את רוצה יותר מילד אחד או יותר משניים?" או "למה את ממשיכה בטיפולי פוריות למרות שאולי מייסר וכואב לך?" – לרוב אינה נמצאת על סדר היום.
הלוואי והיינו יכולות לוותר על השאלה החיצונית "למה". "למה" – בהקשר ובטון מסוימים – היא מילת שאלה שנוטה להוביל אל מחוזות של התנצלות והצטדקות, וזו שאלה שלא אחת מובילה אותנו אל עבר דוכן הנאשמות, נאשמות שמצופות להוכיח את חפותנו מפשע שלא היה ולא נברא.
אך היעדר חד-סיטרי של סימן שאלה הוא זה שמייצר בדרכו סימן קריאה, כאילו ברור שכולנו רוצות להיות אימהוֹת; ברור שנעשה כל מה שנדרש ובמשך כמה זמן שיידרש כדי להיות אימהוֹת. ברור.

ולא. לא בהכרח ברור. יש להתחיל לדבר בקול רם ונחרץ יותר שלא בהכרח ברור.

מחקר שערכתי ושנכתב כעת, עוסק בחרטה על אימהוּת ונוגע בין היתר בדרכים שונות שהובילו נשים להיות אימהוֹת. הוא מלמד אותי שישנן נשים שהפכו לאימהוֹת בהסכמה, אך לא מרצון: נשים שרצו לא להיות אימהוֹת ונאלצו להכריע בין אפשרות גרועה מבחינתן (ללדת ולגדל ילדים) לאפשרות גרועה יותר מבחינתן (להיות מנודות מהמשפחה, להיות מגורשות מנישואין, לחיות את חייהן כ"כבשים שחורות" וכ"עופות מוזרים", לחיות תחת איום לפיו בוודאות עוד יגיע יום בו יוטל עליהן צל כבד של תחושת הפסד ושל חרטה מייסרת).
על-פניו, הן הסכימו. אז על-פניו, הן בחרו. אך מה בין "הסכמה" ל"רצון"? אינני הראשונה שמצביעה על ההבחנה בין "הסכמה" לבין "רצון". אלו מילים שמסמנות יחסי-כוח במערכות-יחסים מיניות ויש להתבונן דרכן גם על יחסי-כוח בזירת הפריון והילודה. לחשוב באמצעותן על אותם מצבים בהן נשים מרגישות שהן רוצות שלא להיות אימהוֹת, ומסכימות שכן, לא כי הן חסרות-ישע אלא כי ברגע נתון אין להן ברירה אלא לעשות הכרעות פרגמטיות ומלאות-ישע לאור קריאת מפת חייהן שרחוקה לעתים שנות-אור מרעיון "ה-בחירה".
הסטת השיח מהתמקדות ב-"כן בחרה/לא בחרה" – מחויבת, משום ש"בחירה" אינה חזות-הכל. היא מחויבת משום שדיבור שמצמצם עצמו לשאלה "כן בחרה/לא בחרה" נתפש כפְטוֹר מהתמודדות עם הסיבות המורכבות של מעבר לאימהוּת ועם ההשלכות בפועל של לידת ילדים ללא רצון, על חייהן של נשים.
העיסוק התרפויטי והנאו-ליברלי ברעיון "הבחירה" מסמא עיניים מלראות ששאלות אחרות, חשובות לא פחות אם לא יותר, רוחשות סביב ילדים שנולדים ומטופלים: מהן המשמעויות של מציאות חברתית בה נשים נאלצות להסכים כשהן לא רוצות? מהן ההשלכות של ילודה וגידול ילדים שמתרחשים בהסכמה אך ללא רצון? מי הן אלה שמשלמות את המחיר גם 8, 13, 19 שנים ואולי לעולמים על מעבר לאימהוּת ללא רצון תחת שידולו של "הקהל מהיציע" שנעלם בבוקר שאחרי? האם כמיהה והזדקקות לאהבה, למשפחה, לערי מקלט מדיכוי לאומי, אתני, דתי, מיני, מגדרי ומעמדי, להפרת בדידות, לשייכות ולתיקון עולם אישי מחויבות לעבור בשעריה של אימהוּת? האם כחברה אנחנו מאפשרים לדלתות נוספות להיפתח בכדי לממש כמיהות אלה או שכולן נעולות וננעלות בדיון הציבורי ומכאן שבסופו של דבר התחושה היא שיש רק אחת שניתן לעבור דרכה?

אני חושבת שמילים אלה אינן רלוונטיות רק לנשים שרוצות לא להיות אימהוֹת. אני חושבת שבכל פעם בה אנחנו מעלות על דל שפתינו – בשיחות, במפגשים ובכתיבה – את האפשרות להיות לא-אימהוֹת (לא כבדרך אגב מרפרף או בכמעין מס שפתיים), אנחנו מרחיבות את הצוהר גם לאימהוּת בת-קיימא עבור נשים שרוצות ללדת ולגדל ילדים, עבור נשים שחוגגות את האימהוּת, שעבורן זו זהות שאין שנייה לה. כל עוד גינוי של אי-אימהוּת נמשך, אימהוּת אינה יכולה לפשוט מעצמה כסות אידילית שקשה עד בלתי-אפשרי לתפקד תחתה. כל עוד נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת, מפוקחות ביד אחת בשמו של מיתוס, היד השנייה לופתת בחוזקה מערכות-יחסים בין נשים וילדים באופן שמקשה גם על אימהוֹת לנוע ולהשתחרר מאחיזה.
זוהי חרב-פיפיות; אלו ימים בהם היא מונפת מעל כולנו ביתר-שאת; זהו זמן לומר בקול רם עוד יותר: די.

* הטקסט פורסם לראשונה בגיליון "נשים וטכנולוגיות רפואיות" דצמבר 2012.





דרך הכסף (פוסט אורחת)

23 09 2012

מאת הגר
אני נוסעת למשרד של עורכת-הדין שלי לאסוף ממנה צ׳קים. הרבה כסף מחכה לי שם. לא סכום משנה-חיים, אבל בהחלט כזה שעושה נעים בחשבון הבנק. זה הכסף שקיבלתי במסגרת הסכם הפשרה שחתמתי עם הגבר שהטריד אותי מינית, התנכל לי בעבודה, אימלל אותי והפך את החיים שלי לגיהנום.
כל הנסיעה אני נזכרת בפעם הראשונה שעשיתי את הדרך למשרד הזה, לפני קצת יותר משנה. הייתי אז צל חיוור של עצמי, נתונה למתקפת טרור אכזרית של גבר אחד, בוס, שניצל את פערי המעמדות של מקום העבודה כדי להטריד, לאיים, לרדות ולהתעלל. התעללות נפשית בעבודה, גם כזו שאינה כרוכה בהטרדה מינית, מוכרת כגורם למועקה קשה, מתח נפשי, דיכאון וחרדות. כשנכנסת לתמונה גם הטרדה מינית, העניינים מחמירים ומסתבכים עוד יותר. בשורה התחתונה הרגשתי לכודה לגמרי, בלי שום מוצא, בין ציפורניו של גבר תאב שליטה ושיכור מכוח. הכאב היה בלתי נסבל.
דמותי הרגועה והמחייכת במראה הקדמית של האוטו מאשרת לי איזו דרך עשיתי מאז.
כשקיבלתי את ההחלטה לתבוע אותו בתביעה אזרחית בבית הדין לעבודה בגין הטרדה מינית והתנכלות, העברתי את המשחק למגרש שבו אינני מוחלשת כל כך. למגרש שבו יש חוק, ויש פסיקה, ויש דין ויש דיין. במגרש הזה אני איני תלויה בו לפרנסתי או לכל עניין אחר, הוא אינו נהנה עוד מעמדת הכוח וההשפעה שנלווית למשרה הבכירה, ושלטון-היחיד החשוך שבחסותו פועלים עברייני מין ואלימות מפנה את מקומו לטובת שלטון החוק, ולמרחב שיש בו עדים לכל מילה שנאמרת ולכל פסיק שנפסק.
לאור היום יש אפקט מחטא, מפלצות נמסות בו והופכות לשלולית.
במעבר למגרש המשפטי הדינמיקה השתנתה מהקצה אל הקצה.
ראו אותי, הקשיבו לי, האמינו לי.
הצדק יצא לאור ועכשיו אני בדרך לאסוף את הכסף.

אבל המסלול האזרחי עדיין נחשב לאח הקטן והפחות מוצלח של המסלול הפלילי. הוא נתפס כמסלול שמתאים למקרים ״קלים״, או כנלווה או משלים למסלול הפלילי. בעיניי זו טעות. אני חושבת שתביעה אזרחית היא הכלי המרכזי שבעזרתו אנחנו, נשים שנפגעו מעבירות אלימות ומין, יכולות להשיב את הסדר על כנו, לתקן-במשהו את העוול שנגרם לנו, וגם לצאת ממנו מחוזקות וזקופות קומה, ולצמצם את הנזקים הקשים שעלולים להיגרם למתלוננות במסלול הפלילי. כי ההליך הפלילי עצמו, על כל הכרוך בו: חקירות משטרה, פרסום משפיל, סגירת דילים בין פרקליטים מעל לראש של המתלוננת, סגירה רשלנית של תיקים וכך הלאה, רחוק מלהתאים לכל אחת. המחירים שהמתלוננות משלמות עליו הם עצומים, ולעיתים הוא אף יותר טראומתי מהפגיעה עצמה.
בהליך האזרחי, לעומת זאת, התובעת היא האישה שנפגעה; לא המדינה. מכאן ששום החלטה בתיק לא מתקבלת מאחורי הגב שלה, ללא ידיעתה ואישורה. התובעת נמצאת בשליטה מלאה על העניינים.
אבל מעבר לכך, אני רוצה לאתגר את התפיסה המקובלת שלפיה כלא הוא העונש הראוי לעברייני מין, ולהציע את מודל הכלא הכלכלי. אם במקום לשבת בבית סוהר וליפול כנטל על צווארה של משלמת המיסים, עברייני מין היו נשארים במעגל העבודה (במשרות שבהן הם אינם ממונים על נשים), אבל היו משלמים כל שקל שהם מרוויחים – מעבר למינימום הנדרש להישרדות – כפיצויים לאישה או לנשים שבהן הם פגעו, כל הצדדים היו יוצאים נשכרים. האישה שנפגעה, היתה זוכה להליך הוגן ומכבד, שהיה מחזק את תחושת השליטה המתחדשת שלה במקום לרסק אותה פעם נוספת. בנוסף, היא היתה מקבלת הרבה כסף, שמן הסתם היה עוזר לה מאוד בשיקום חייה וביציאה לדרך חדשה. העבריין, היה נשאר בצד הנורמטיבי של החיים. הסיכוי שלו להידרדר לעולם הפשע היה נמוך יותר, והפגיעה בחפים מפשע שסביבו (משפחה, ילדים) היתה מצטמצמת למינימום ההכרחי. והחברה היתה מרוויחה פעמיים. פעם אחת מהקלת העומס על המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ובתי הכלא, עומס שכולנו משלמות ומשלמים עליו מחיר כבד, ופעם שניה מהמעבר של כסף (שמשמעותו כוח, עצמאות, מעמד וזכויות) מידיים של גברים עברייני מין, לידיים של נשים שנפגעו מהם.

95% מההון העולמי, המצויים בידיים גבריות, הם אחד מהיסודות המוצקים לחוסר השוויון בין המינים. הטלת עונשים כספיים כבדים על עברייני מין, במקום עונשי מאסר בפועל שאין בהם תועלת לאיש, מערערת על מאזן הכוחות המעוות הזה, וחותרת לחלוקת משאבים צודקת ושוויונית יותר.

================
המשך מחשבות בעקבות שיחות עם הגר
כשהגיונות קפיטליסטיים מושלים בכיפה וכשכסף הוא שמדבר, מעניין לחשוב למה האפשרות של תביעה בהליך אזרחי כמעט ולא מדוברת בשיח הציבורי. ולא רק שהיא לא מדוברת אלא שבמידה ואישה כן תחליט ללכת במסלול זה, היא ישר תיחשד כשקרנית, כטופלת תלונת-שווא וכתאבת-בצע.
האם יש כאן התנגדות סמויה/פאניקה ציבורית למול הרעיון שכספים יועברו לידיהן של נשים?
האם זו דרך נוספת לומר לנשים שהתעסקות עם כסף ובעלות עליו לא יאה להן?
נראה שהגיעה העת שמסלול של תביעה אזרחית יהיה נוכח יותר בתודעה הציבורית גם בכדי להרחיב את מנעד האפשרויות שעומדות בפני נשים, גם בכדי לפרק סטיגמות שמרחפות סביב נשים וכסף, וגם בכדי שהשתגרותו של הליך זה תוביל אולי להקמתו של גוף שיאפשר ליותר נשים לממן אותה (כסוג של הלוואה שתוחזר בסיום ההליך), מימון שייתכן שנמנע כיום מרבות.





עושות לשם שינוי

19 09 2012

לפני שלוש שנים הבנתי וגם הרגשתי שמאיזה כיוון שאני לא מסתכלת על זה, אכילה של מזון מהחי לא עולה בקנה אחד עם היותי פמיניסטית (ליתר דיוק זה התחיל מצמחונות ורק בהמשך הפך לטבעונות).
הבנתי שמבחינתי צריכה שלי של מזון מהחי מייצרת ביקוש שהוא לא שונה מביקוש לתעשיית הפורנו – כלומר, זהו ביקוש שמייצר סבל. בכל הנוגע לאכילת מזון מהחי מדובר בסבל כפול: סבל לבעלי-חיים וסבל לעובדות ולעובדים במשקים ובבתי-מטבחיים מתועשים. מי שיום יום באות ובאים לעבודה בכדי להרוג, סובלים בדרגה זו או אחרת מפוסט-טראומה.
"הדבר הגרוע ביותר, גרוע מהסכנה הפיזית, הוא המחיר הרגשי. כשאתה עובד במתחם הדקירה איזושהי תקופה, אתה מפתח גישה שמאפשרת לך להרוג דברים אבל לא מאפשרת לך להתרגש. אתה מסתכל לתוך העיניים של חזיר שיורד איתך לבור הדם וחושב, אלוהים, זו דווקא חיה נחמדה. אתה רוצה ללטף אותו. חזירים הנמצאים על רצפת אולם השחיטה באים אלי ומתחככים בי באף כמו כלבלב. כעבור שתי דקות אני צריך להרוג אותם – להרוג אותם במכות בצינור ברזל. … כשעבדתי למעלה ומיינתי חלקים של חזירים, יכולתי לומר לעצמי שאני עובד על פס ייצור, עוזר לספק אוכל לאנשים. אבל למטה במתחם הדקירה לא האכלתי אנשים. הרגתי דברים" (מתוך "לאכול בעלי חיים"/ג'ונתן ספרן פויר).

הארץ רועשת בתקופה האחרונה סביב סוגיית הטבעונות בעקבות הרצאותיו של גארי יורופסקי, ויהיה נוח למסגר את הנושא כטרנד הייפי. נוח, וחבל. לעצמי אני יכולה לומר שחבל שלפני עשר שנים, לפני חמש-עשרה שנים, מאז ומעולם – לא הבחנתי בנתק המובנה והמתוחכם בין השניצל או הגבינה הלבנה שעל הצלחת שלי לבין העולם המסויט שמאחוריהם.

לקריאה נוספת על פמיניזם וטבעונות: "זה לא פמיניסטי לשתות חלב"/בטטת כושר
לקריאה על אקו-פמיניזם: "אקו פמיניזם מתיאוריה לפרקטיקה"/שלומית ליר – רוח מזרחית עזה.
וגם כאן: גופן, עצמיותנו: אל מעבר לסקסיזם וסוגנות/פטריק ג'ונס (מהבלוג של אמה גולדילוקס)

הרצאה מצוינת בנושא [ש-(1) לא מציעה להשיב גמול לאלימות באלימות וכן קושרת בין מופעים שונים של אלימות במהלך ההיסטוריה. כלפי נשים. כלפי מי שלא לבן/ה. כלפי מי שיהודי/ה. כלפי מי שלא הטרוסקסואל/ית. זה לא נגמר; ו-(2) יכולה לעזור להתמודד עם התנגדויות למיניהן. ממליצה לתת לה את הזמן, היא תופסת תאוצה] –

והרצאה נוספת בנושא –





מבחירה לצרכים. זנות.

12 08 2012

אתמול בערב שודרה כתבה על זנות בתכניתה של אושרת קוטלר בנגל (הכתבה מתחילה בדקה 12:40). מרואיינות בה נשים ממעמד הביניים, חלקן אקדמאיות (מורה, סוכנת נדל"ן), נשואות, אימהוֹת.
נכון. אלו נשים שלא עובדות תחת סרסורים, שלא סוחרים בהן, שהתחילו לעבוד בה בגילאים מבוגרים יחסית. לכאורה, כתבה שכל טוקבקיסט פרו-זנות יאחוז בה כמוצא שלל רב.

כמה מחשבות בעקבותיה:
1. למרות הניסיון, אני לא נסערת יותר או פחות כשמדובר בעיסוק בקרב מעמד הביניים ואם כן או לא מדובר בנשים נשואות. סטטוס של נישואין + מעמד הביניים לא מסמן רף שלפיו חברה אמורה למדוד את מוסריותה וחרפתה.

2. אני לא מאמינה שיש אישה בעולם שרוצה לעבוד בזנות. אני כן מאמינה שיש מיליוני נשים בעולם שרוצות וחייבות לפרנס את עצמן ו/או את משפחתן ואין להן דרך אחרת משלל סיבות. ים של דמעות מבחין בין שני הרצונות האלה ושלושה קופים מיתממים למולן.
העצה הרווחת "אז שתלך לעבוד כקופאית" לא מחזיקה מים כשסכנה קיומית מרחפת מעל הראש בעקבות חובות וכשהמדרון לעוני הופך לחלקלק. מי שמעולם לא חווה חשש אמיתי לאבד קורת-גג ומי שלא מסוגל להיכנס לנעליהם של מי שכן, כדאי שלא ישפוט אותם.

3. דיבור חוזר ונשנה על בחירה מסמא עינינו מלראות צרכים. במקום להתחבא מאחורי השאלה במה נשים בוחרות יש לדבר על לְמה 'הן' זקוקות. ביטחון כלכלי קיימוּת כלכלית היא למשל צורך בסיסי שבחברה מתוקנת היה ברור מאליו (גם עבור גברים כמו משה סילמן ז"ל).
שאלה קריטית שאמורה להחליף את הדיבור על "שתלך לעבוד כמזכירה אם היא רוצה להתפרנס" היא: לו היה מתאפשר לנשים להרוויח כ'קופאיות' וכ'מזכירות' (כל אותם מקצועות גנריים שתמיד נשענים עליהם בדיון על זנות) את אותם הסכומים כפי שבזנות – האם אז הן היו עובדות בה?
לצערי שאלה זו לא נשאלה בכתבה ולדעתי היא זו שצריכה להיות במרכז הדיון עם כל מי שמטעמיו שכנע את עצמו שזנות זה כיף חיים, שנשים בזנות "חולות על מין", מאלה ה"משוחררות מינית" שהנה סוף-סוף יש להן הזדמנות לשתי ציפורים במכה.
כל עוד המאזן הפיקטיבי שנוצר בדיון הוא בין זנות לניקיון רחובות ודאי שלרוב הכף תוכרע לכיוון בו נמצא כסף שנדרש להישרדות, זהו מאזן דמגוגי שמבלבל בין אמצעי למטרה.

4. אחת המרואיינות בכתבה קושרת בין היותה אימא לעבודה בזנות, כי אין לה ברירה אחרת כלביאה.
כשיום-יום ובכל דרך – גלויה וסמויה – מבהירים לנשים שעליהן להשאיר את צרכיהן מאחור, בכל מחיר, למען אלו של ילדים – חלקן משתגעות, חלקן מלקות את עצמן, חלקן מכות, חלקן רוצחות, חלקן בדיכאון, חלקן פונות לקבל עזרה, חלקן מחרישות וקורסות תחת הנטל מבלי שאף אחד יבחין, חלקן הולכות לעבוד בזנות.
אנחנו חיות בחברה צבועה שמצד אחד משדלת לאימהוּת בכל מחיר לא משנה אם את מסוגלת (רגשית, כלכלית) ו/או אם את רוצה; שמצד שני לא חדלה מלהעביר את המסר שאימא טובה היא זו שמורידה את עצמה לתחתית סדרי העדיפויות למען הילדים; ושמצד שלישי לא מאפשרת לאימהוֹת לתפקד ואז מגָנה אותן על כך, וגם מגנה אותן על כך שהן קורסות.

5. כשנשים מרוויחות פחות מגברים וכשאייג'יזם פושה בחברה ונשים וגברים מעל גיל 40 מתקשים למצוא עבודה – דלתות נטרקות בפרצוף. כשנדרש לשרוד כלכלית וכשדלתות נטרקות ונותרת אחת פתוחה כשעליה רשום: זנות – לכנות זאת כבחירה מרצון חופשי זו בחירה חולנית.

6. הגיעו ימים בהם ליותר נשים יש קצת יותר אפשרויות להכריע על חייהן. זו בדיוק הסיבה שאלו גם הימים בהם נדרש לבחון מחדש מה מסתתר מאחורי המילה "בחירה" ו"הסכמה" מבלי לזרות חול באמצעותן. עשוי להיות מרחק גדול בין רצון חופשי, העדפה אישית כנה, לבין להסכים לעשות משהו פשוט כי כל יתר האפשרויות גרועות מנשוא. כחברה, הנטייה היא להתבונן כמוקסמים וכמסוממים ב-9 האותיות האלה ח-ו-פ-ש  ב-ח-י-ר-ה מבלי להתבונן מה קדם להן, מה עומד מאחריהן ולאן הן מובילות.

7. שלי, אחת המרואיינות בכתבה, אמרה שמחויב לשנות את הסטיגמה כלפי זנות. אני מסכימה איתה, אין דופי בנשים שעושות כל מה שהן נדרשות לעשות כדי לחיות. הדופי הוא בחברה, לא בנשים שבזנות.

8. ועוד לא דיברתי על הקשר הרווח בין פגיעה מינית, הזנחה ואלימות בילדות ומבית, נתקים רגשיים – לבין זנות – קשר שמגחיך במובן העצוב של המילה את הדיבור על "בחירה".

דיבור על – כן בחרה לא בחרה, הוא נוח. הוא מניח להסתפק ב"היא בחרה. יופי לה. זכותה. שלום".
השאלות הן אחרות. על אלו  צרכים הימצאות בזנות עונה; האם וכיצד אפשר לענות עליהם בדרך אחרת; האם אפשר גם לצאת משם באותה קלילות שמיוחסת ל"בחירה" להיכנס לזה; מהם הנזקים שנגרמים כל עוד שם; ולמה, למה אנחנו כל הזמן מתעלמים מהשאלות האלה.

=======================
בשונה מההפנייה לפוסט באתר "הארץ"/onlife ("תגובה לאושרת קוטלר: אין 'זנות מבחירה'), הטקסט הוא לא תגובה לאושרת קוטלר והוא גם מבקש בדיוק שלא לעסוק בסוגיית הבחירה. כאמור, בחירה או לא בחירה – לא זו השאלה.

לקריאה נוספת על הגעה לזנות בעקבות קשיים כלכליים/עוני, תפישות חברתיות על אימהוּת, העמדות הפנים הנדרשות, הנתקים הרגשיים והקושי לצאת משם – כתבתה של ורד לי (הארץ, 15.8.12).





מודעוּת לאי-הורות במודע

25 07 2012

בימים האחרונים נתבשרנו על גניקולוגיות/ים שמתעתדים לצאת לסדרת הרצאות בפאבים בכדי להעלות מודעות בנוגע לגבולותיו של גיל הפריון בקרב נשים, זאת בין היתר בעקבות מחקרים בנושא שמצביעים על כך שישנו פער גדול בין מה שידוע בציבור על "חלון הפוריות" של נשים למשכו בפועל.
בישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה שהתקיימה ב-18 ביוני 2012 שעניינה "קידום מודעות נשים בישראל לפוריותן" נאמר שמטרת הדיון היא להמליץ על קמפיין לאומי כדי להעלות מודעות ולאפשר חופש בחירה ביחס לילודה וכי "אין לנו רצון להגיד לנשים – פרו ורבו, אין לנו רצון להגיד לנשים – הקדימו את הלידות שלכן. זה בכלל לא התפקיד שלנו. אני בתור אישה לא הייתי רוצה שאף אחד ייכנס לי לרחם ויגיד לי מה לעשות עם הילדים שלי, או עם פוטנציאל ההולדה שלי. אבל הייתי רוצה שיתנו לי את הכלים לעשות החלטה מושכלת" (רונית קוכמן, רופאת הפריה חוץ-גופית, חברת ועדת אגודת איל"ה, בית חולים הר הצופים).
אני מסכימה עם רונית. אנחנו צריכות לדעת כמה שיותר בכדי שנוכל לעשות הכרעות שטובות לנו ככל שניתן בנוגע לחיינו.
אבל. ויש כאן אבל. ואת האבל הזה השמיעו בוועדה כל אחת/ד בדרכה/ו חדווה אייל, ד"ר רחל אדטו, חנה קהת, ד"ר אושרית יקנה ופרופ' גד פוטשניק – כשהתייחסו לאבסורד שבקמפיין המוצע, להשלכות המסוכנות שעשויות להיות לו אם המשמעות היא התערבויות כירורגיות נוספות בשם ילודה בכל מחיר, ללחץ שמופעל ממילא על נשים לחיות בזוגיות ולהיות אימהות, לנפקדוּת של גברים ממפת הפריון, להתמקדות בגוף האישה במקום באישה עצמה, בבריאותה, ברווחתה, בחייה.

אני מבקשת למרקר בצבע בוהק אף יותר את הסוגיה שממשיכה להיוותר שקופה גם כשכבר יותר מדוברת, ולהציע מספר שאלות בין איש/ה לעצמם למען מודעות מורכבת יותר מאשר זו הסלקטיבית כפי שנוטה להיות בשיח על ילודה בישראל [שיח אליו אני מתייחסת ככזה  שמשדל לילודה ולא "רק" מעודד אותה]:

  • האם אני רוצה להיות הורה?
  • האם אני רוצה להיות הורה?
  • למה?
  • האם למרות שכמובן שעשוי להיות פער בין דמיון למציאות, אי-פעם דמיינתי במשך דקות ארוכות מה המשמעויות הפוטנציאליות של גידול ילד?
  • האם לפחות נכון לכיום ולפחות תיאורטית – אני מסוגל/ת להתמודד עם מגוון משמעויות אלה?
  • האם יש לי קווים אדומים – אישיים ומוסריים – בדרך לממש את רצוני להיות הורה?
  • מהם מקורות הידע שלי על חיים ללא ילדים משלי?

אני יודעת שיש נשים וגברים שהסביבה בה הם גדלו וחיים כיום לא מאפשרת לשאלות אלה לעלות על דל שפתיים בשום צורה שהיא.
אני יודעת שגם אם הן חולפות במחשבה, ישנן דמויות סמכות שיקשו להיות עקביים עם רצונות אישיים. כל אוכלוסיה, ודמויות הסמכות שלה.
ועוד אני יודעת שנפש האדם ואימת החברה מורכבות יותר ויש להן דרכים לעקוף גם תשובות שליליות לשאלות הללו.
ועדיין, בשלב זה, כנקודת מוצא, רק כשהן תהיינה נוכחות בין אישה לעצמה וגבר לעצמו, בין בני/בנות-זוג, סביב לשולחן המשפחתי, בקרב גניקולוגיות/ים, בקליניקות טיפוליות (גוף ונפש) – נוכחוֹת בשכיחוּת כמו השאלות: כמה ילדים אני רוצה, איך יקראו להם, מתי להתחיל ומתי להמשיך –
אז, ורק אז, ניתן יהיה להתחיל לדבר על חופש בחירה ביחס לילודה ולהורות.





ג.י.ב.ו.ר.ה* [ט']

5 05 2012

אדם ברוך זכרונו לברכה אמר באחד מן הראיונות שנערכו עמו ש"גבול השפה הוא גבול העולם. ברגע שהשפה מסתיימת, מסתיים הדיון, מסתיים הדמיון, מסתיימת יכולת הפעולה, מסתיימת יכולת ההפשטה ומסתיים האדם. גבול השפה של החברה הוא גם גבול עולמה של החברה. שפה מייצרת את הדימוי, מייצרת את המציאות או מסתירה ומסווה אותה. שפה היא המכשיר שבאמצעותו אנחנו יכולים להרחיב את העולם; ושפה היא מכשיר של ממשל או מערכת באמצעותו מטים, מסיטים או מטעים אותנו לגמרי".

אני חושבת על המילים "גבורה" ו"גיבורות". מתבוננת על הדימויים שעולים בי כששומעת אותן. חושבת על פגיעה מינית. אני מנסה להבין לאלו מחוזות אני נלקחת באמצעותן והאם נוח לי ובטוח לי בהם. בנוסף אני מהרהרת האם ישנה משמעות לתשובה – האם לי כן או לא נוח ובטוח בהם – ומי המגדירה מיהי המגדירה.

* * *

בצלה של החברה בה נולדתי, בה גדלתי ושבה אני חיה, המילה "גבורה" משליכה אותי ישירות לעולמות צבאיים של מלחמות וקרבות, בהם מקודשים ערכים שזרים לי. אינני רוצה כל קשר לפולחן הנקרופיליה שעוטף לא אחת את הדיבור על מלחמות בישראל ואינני רוצה לחזק אותו בשום צורה ואופן.
הרתיעה שמתעוררת בי במחוזות אסוציאטיביים אלה, מובילה אותי להתנגד:
אינני רוצה שנקרֵא גיבורות.
אין שום דבר הירואי במילים שנלחמות עד מוות.
אינני רוצה שנהיה במרחבים טרמינולוגיים שעשויים לחזק בדרכם המשכיות או הצדקה לסבל.
הנטייה הראשונית שלי היא לסרב לצימוד לשוני בין נשים נפגעות תקיפה מינית לגיבורות, משל היינו מבקשות להיכנס לאתוס הקונצנסואלי, בדרכנו.

רק ש-קול אחר אינו מניח לי. אותו קול שמכיר בכך שרבות מאיתנו אכן חיות במלחמה יומיומית. רבות מאיתנו אכן חוו טראומה, את חלקנו היא לעולם לא תעזוב. זוהי מלחמה שבה הרחוב, הבית, התחבורה הציבורית, הקיבוץ, חדר השינה, האוניברסיטה, מקומות העבודה, חדר הטיפולים, בית-הספר, הקליניקה הרפואית ועוד מקומות רבים רבים אחרים – עשויים להיות שדות-הקרב שלנו.

רבות מאיתנו מרגישות לבד במערכה. זהו לבד שמסמן שיש מערכה. אינני יכולה ואינני רוצה להתעלם מזה. אני מוצאת עצמי משוטטת חזרה אל אחד הטקסטים שמבהירים בעיניי כיצד עשוי להרגיש קרב יומיומי, זה שהנו נטול תאריך-התחלה וסיום. זהו סיפור קצר של קלריס ליספקטור שנקרא "יְקָר". היא מתארת בו את שגרת יומה של ילדה שהולכת מן הבית לבית-הספר ובחזרה, ילדה שעושה מסלול נאיבי אך בזמן זה היא נאלצת להמיר עצמה לחיילת שנדרשת לעמוד על המשמר. כך ליספקטור כתבה:
"[…] מרחוק היה האוטובוס נעשה מהסס ואיטי, איטי ומתקדם, הולך ומתגשם – עד שהיה נעצר לפני פרצופה אפוף עשן וחום, אפוף חום ועשן. אז הייתה עולה, רצינית כמו מיסיונרית בגלל הפועלים שבאוטובוס ש'היו עלולים להגיד לה משהו'. הגברים האלה שלא היו עוד נערים. אבל גם מנערים פחדה, פחדה גם מילדים. פחדה ש'יגידו לה משהו', שינעצו בה מבטים. בכובד-הראש של פִּיה הסגור הייתה תחינה עזה: שיכבדו אותה. […] אחר-כך, בצעידת חיילים, הייתה חוצה – בריאה ושלמה – את כיכר לאפָּה, שם כבר היה יום. בשלב זה כמעט ניצחה במערכה. היא הייתה בוחרת מושב בחשמלית, ריק אם אפשר, או, אם היה לה מזל, הייתה יושבת על-יד אישה משרה ביטחון, עם צרור בגדים בחיקה, למשל – וזו הייתה ההפוגה הראשונה. […] בבית הריק, לבדה עם המשרתת, לא צעדה עוד כחייל, לא הייתה זקוקה עוד לאמצעי זהירות. אבל חשה בחסרונו של הקרב ברחובות".

כן. רבות מאיתנו חיות במלחמה יומיומית ונדרשות לעמוד על המשמר ונפצעות ומתות והולם בנו הקרב.
רבות מאיתנו נאלצות לאזור כוחות נפש אדירים רק כדי לצאת מהמיטה בבוקר; כדי ללכת ללימודים, לעבודה; להכניס אוכל לפה; להימנע מלפגוע בעצמנו שוב ושוב; להגיש תביעה; לא להגיש תביעה; לסמוך; לבקש עזרה; לזהות מי רוצֵה בטובתנו ומי מעמיק את התהום; להעיד במשטרה; לא להעיד במשטרה; למשות עצמנו ממצולות של דיכאון והתקפי חרדה; להפסיק להאשים את עצמנו; להעמיד פנים שהכל בסדר; להיאבק בסיוטים ובנדודי שינה; לשכנע בשפיותנו; לתת שוב אמוּן; להדוף זיכרונות; להסתיר את הסיבות האמיתיות לאי-התפקוד; לתפקד בחיוך שבור; והרשימה עוד ארוכה.

תעצומות הנפש שלא אחת נדרשות במערכה, גובות משאבים אדירים.
ומתוך הידיעה הכואבת הזו, שאלות עולות.
האם התמודדות במציאות שנכפתה עלינו ושאנחנו חיות בה בעל-כורחנו היא גבורה?
האם מי שלא יכולה לקום מהמיטה או לספר על מה שעברה או להישיר מבט – אינה גיבורה? האם מי שאינה סובלת מפוסט-טראומה אינה חיה בגבורה?
האם ניתן לנוע בתוך המילה "גיבורה" אם יום לאחר שהישרנו מבט ודיברנו, התמוטטנו?
האם דיבור במונחים של גבורה בהקשר לפגיעה מינית טוען בכוחות של השראה או שהוא מכביד ומחליש מרוב שמחייב?
האם רעיון ה"גבורה" יוצק תוכן חדש למילה, מרחיב עולמנו ומערער סדרי עולם או שהוא מסמא עינינו ומאפשר לסדרים להתנהל כסדרם ללא הפרעה? כלומר, האם לרעיון ה"גבורה" יש חלק פעיל ביצירת שינוי והפסקת-אש או שהוא עשוי להרדים את תשומת הלב הציבורית ובכך לשרת את ה-wishful thinking החברתי – שנתמודד, שנתגבר.
המילים התגברות וגבורה מתערבבות לי ביחד וסופחות אליהן את מחוללי פשעי המלחמה עד שהם כמעט נעלמים. כי לכאורה, אולי, אם אנחנו גיבורות אז הכל בסדר. הכל בסדר. נפגע בכן, אתן כבר תתמודדנה. המצפון שלנו יוכל להיות שקט ונוכל להמשיך לעצום עיניים. הנה. אתן מתמודדות, הכל בסדר. אין צורך לבדוק מה בנו לא בסדר שמאפשר למלחמה יומיומית להתרחש מלכתחילה.

כדי להסביר טוב יותר מה אני מנסה לברר ביני לביני מולכן, אני פונה לדברים שכתבה אפרת גיל, שהייתה עולם ומלואו של יופי וסבל.
אחרי שנים של ניסיונות התמודדות עם פוסט-טראומה בעקבות גילוי עריות ומספר מקרי אונס קבוצתי, אפרת התאבדה בשנת 2005 בהיותה בת 21. במילותיה שהשאירה אחריה במכתב, היא סימנה את הסכנה שטמונה בהתפעלות מ-גו זקוף לכאורה; ובדבריה היא קראה לנו לשים לב לאיזו התנהגות אנחנו מריעים – בדומה ללוחמים ששבים משדה הקרב – ומאיזו אנחנו מתעלמים, זו של הלומי-קרב. כך היא כתבה:
"החברה הישראלית מקבלת בחום אדיר את ההצטיינות שלי בלימודים, את העשייה החברתית, ההתנדבות שלי, את החיוך המקסים שלי. אבל החברה הישראלית לא מוכנה להתמודד עם הפוסט-טראומה, עם התעללות מינית ועם גילוי-עריות, עם אונס קבוצתי. זאת בעיה שלי, זה באשמת האנשים שפגעו בי. אבל אני חושבת שהנושאים האלה הם גם בעיה של החברה כולה ושצריך להתמודד אתם כחברה. […] אני רוצה לגדול ולהיות אזרחית טובה ולתרום למדינה. יותר מכל אני רוצה לחיות ולא לפגוע בעצמי. אבל אני לא יכולה לבד. אני צריכה עזרה".

זהו הרגע בו אני לוקחת צעד לאחור ומשאירה את השאלות הללו תלויות באוויר.
אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שמרגישה גיבורה, שהיא לא, כשהיא זו שיודעת מיהי לעצמה ומה נדרש ממנה לעשות, יום-יום, כדי להתמודד. אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שלא מרגישה גיבורה, שהיא כן, ושוב לייצר – הפעם באמצעות השפה – מציאות כפויה, מציאות בעל-כורחה.
באופן כללי אני חוששת מהגדרות שניתנות מבחוץ, שכשמן כן הן – עשויות לסמן גדר ובכך עשויות להותיר מישהי מאחור; ובנוסף הן עשויות "לעזור" לחברה להעלים עין מהדינמיות הכואבת שמתרחשת בתוכה פנימה.

בדבר אחד אינני מטילה ספק:
מצופה מאיתנו לשתוק, להסתיר, להתחבא, להתבייש, להעמיד פנים, להאשים את עצמנו ולהתגבר, לבד.
ענת, ביאן, דניאלה, אפרת, אסתי, הדר, שרה, דניאל, חנה, יסמין, הדס, לילך, לינור, מיכל, מורן, נעמה, מיקי, ניצה, רות, שרה, שרון, סיגל, טל, יערה וידידה – כל אחת ואחת מכן שלקחה חלק בפרויקט הצילום של אליסיה – עשתה אחרת כשהישירה מבט. זהו מבט שמסרב לאפשר לחברה לפטור עצמה מאחריות והוא עשוי להחזיר את האשמה אל מי שפגעו, אל מי שניצלו, שאיימו והכפישו, אל מי שאוטמים אוזניהם ולבם, שמצקצקים בלשונם ומגלגלים עיניהם, שמכחישים ומאשימים. אל מי שמתעלמים ואל כל מי שבכך שותפים לפשע.

פרויקט הצילום של אליסיה שחף, שנעשה בליווי ובשיתוף פעולה עם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית-השרון ונועה הריס, והדרך בה הוא התרקם ונוצר על-ידי אליסיה, אִפשרו להעלות שאלות שכנראה תישארנה מרובות תשובות ומחשבות, ובעיניי בכך בין היתר חשיבותו.
אבל הוא גם מאפשר מבחינתי דבר נוסף: הוא מאפשר לחדש את המחויבות לסרב. לסרב לציפייה שנקבל את המערכה הזו כסדרו של עולם; לסרב לציפייה שנתמודד לבד, שנתגבר בעצמנו, שנאסוף כל אחת לעצמה, את השברים. לסרב למסורות ארוכות מדי בשנים, של אלימות ואז הפקרות. הפקרות שהיא עצמה תוקפנית.

אינני יודעת איך לקרוא למהלך זה של סירוב – האם זו גבורה, האם זו הישרדות, האם זה מהלך של אין-ברירה או של הצהרת אונים.
אני כן יודעת מה הרגשתי כשהתבוננתי במבטים שבצילומים. הרגשתי שאלו מבטים שעבורי הם שבועת אמונים מחודשת להמשיך וּלמאֵן. ועל כך, תודה.

=======================
* דברים שנאמרו באירוע השקה של תערוכת "גיבורות" ב-3.5.12 בספרייה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. התערוכה תוצג בספרייה במהלך החודשיים הקרובים.