מבחירה לצרכים. זנות.

12 08 2012

אתמול בערב שודרה כתבה על זנות בתכניתה של אושרת קוטלר בנגל (הכתבה מתחילה בדקה 12:40). מרואיינות בה נשים ממעמד הביניים, חלקן אקדמאיות (מורה, סוכנת נדל"ן), נשואות, אימהוֹת.
נכון. אלו נשים שלא עובדות תחת סרסורים, שלא סוחרים בהן, שהתחילו לעבוד בה בגילאים מבוגרים יחסית. לכאורה, כתבה שכל טוקבקיסט פרו-זנות יאחוז בה כמוצא שלל רב.

כמה מחשבות בעקבותיה:
1. למרות הניסיון, אני לא נסערת יותר או פחות כשמדובר בעיסוק בקרב מעמד הביניים ואם כן או לא מדובר בנשים נשואות. סטטוס של נישואין + מעמד הביניים לא מסמן רף שלפיו חברה אמורה למדוד את מוסריותה וחרפתה.

2. אני לא מאמינה שיש אישה בעולם שרוצה לעבוד בזנות. אני כן מאמינה שיש מיליוני נשים בעולם שרוצות וחייבות לפרנס את עצמן ו/או את משפחתן ואין להן דרך אחרת משלל סיבות. ים של דמעות מבחין בין שני הרצונות האלה ושלושה קופים מיתממים למולן.
העצה הרווחת "אז שתלך לעבוד כקופאית" לא מחזיקה מים כשסכנה קיומית מרחפת מעל הראש בעקבות חובות וכשהמדרון לעוני הופך לחלקלק. מי שמעולם לא חווה חשש אמיתי לאבד קורת-גג ומי שלא מסוגל להיכנס לנעליהם של מי שכן, כדאי שלא ישפוט אותם.

3. דיבור חוזר ונשנה על בחירה מסמא עינינו מלראות צרכים. במקום להתחבא מאחורי השאלה במה נשים בוחרות יש לדבר על לְמה 'הן' זקוקות. ביטחון כלכלי קיימוּת כלכלית היא למשל צורך בסיסי שבחברה מתוקנת היה ברור מאליו (גם עבור גברים כמו משה סילמן ז"ל).
שאלה קריטית שאמורה להחליף את הדיבור על "שתלך לעבוד כמזכירה אם היא רוצה להתפרנס" היא: לו היה מתאפשר לנשים להרוויח כ'קופאיות' וכ'מזכירות' (כל אותם מקצועות גנריים שתמיד נשענים עליהם בדיון על זנות) את אותם הסכומים כפי שבזנות – האם אז הן היו עובדות בה?
לצערי שאלה זו לא נשאלה בכתבה ולדעתי היא זו שצריכה להיות במרכז הדיון עם כל מי שמטעמיו שכנע את עצמו שזנות זה כיף חיים, שנשים בזנות "חולות על מין", מאלה ה"משוחררות מינית" שהנה סוף-סוף יש להן הזדמנות לשתי ציפורים במכה.
כל עוד המאזן הפיקטיבי שנוצר בדיון הוא בין זנות לניקיון רחובות ודאי שלרוב הכף תוכרע לכיוון בו נמצא כסף שנדרש להישרדות, זהו מאזן דמגוגי שמבלבל בין אמצעי למטרה.

4. אחת המרואיינות בכתבה קושרת בין היותה אימא לעבודה בזנות, כי אין לה ברירה אחרת כלביאה.
כשיום-יום ובכל דרך – גלויה וסמויה – מבהירים לנשים שעליהן להשאיר את צרכיהן מאחור, בכל מחיר, למען אלו של ילדים – חלקן משתגעות, חלקן מלקות את עצמן, חלקן מכות, חלקן רוצחות, חלקן בדיכאון, חלקן פונות לקבל עזרה, חלקן מחרישות וקורסות תחת הנטל מבלי שאף אחד יבחין, חלקן הולכות לעבוד בזנות.
אנחנו חיות בחברה צבועה שמצד אחד משדלת לאימהוּת בכל מחיר לא משנה אם את מסוגלת (רגשית, כלכלית) ו/או אם את רוצה; שמצד שני לא חדלה מלהעביר את המסר שאימא טובה היא זו שמורידה את עצמה לתחתית סדרי העדיפויות למען הילדים; ושמצד שלישי לא מאפשרת לאימהוֹת לתפקד ואז מגָנה אותן על כך, וגם מגנה אותן על כך שהן קורסות.

5. כשנשים מרוויחות פחות מגברים וכשאייג'יזם פושה בחברה ונשים וגברים מעל גיל 40 מתקשים למצוא עבודה – דלתות נטרקות בפרצוף. כשנדרש לשרוד כלכלית וכשדלתות נטרקות ונותרת אחת פתוחה כשעליה רשום: זנות – לכנות זאת כבחירה מרצון חופשי זו בחירה חולנית.

6. הגיעו ימים בהם ליותר נשים יש קצת יותר אפשרויות להכריע על חייהן. זו בדיוק הסיבה שאלו גם הימים בהם נדרש לבחון מחדש מה מסתתר מאחורי המילה "בחירה" ו"הסכמה" מבלי לזרות חול באמצעותן. עשוי להיות מרחק גדול בין רצון חופשי, העדפה אישית כנה, לבין להסכים לעשות משהו פשוט כי כל יתר האפשרויות גרועות מנשוא. כחברה, הנטייה היא להתבונן כמוקסמים וכמסוממים ב-9 האותיות האלה ח-ו-פ-ש  ב-ח-י-ר-ה מבלי להתבונן מה קדם להן, מה עומד מאחריהן ולאן הן מובילות.

7. שלי, אחת המרואיינות בכתבה, אמרה שמחויב לשנות את הסטיגמה כלפי זנות. אני מסכימה איתה, אין דופי בנשים שעושות כל מה שהן נדרשות לעשות כדי לחיות. הדופי הוא בחברה, לא בנשים שבזנות.

8. ועוד לא דיברתי על הקשר הרווח בין פגיעה מינית, הזנחה ואלימות בילדות ומבית, נתקים רגשיים – לבין זנות – קשר שמגחיך במובן העצוב של המילה את הדיבור על "בחירה".

דיבור על – כן בחרה לא בחרה, הוא נוח. הוא מניח להסתפק ב"היא בחרה. יופי לה. זכותה. שלום".
השאלות הן אחרות. על אלו  צרכים הימצאות בזנות עונה; האם וכיצד אפשר לענות עליהם בדרך אחרת; האם אפשר גם לצאת משם באותה קלילות שמיוחסת ל"בחירה" להיכנס לזה; מהם הנזקים שנגרמים כל עוד שם; ולמה, למה אנחנו כל הזמן מתעלמים מהשאלות האלה.

=======================
בשונה מההפנייה לפוסט באתר "הארץ"/onlife ("תגובה לאושרת קוטלר: אין 'זנות מבחירה'), הטקסט הוא לא תגובה לאושרת קוטלר והוא גם מבקש בדיוק שלא לעסוק בסוגיית הבחירה. כאמור, בחירה או לא בחירה – לא זו השאלה.

לקריאה נוספת על הגעה לזנות בעקבות קשיים כלכליים/עוני, תפישות חברתיות על אימהוּת, העמדות הפנים הנדרשות, הנתקים הרגשיים והקושי לצאת משם – כתבתה של ורד לי (הארץ, 15.8.12).





אדישות ליברלית [ט']

17 02 2012

אחד הטיעונים המרכזיים כנגד מיגור תעשיית המין הוא mind your own business, הווה אומר: "אל תתערבו בבחירות חופשיות של נשים", "זכותה של כל אישה לעשות לביתה".

קישור מעניין בין business לבית.
אם כבר מדברים על עסקים ובתים, בואו נדבר באמת על "בית" כי שם לרוב הדרך לזנות ולסחר בנשים מתחילה.
היא עשויה להתחיל מאין-בית כלומר אולי היו קירות ומיטה ואנשים שנקראים חברתית "הורים" אבל כל יתר הדברים שכרוכים ברעיון של בית – נעדרו: אין ביטחון, אין דאגה, אין הגנה, אין ילדוּת. יש הזנחה, יש אלימות, יש פגיעה ויש גיהנום.
ככה למשל זה נראה ומרגיש [ט']:

אין מה לומר. עם מטען פוסט-טראומתי כזה – הבחירות הן ל-ח-ל-ו-ט-י-ן מאהבת-מין או מגרגרנות כלכלית.

הדרך עשויה להתחיל מ-יש-בית, אבל אין כסף ויש מצוקה ויש ייסורים של ילדות וילדים שמזדהים עם הוריהם, כואבים את כאבם ומחפשים דרך להקל ולשרוד.
ככה למשל זה נראה ומרגיש (סרטה של אנה קונצמן):
http://www.youtube.com/embed/2har1nqScso?version=3&rel=1&fs=1&showsearch=0&showinfo=1&iv_load_policy=1&wmode=transparent

במקרים אחרים ילדות וילדים נמכרים לזנות בגלל אותה מצוקה.

והיש והאין והיש והאין קיימים בדרכים שונות, כל אישה, טרנסג'נדר/ית, נער, נערה וסיפור חייהם הפרטי.
חיים שלרוב הופכים ל-business של מישהו אחר.
ואז מצווים עלינו שלא להתערב בביזנס הזה.
עצמו עיניים. אטמו אוזניים. שתקו. אורגיה קולקטיבית של ויפאסנה המונית.
הררי מילים שמנסות לשכנע שזה בסדר, זה ליברלי. ליברלי זה אס שמנצח כל קלף בחפיסת האנושיות. הכל טוב. ככה נראה חופש. ככה נראה רצון חופשי. ככה נראית חברה שאכפת לה מנשים כי לא מונעת מהן להתפרנס. הרי כולנו מתפרנסים בואו לא נתייפייף. אז זו נבלה וזו טרפה ועיתונאות היא נבלה וזנות טרפה. זה בדיוק אותו הדבר.
כמה יפים אנחנו כשליברליים ואדישים.
כמה לא יפה אני אם כשאני כותבת על רוב של נשים בזנות אני מתעלמת ממי שחווה "אלף ניואנסים אנושיים היוצרים את האינטראקציה האנושית שהיא אותם יחסי לקוח-זונה".

אנלוגיה מתורגמת לסיום. ואם נדמה שערבבתי פה לשווא בין האנלוגיה-להתעללות מינית בילדוּת-לזנות-לסחר בנשים-לאונס של "הזר מהשיחים" – אז לא. הכל קשור.

גבר: שלום, אני מעוניין לדווח על שוד.
שוטר: שוד אה? איפה הוא התבצע?
גבר: צעדתי ברחוב אלנבי וגבר שלף אקדח ואמר "תן את כל הכסף".
שוטר: ונתת לו?
גבר: כן, שיתפתי פעולה.
שוטר: כלומר נתת לו באופן רצוני את הכסף מבלי להיאבק, לנסות לברוח או לקרוא לעזרה?
גבר: ובכן כן, אבל הייתי מבועת, הייתי בטוח שהוא הולך להרוג אותי!
שוטר: המממ. אבל אכן שיתפת איתו פעולה. ועודכנתי שכמו-כן אתה פילנטרופ.
גבר: אני נותן צדקה, כן.
שוטר: אז אתה אוהב לתת כסף. מבחינתך נתינת כסף היא תחביב.
גבר: מה הקשר בין זה לבין המצב עליו דיווחתי?
שוטר: צעדת ביודעין בחליפתך ברחוב אלנבי כשכולם יודעים שאתה אוהב לתת כסף, ואז לא נאבקת בחזרה. נשמע שנתת כסף למישהו ועכשיו אתה מתחרט לאחר התרומה. תגיד לי, אתה באמת רוצה להרוס את חייו בגלל טעות שלך?
גבר: זה מגוחך!
שוטר: זוהי אנלוגיה לאונס. מול תגובות כאלה נשים ניצבות מדי יום ביומו אם וכאשר הן מבקשות לעשות צדק עם האנס.
גבר: Fuck the Patriarchy.

[ותחלואי הקפיטליזם גם]





זנות. אותו דבר רק להפך. [ט]

12 12 2011

שדולת הנשים באיחוד האירופי בסרטון שמציג זנות מנקודת מבט של גבר שעובד/לכוד בה, במטרה למחות כנגדה ואותה.
במידה והסרטון לא קל לצפייה, זה בדיוק המסר.


16.12.11 – תוספת:

אתמול פורסם ב"העוקץ" טור של רעות גיא על הסרטון, בו היא מעלה נקודות לביקורת שאיתן אני מסכימה:
*  "בסרטון הזה נראות נשים כלקוחות מין, שתיים מהן קשישות, אחת מבוגרת ואחת צעירה יותר בשביל הגיוון, אבל כולן-כולן שקטות, מנומסות. כל מה שהבחור מבצע בהן זה מין אוראלי שאורך מספר שניות, כולן משלמות יפה ויוצאות".

*  "גם אם המטרה היא לעורר אמפתיה מגדרית בקרב הלקוחות בהחלפת דמות האשה שאנחנו רגילות לראות בזו של גבר, אין שום סיבה לחשוב שגם את הצרכנים צריך להחליף; משום שלא משנה מי נמצא מעבר לדלת – עדיין גברים הם הרוב המוחלט של צרכני תעשיית המין מנשים וגברים גם יחד ועם עדיפות ברורה לגיל כמה שיותר צעיר".

*  "חלק מהסיפור של האקט המיני בתשלום הוא העובדה שבעבור כסף מגיע ללקוחות יותר מסתם זיון. סתם זיון יש להם בעולם שממנו הם באים, בעולם הזנות משלמים בשביל כל מה שלא ניתן להשיג. עם הכסף הם ממשים פנטזיות אסורות, למשל מין עם קטינות וקטינים, מין עם טרנסיות, מין שכולל בתוכו אלימות והשפלות שלא מקובלות נניח על בנות הזוג שלהן. לכן להראות שורה של נשים שגומרות ומסתלקות חוטא להבנת הפרופיל המגוון לרעה של צרכני המין".

אם כך, האם הסרטון הזה יותר מזיק ממועיל? פה אני כבר לא בטוחה. הפסיכולוגיה האנושית מורכבת ולא אחידה. אני מניחה שיש מחקרים שמראים גם ההפך, אבל ישנם מחקרים שמראים שקמפיינים למניעת תאונות דרכים שמציגים את המתרחש בתאונה בצורה גרפית ומדויקת למציאות – מובילים דווקא להדחקה ולהיאטמות; בעוד קמפיינים מרומזים הם שאפקטיביים יותר בשינוי תודעה ודפוסי התנהגות.

אם הסרטון של שדולת הנשים באיחוד האירופי בדרכו הנקייה והלא מדויקת, עורר למחשבה ולו גבר אחד שצורך זנות, דיינו בעיניי במציאות בה קשה ביותר לשכנע את מי שלא משוכנעים מלכתחילה.