ג.י.ב.ו.ר.ה* [ט']

5 05 2012

אדם ברוך זכרונו לברכה אמר באחד מן הראיונות שנערכו עמו ש"גבול השפה הוא גבול העולם. ברגע שהשפה מסתיימת, מסתיים הדיון, מסתיים הדמיון, מסתיימת יכולת הפעולה, מסתיימת יכולת ההפשטה ומסתיים האדם. גבול השפה של החברה הוא גם גבול עולמה של החברה. שפה מייצרת את הדימוי, מייצרת את המציאות או מסתירה ומסווה אותה. שפה היא המכשיר שבאמצעותו אנחנו יכולים להרחיב את העולם; ושפה היא מכשיר של ממשל או מערכת באמצעותו מטים, מסיטים או מטעים אותנו לגמרי".

אני חושבת על המילים "גבורה" ו"גיבורות". מתבוננת על הדימויים שעולים בי כששומעת אותן. חושבת על פגיעה מינית. אני מנסה להבין לאלו מחוזות אני נלקחת באמצעותן והאם נוח לי ובטוח לי בהם. בנוסף אני מהרהרת האם ישנה משמעות לתשובה – האם לי כן או לא נוח ובטוח בהם – ומי המגדירה מיהי המגדירה.

* * *

בצלה של החברה בה נולדתי, בה גדלתי ושבה אני חיה, המילה "גבורה" משליכה אותי ישירות לעולמות צבאיים של מלחמות וקרבות, בהם מקודשים ערכים שזרים לי. אינני רוצה כל קשר לפולחן הנקרופיליה שעוטף לא אחת את הדיבור על מלחמות בישראל ואינני רוצה לחזק אותו בשום צורה ואופן.
הרתיעה שמתעוררת בי במחוזות אסוציאטיביים אלה, מובילה אותי להתנגד:
אינני רוצה שנקרֵא גיבורות.
אין שום דבר הירואי במילים שנלחמות עד מוות.
אינני רוצה שנהיה במרחבים טרמינולוגיים שעשויים לחזק בדרכם המשכיות או הצדקה לסבל.
הנטייה הראשונית שלי היא לסרב לצימוד לשוני בין נשים נפגעות תקיפה מינית לגיבורות, משל היינו מבקשות להיכנס לאתוס הקונצנסואלי, בדרכנו.

רק ש-קול אחר אינו מניח לי. אותו קול שמכיר בכך שרבות מאיתנו אכן חיות במלחמה יומיומית. רבות מאיתנו אכן חוו טראומה, את חלקנו היא לעולם לא תעזוב. זוהי מלחמה שבה הרחוב, הבית, התחבורה הציבורית, הקיבוץ, חדר השינה, האוניברסיטה, מקומות העבודה, חדר הטיפולים, בית-הספר, הקליניקה הרפואית ועוד מקומות רבים רבים אחרים – עשויים להיות שדות-הקרב שלנו.

רבות מאיתנו מרגישות לבד במערכה. זהו לבד שמסמן שיש מערכה. אינני יכולה ואינני רוצה להתעלם מזה. אני מוצאת עצמי משוטטת חזרה אל אחד הטקסטים שמבהירים בעיניי כיצד עשוי להרגיש קרב יומיומי, זה שהנו נטול תאריך-התחלה וסיום. זהו סיפור קצר של קלריס ליספקטור שנקרא "יְקָר". היא מתארת בו את שגרת יומה של ילדה שהולכת מן הבית לבית-הספר ובחזרה, ילדה שעושה מסלול נאיבי אך בזמן זה היא נאלצת להמיר עצמה לחיילת שנדרשת לעמוד על המשמר. כך ליספקטור כתבה:
"[…] מרחוק היה האוטובוס נעשה מהסס ואיטי, איטי ומתקדם, הולך ומתגשם – עד שהיה נעצר לפני פרצופה אפוף עשן וחום, אפוף חום ועשן. אז הייתה עולה, רצינית כמו מיסיונרית בגלל הפועלים שבאוטובוס ש'היו עלולים להגיד לה משהו'. הגברים האלה שלא היו עוד נערים. אבל גם מנערים פחדה, פחדה גם מילדים. פחדה ש'יגידו לה משהו', שינעצו בה מבטים. בכובד-הראש של פִּיה הסגור הייתה תחינה עזה: שיכבדו אותה. […] אחר-כך, בצעידת חיילים, הייתה חוצה – בריאה ושלמה – את כיכר לאפָּה, שם כבר היה יום. בשלב זה כמעט ניצחה במערכה. היא הייתה בוחרת מושב בחשמלית, ריק אם אפשר, או, אם היה לה מזל, הייתה יושבת על-יד אישה משרה ביטחון, עם צרור בגדים בחיקה, למשל – וזו הייתה ההפוגה הראשונה. […] בבית הריק, לבדה עם המשרתת, לא צעדה עוד כחייל, לא הייתה זקוקה עוד לאמצעי זהירות. אבל חשה בחסרונו של הקרב ברחובות".

כן. רבות מאיתנו חיות במלחמה יומיומית ונדרשות לעמוד על המשמר ונפצעות ומתות והולם בנו הקרב.
רבות מאיתנו נאלצות לאזור כוחות נפש אדירים רק כדי לצאת מהמיטה בבוקר; כדי ללכת ללימודים, לעבודה; להכניס אוכל לפה; להימנע מלפגוע בעצמנו שוב ושוב; להגיש תביעה; לא להגיש תביעה; לסמוך; לבקש עזרה; לזהות מי רוצֵה בטובתנו ומי מעמיק את התהום; להעיד במשטרה; לא להעיד במשטרה; למשות עצמנו ממצולות של דיכאון והתקפי חרדה; להפסיק להאשים את עצמנו; להעמיד פנים שהכל בסדר; להיאבק בסיוטים ובנדודי שינה; לשכנע בשפיותנו; לתת שוב אמוּן; להדוף זיכרונות; להסתיר את הסיבות האמיתיות לאי-התפקוד; לתפקד בחיוך שבור; והרשימה עוד ארוכה.

תעצומות הנפש שלא אחת נדרשות במערכה, גובות משאבים אדירים.
ומתוך הידיעה הכואבת הזו, שאלות עולות.
האם התמודדות במציאות שנכפתה עלינו ושאנחנו חיות בה בעל-כורחנו היא גבורה?
האם מי שלא יכולה לקום מהמיטה או לספר על מה שעברה או להישיר מבט – אינה גיבורה? האם מי שאינה סובלת מפוסט-טראומה אינה חיה בגבורה?
האם ניתן לנוע בתוך המילה "גיבורה" אם יום לאחר שהישרנו מבט ודיברנו, התמוטטנו?
האם דיבור במונחים של גבורה בהקשר לפגיעה מינית טוען בכוחות של השראה או שהוא מכביד ומחליש מרוב שמחייב?
האם רעיון ה"גבורה" יוצק תוכן חדש למילה, מרחיב עולמנו ומערער סדרי עולם או שהוא מסמא עינינו ומאפשר לסדרים להתנהל כסדרם ללא הפרעה? כלומר, האם לרעיון ה"גבורה" יש חלק פעיל ביצירת שינוי והפסקת-אש או שהוא עשוי להרדים את תשומת הלב הציבורית ובכך לשרת את ה-wishful thinking החברתי – שנתמודד, שנתגבר.
המילים התגברות וגבורה מתערבבות לי ביחד וסופחות אליהן את מחוללי פשעי המלחמה עד שהם כמעט נעלמים. כי לכאורה, אולי, אם אנחנו גיבורות אז הכל בסדר. הכל בסדר. נפגע בכן, אתן כבר תתמודדנה. המצפון שלנו יוכל להיות שקט ונוכל להמשיך לעצום עיניים. הנה. אתן מתמודדות, הכל בסדר. אין צורך לבדוק מה בנו לא בסדר שמאפשר למלחמה יומיומית להתרחש מלכתחילה.

כדי להסביר טוב יותר מה אני מנסה לברר ביני לביני מולכן, אני פונה לדברים שכתבה אפרת גיל, שהייתה עולם ומלואו של יופי וסבל.
אחרי שנים של ניסיונות התמודדות עם פוסט-טראומה בעקבות גילוי עריות ומספר מקרי אונס קבוצתי, אפרת התאבדה בשנת 2005 בהיותה בת 21. במילותיה שהשאירה אחריה במכתב, היא סימנה את הסכנה שטמונה בהתפעלות מ-גו זקוף לכאורה; ובדבריה היא קראה לנו לשים לב לאיזו התנהגות אנחנו מריעים – בדומה ללוחמים ששבים משדה הקרב – ומאיזו אנחנו מתעלמים, זו של הלומי-קרב. כך היא כתבה:
"החברה הישראלית מקבלת בחום אדיר את ההצטיינות שלי בלימודים, את העשייה החברתית, ההתנדבות שלי, את החיוך המקסים שלי. אבל החברה הישראלית לא מוכנה להתמודד עם הפוסט-טראומה, עם התעללות מינית ועם גילוי-עריות, עם אונס קבוצתי. זאת בעיה שלי, זה באשמת האנשים שפגעו בי. אבל אני חושבת שהנושאים האלה הם גם בעיה של החברה כולה ושצריך להתמודד אתם כחברה. […] אני רוצה לגדול ולהיות אזרחית טובה ולתרום למדינה. יותר מכל אני רוצה לחיות ולא לפגוע בעצמי. אבל אני לא יכולה לבד. אני צריכה עזרה".

זהו הרגע בו אני לוקחת צעד לאחור ומשאירה את השאלות הללו תלויות באוויר.
אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שמרגישה גיבורה, שהיא לא, כשהיא זו שיודעת מיהי לעצמה ומה נדרש ממנה לעשות, יום-יום, כדי להתמודד. אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שלא מרגישה גיבורה, שהיא כן, ושוב לייצר – הפעם באמצעות השפה – מציאות כפויה, מציאות בעל-כורחה.
באופן כללי אני חוששת מהגדרות שניתנות מבחוץ, שכשמן כן הן – עשויות לסמן גדר ובכך עשויות להותיר מישהי מאחור; ובנוסף הן עשויות "לעזור" לחברה להעלים עין מהדינמיות הכואבת שמתרחשת בתוכה פנימה.

בדבר אחד אינני מטילה ספק:
מצופה מאיתנו לשתוק, להסתיר, להתחבא, להתבייש, להעמיד פנים, להאשים את עצמנו ולהתגבר, לבד.
ענת, ביאן, דניאלה, אפרת, אסתי, הדר, שרה, דניאל, חנה, יסמין, הדס, לילך, לינור, מיכל, מורן, נעמה, מיקי, ניצה, רות, שרה, שרון, סיגל, טל, יערה וידידה – כל אחת ואחת מכן שלקחה חלק בפרויקט הצילום של אליסיה – עשתה אחרת כשהישירה מבט. זהו מבט שמסרב לאפשר לחברה לפטור עצמה מאחריות והוא עשוי להחזיר את האשמה אל מי שפגעו, אל מי שניצלו, שאיימו והכפישו, אל מי שאוטמים אוזניהם ולבם, שמצקצקים בלשונם ומגלגלים עיניהם, שמכחישים ומאשימים. אל מי שמתעלמים ואל כל מי שבכך שותפים לפשע.

פרויקט הצילום של אליסיה שחף, שנעשה בליווי ובשיתוף פעולה עם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית-השרון ונועה הריס, והדרך בה הוא התרקם ונוצר על-ידי אליסיה, אִפשרו להעלות שאלות שכנראה תישארנה מרובות תשובות ומחשבות, ובעיניי בכך בין היתר חשיבותו.
אבל הוא גם מאפשר מבחינתי דבר נוסף: הוא מאפשר לחדש את המחויבות לסרב. לסרב לציפייה שנקבל את המערכה הזו כסדרו של עולם; לסרב לציפייה שנתמודד לבד, שנתגבר בעצמנו, שנאסוף כל אחת לעצמה, את השברים. לסרב למסורות ארוכות מדי בשנים, של אלימות ואז הפקרות. הפקרות שהיא עצמה תוקפנית.

אינני יודעת איך לקרוא למהלך זה של סירוב – האם זו גבורה, האם זו הישרדות, האם זה מהלך של אין-ברירה או של הצהרת אונים.
אני כן יודעת מה הרגשתי כשהתבוננתי במבטים שבצילומים. הרגשתי שאלו מבטים שעבורי הם שבועת אמונים מחודשת להמשיך וּלמאֵן. ועל כך, תודה.

=======================
* דברים שנאמרו באירוע השקה של תערוכת "גיבורות" ב-3.5.12 בספרייה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. התערוכה תוצג בספרייה במהלך החודשיים הקרובים.





הבוקר שאחרי: לא מה שחשבנו. [ט]

25 07 2011

[כתמיד, אני לא כותבת על משפט, חוקים וראיות אלא על תפיסות חברתיות ותגובות הציבור]
_________________________________

לפני 4 שנים שוחחתי איתה. כמה ימים לפני כן הוא אנס והכה אותה במה שאמור היה להיות דייט, ולמרות שהיה שם את כל ש'נדרש' כדי להבין שנאנסה – היא הרגישה מבולבלת ולא בטוחה בחוויה שלה עצמה.
היא פקפקה במה שהיה כי לאחר מעשה היא נותרה לשבת ולשתות איתו קפה.

בתסריט המדומיין הרווח מי שעברה אונס מצופה לפרוץ בריצה הישר לתחנת המשטרה הקרובה. לאחר הגשת התלונה היא מצופה להיכנס למקלחת ולצאת ממנה רק לאחר שעות ארוכות. לאחר שיצאה ממנה היא מצופה לא ליצור איתו קשר אלא אם כן מדובר בהתעמתות ובתגובת זעם מרוסקת.
כל התנהגות אחרת מאלה נתפסת כהוכחה לשקר, לבדיה מבית היוצרת של אישה הוזה.
ובמילים אחרות – התפיסה הרווחת היא שלא רק שיש 'תסריט נכון' בפגיעה המינית עצמה בכדי שהיא תיחשב ציבורית ככזו, יש גם 'תסריט נכון' בבוקר שאחרי בכדי שהיא תיחשב ציבורית (ולעתים גם עצמית) ככזו.
בפועל, 'התסריט הנכון' יכול להתממש ואכן מתממש, אבל לצדו יש גם לא מעט תגובות/התמודדויות אחרות.
יש מי שתישאר במיטתו לילה שלם לאחר שהוא אנס אותה.
יש מי שלאחר שתקבל ממנו מייל עניינים כרגיל בבוקר, תענה גם היא כאילו כלום לא קרה.
ויש מי שלמחרת תשלח לו אסמס מחויך.
יש מי שתחוש זעם עצום כלפיו, לעולם לא תתעמת איתו, ותגיש תלונה במשטרה.
ויש מי שתתעמת אבל לא תגיש תלונה.
יש מי שתמעט לאכול, יש מי שלא תפסיק, ויש מי שתקיא את מה שכן אכלה.
יש מי שתפנה לאחד ממרכזי הסיוע ויש מי שתעדיף להתרחק מהם.
יש מי שתתקשה להירדם בלילות, יש מי ששנתה תנדוד גם בעירות. ויש מי שתסרב לצאת מהמיטה גם אם זה אומר לחלום ביעותים, רק כדי לא להתעורר לתוך ה-סיוט.
יש מי שדעתה תהיה פזורה ומבולבלת (= "היא לא צלולה ועקבית. אי-אפשר להאמין לה"); ויש מי שדעתה תהיה צלולה ועקבית (= "ככה לא אמורה להתנהג מי שעברה אונס. היא אמורה להיות פזורה ומבולבלת. אי-אפשר להאמין לה").
יש מי שתחזור ללימודים ולעבודה, ויש מי שלא תוכל עוד לתפקד, יש מי שתשתף חבר או את אחותה, ויש מי שתנצור סודה לנצח.
יש מהכל, ובלי שום קשר אליהם ובכל אחד מהם – אונס היה כשהיה.

שונוּת בתגובות קיימת גם בטראומות אחרות. מספיק להסתכל על מהדורת חדשות בה מדווח על פיגוע ולהקשיב לאלו שמספרים שברחו בבהלה כל עוד נפשם בם, ולאלו שהתחילו לפנות פצועים, ולאחרים שנותרו נטועים במקומם. הנטייה היא לא לתת את הדעת לתגובות עצמן ולשונות ביניהן, משום שפיגוע הוא טראומה פומבית. כיוון שאין עוררין על כך שהוא קרה, אין גם צורך לבדוק בציציות את תגובות הנוכחות/ים בו ולשפוט איזו נחשבת הגיונית יותר בעינינו ואיזו פחות. וגם אין צורך לבדוק האם תגובה לא הגיונית בעינינו מטילה בספק האם פיגוע היה.
בגלל שפגיעה מינית אינה פומבית ולרוב היא מתרחשת בחדרי חדרים על-ידי אדם מוכר – "תגובה נכונה" נתפסת כעדות מרכזית לעצם התרחשותה, וזו טעות אינהרנטית במערכת כי תגובה לא מעידה כהוא זה על היה או לא היה.

למרות שהיינו רוצים להאמין שכן, אף אחד ואחת מאיתנו לא יודע/ת איך באמת נתנהג אחרי שחלילה ירחף איום מעל שלומנו או על חיינו; ולמרות שיש לנו תסריט איך אמורים להתנהג אחרי, אין חיה כזאת.
חלק משפיות דעתנו ויכולתנו לשרוד ביומיום נשען על המשאלה והתקווה ש"לי זה לא יקרה".
העניין הוא שאם קרה וכיוון שקרה – פעמים רבות נדרשת התארגנות אחרת של הנפש (חלקה מודעת וחלקה לא) – התארגנות שתאפשר לחיות כאילו זה לא קרה:
ננסה להתנהג כרגיל כי אולי אם נתנהג כרגיל, הלילה ההוא יוותר מלהשאיר עלינו את טביעות אצבעותיו.
נישאר במיטתו כי לא הגיוני שהרגע נאנסנו. לישון עכשיו.
נחתום את האסמס בסמיילי, העיקר שיסתלק מחיינו ולא יזכיר לנו כל פעם מחדש.
אולי ניפגש איתו שוב כי לא הגיוני שהבחור החכם והמקסים שחשבנו שהוא, באמת אנס.
נעשה הרבה דברים שדקה אחת לפני לא היינו משערות בנפשנו שנעשה, כדי לשמר את התחושה שהכל בסדר. ובמילים אחרות: כדי לשרוד. וההישרדות הזאת יכולה להימשך דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים אחרי אותם רגעים שלכאורה מזמן כבר נגמרו.

נטשה קמפוש, אישה אוסטרית שנחטפה בגיל 10 והוכנסה לצינוק למשך 8 שנים עד שהצליחה לברוח מחוטפהּ, כותבת בספרה "3096 ימים":
"אנשים, שאינם מכירים כלל את המורכבות שבחיי, מונעים ממני את היכולת לשפוט את חוויותי שלי בהגייתם שתי מילים: תסמונת סטוקהולם.
'המונח תסמונת סטוקהולם משמש לתיאור תופעה פסיכולוגית פרדוקסלית שבה בני ערובה מבטאים חנופה ומפתחים רגשות חיוביים כלפי שוביהם, צעד שנראה לא רציונלי לנוכח הסכנה או הסיכון שעמם מתמודדים הקורבנות' – זה מה שכתוב בספרים. הבחנה מתייגת שאני דוחה בתוקף. שכן אמפתיים ככל שיהיו המבטים המופיעים כאשר המונח נזרק לחלל האוויר, השפעתם איומה. המבט הזה הופך את הקורבנות בעבר לקורבנות פעם נוספת, מפני שהוא גוזל מהם את הכוח לפרש בעצמם את סיפורם – והופך את החוויות המשמעותיות ביותר בסיפורם לתוצר של תסמונת. המונח מתייחס בדיוק להתנהגות משמעותית החיונית כל-כך להישרדותו של הקורבן, והופך אותה ראויה לגינוי.
התקרבות אל החוטף איננה מחלה. יצירת פקעת מגוננת של נורמליות בתוך הפשע איננה תסמונת. כלל וכלל לא. זוהי אסטרגיית הישרדות במצב שאין מנוס ממנו – ונאמנה למציאות הרבה יותר מסיווג גורף של פושעים כמפלצות צמאות דם ושל קורבנות כשֵֹיות חסרות אונים, סיווג שהחברה מסרבת לבחון את היבטיו הנוספים" (עמ' 148-149).
דבריה של קמפוש אינם מכוונים להתנהגות שלה במהלך שמונה השנים במחיצתו של החוטף בלבד, אלא גם לימים שאחרי בריחתה לחופשי, כשהעולם ציפה לראות למולו אישה שבורה לרסיסים, אישה שתהיה כנועה לחסדיה של חברה שמבקשת "לשקם" אותה, במקום להקשיב לה.

אם רוצים להבין אונס (לא רק לדבר עליו. להבין), צריך להשאיר את 'ההגיון הפשוט' בצד כי רבות מדי התגובות שאחרי שלא תסתדרנה במשבצות 'הגיוניות' במובן המרגיע של המילה.
כל אחת ואחת מהתגובות שקיימות על הרצף היא תגובה נורמלית ברגעי מציאות לא נורמלית (אם כי כזו שמסתברת כנורמטיבית).

אין תגובה נכונה לאונס.
אין.

_________________________

אני לא יודעת למה בדיוק תום יורק התכוון, אבל בכל פעם שאני מקשיבה לו – אני חושבת על המנגנון שכשמו כן הוא: הגנה. לא יכול להיות שזה באמת קורה. נדמיין משהו אחר.
הכל (רחוק מלהיות) בסדר.