הבוקר שאחרי: לא מה שחשבנו. [ט]

25 07 2011

[כתמיד, אני לא כותבת על משפט, חוקים וראיות אלא על תפיסות חברתיות ותגובות הציבור]
_________________________________

לפני 4 שנים שוחחתי איתה. כמה ימים לפני כן הוא אנס והכה אותה במה שאמור היה להיות דייט, ולמרות שהיה שם את כל ש'נדרש' כדי להבין שנאנסה – היא הרגישה מבולבלת ולא בטוחה בחוויה שלה עצמה.
היא פקפקה במה שהיה כי לאחר מעשה היא נותרה לשבת ולשתות איתו קפה.

בתסריט המדומיין הרווח מי שעברה אונס מצופה לפרוץ בריצה הישר לתחנת המשטרה הקרובה. לאחר הגשת התלונה היא מצופה להיכנס למקלחת ולצאת ממנה רק לאחר שעות ארוכות. לאחר שיצאה ממנה היא מצופה לא ליצור איתו קשר אלא אם כן מדובר בהתעמתות ובתגובת זעם מרוסקת.
כל התנהגות אחרת מאלה נתפסת כהוכחה לשקר, לבדיה מבית היוצרת של אישה הוזה.
ובמילים אחרות – התפיסה הרווחת היא שלא רק שיש 'תסריט נכון' בפגיעה המינית עצמה בכדי שהיא תיחשב ציבורית ככזו, יש גם 'תסריט נכון' בבוקר שאחרי בכדי שהיא תיחשב ציבורית (ולעתים גם עצמית) ככזו.
בפועל, 'התסריט הנכון' יכול להתממש ואכן מתממש, אבל לצדו יש גם לא מעט תגובות/התמודדויות אחרות.
יש מי שתישאר במיטתו לילה שלם לאחר שהוא אנס אותה.
יש מי שלאחר שתקבל ממנו מייל עניינים כרגיל בבוקר, תענה גם היא כאילו כלום לא קרה.
ויש מי שלמחרת תשלח לו אסמס מחויך.
יש מי שתחוש זעם עצום כלפיו, לעולם לא תתעמת איתו, ותגיש תלונה במשטרה.
ויש מי שתתעמת אבל לא תגיש תלונה.
יש מי שתמעט לאכול, יש מי שלא תפסיק, ויש מי שתקיא את מה שכן אכלה.
יש מי שתפנה לאחד ממרכזי הסיוע ויש מי שתעדיף להתרחק מהם.
יש מי שתתקשה להירדם בלילות, יש מי ששנתה תנדוד גם בעירות. ויש מי שתסרב לצאת מהמיטה גם אם זה אומר לחלום ביעותים, רק כדי לא להתעורר לתוך ה-סיוט.
יש מי שדעתה תהיה פזורה ומבולבלת (= "היא לא צלולה ועקבית. אי-אפשר להאמין לה"); ויש מי שדעתה תהיה צלולה ועקבית (= "ככה לא אמורה להתנהג מי שעברה אונס. היא אמורה להיות פזורה ומבולבלת. אי-אפשר להאמין לה").
יש מי שתחזור ללימודים ולעבודה, ויש מי שלא תוכל עוד לתפקד, יש מי שתשתף חבר או את אחותה, ויש מי שתנצור סודה לנצח.
יש מהכל, ובלי שום קשר אליהם ובכל אחד מהם – אונס היה כשהיה.

שונוּת בתגובות קיימת גם בטראומות אחרות. מספיק להסתכל על מהדורת חדשות בה מדווח על פיגוע ולהקשיב לאלו שמספרים שברחו בבהלה כל עוד נפשם בם, ולאלו שהתחילו לפנות פצועים, ולאחרים שנותרו נטועים במקומם. הנטייה היא לא לתת את הדעת לתגובות עצמן ולשונות ביניהן, משום שפיגוע הוא טראומה פומבית. כיוון שאין עוררין על כך שהוא קרה, אין גם צורך לבדוק בציציות את תגובות הנוכחות/ים בו ולשפוט איזו נחשבת הגיונית יותר בעינינו ואיזו פחות. וגם אין צורך לבדוק האם תגובה לא הגיונית בעינינו מטילה בספק האם פיגוע היה.
בגלל שפגיעה מינית אינה פומבית ולרוב היא מתרחשת בחדרי חדרים על-ידי אדם מוכר – "תגובה נכונה" נתפסת כעדות מרכזית לעצם התרחשותה, וזו טעות אינהרנטית במערכת כי תגובה לא מעידה כהוא זה על היה או לא היה.

למרות שהיינו רוצים להאמין שכן, אף אחד ואחת מאיתנו לא יודע/ת איך באמת נתנהג אחרי שחלילה ירחף איום מעל שלומנו או על חיינו; ולמרות שיש לנו תסריט איך אמורים להתנהג אחרי, אין חיה כזאת.
חלק משפיות דעתנו ויכולתנו לשרוד ביומיום נשען על המשאלה והתקווה ש"לי זה לא יקרה".
העניין הוא שאם קרה וכיוון שקרה – פעמים רבות נדרשת התארגנות אחרת של הנפש (חלקה מודעת וחלקה לא) – התארגנות שתאפשר לחיות כאילו זה לא קרה:
ננסה להתנהג כרגיל כי אולי אם נתנהג כרגיל, הלילה ההוא יוותר מלהשאיר עלינו את טביעות אצבעותיו.
נישאר במיטתו כי לא הגיוני שהרגע נאנסנו. לישון עכשיו.
נחתום את האסמס בסמיילי, העיקר שיסתלק מחיינו ולא יזכיר לנו כל פעם מחדש.
אולי ניפגש איתו שוב כי לא הגיוני שהבחור החכם והמקסים שחשבנו שהוא, באמת אנס.
נעשה הרבה דברים שדקה אחת לפני לא היינו משערות בנפשנו שנעשה, כדי לשמר את התחושה שהכל בסדר. ובמילים אחרות: כדי לשרוד. וההישרדות הזאת יכולה להימשך דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים אחרי אותם רגעים שלכאורה מזמן כבר נגמרו.

נטשה קמפוש, אישה אוסטרית שנחטפה בגיל 10 והוכנסה לצינוק למשך 8 שנים עד שהצליחה לברוח מחוטפהּ, כותבת בספרה "3096 ימים":
"אנשים, שאינם מכירים כלל את המורכבות שבחיי, מונעים ממני את היכולת לשפוט את חוויותי שלי בהגייתם שתי מילים: תסמונת סטוקהולם.
'המונח תסמונת סטוקהולם משמש לתיאור תופעה פסיכולוגית פרדוקסלית שבה בני ערובה מבטאים חנופה ומפתחים רגשות חיוביים כלפי שוביהם, צעד שנראה לא רציונלי לנוכח הסכנה או הסיכון שעמם מתמודדים הקורבנות' – זה מה שכתוב בספרים. הבחנה מתייגת שאני דוחה בתוקף. שכן אמפתיים ככל שיהיו המבטים המופיעים כאשר המונח נזרק לחלל האוויר, השפעתם איומה. המבט הזה הופך את הקורבנות בעבר לקורבנות פעם נוספת, מפני שהוא גוזל מהם את הכוח לפרש בעצמם את סיפורם – והופך את החוויות המשמעותיות ביותר בסיפורם לתוצר של תסמונת. המונח מתייחס בדיוק להתנהגות משמעותית החיונית כל-כך להישרדותו של הקורבן, והופך אותה ראויה לגינוי.
התקרבות אל החוטף איננה מחלה. יצירת פקעת מגוננת של נורמליות בתוך הפשע איננה תסמונת. כלל וכלל לא. זוהי אסטרגיית הישרדות במצב שאין מנוס ממנו – ונאמנה למציאות הרבה יותר מסיווג גורף של פושעים כמפלצות צמאות דם ושל קורבנות כשֵֹיות חסרות אונים, סיווג שהחברה מסרבת לבחון את היבטיו הנוספים" (עמ' 148-149).
דבריה של קמפוש אינם מכוונים להתנהגות שלה במהלך שמונה השנים במחיצתו של החוטף בלבד, אלא גם לימים שאחרי בריחתה לחופשי, כשהעולם ציפה לראות למולו אישה שבורה לרסיסים, אישה שתהיה כנועה לחסדיה של חברה שמבקשת "לשקם" אותה, במקום להקשיב לה.

אם רוצים להבין אונס (לא רק לדבר עליו. להבין), צריך להשאיר את 'ההגיון הפשוט' בצד כי רבות מדי התגובות שאחרי שלא תסתדרנה במשבצות 'הגיוניות' במובן המרגיע של המילה.
כל אחת ואחת מהתגובות שקיימות על הרצף היא תגובה נורמלית ברגעי מציאות לא נורמלית (אם כי כזו שמסתברת כנורמטיבית).

אין תגובה נכונה לאונס.
אין.

_________________________

אני לא יודעת למה בדיוק תום יורק התכוון, אבל בכל פעם שאני מקשיבה לו – אני חושבת על המנגנון שכשמו כן הוא: הגנה. לא יכול להיות שזה באמת קורה. נדמיין משהו אחר.
הכל (רחוק מלהיות) בסדר.





שאלה של רצון.

5 07 2011

משיחה עם בנות 14.
– מי מתחיל עם מי במסיבות?
ברור שהם איתנו.
צוחקות.
– ואיך זה קורה?
בדרך כלל הם נצמדים אלינו מאחור כשאנחנו רוקדות.
– זאת אומרת שאין אפשרות לדעת במי מדובר?
לא. אבל יש לנו סימנים מוסכמים וחברות שלנו מקדימה אומרות לנו אם הוא שווה או לא. אם לא, אז אנחנו זזות מהר הצידה.
– ואז מה קורה?
הם נצמדים אלינו שוב.
צוחקות.
– למישהי מכן נעים שמתחילים איתה ככה?
צוחקות ולא עונות.
– הצחוק אומר שכן? שלא?
אם את יוצאת למסיבה אז את לוקחת בחשבון שמישהו או כמה ייצמדו אלייך הערב.
– זה יכול להישאר ככה?
כן. אין מה לעשות.
– בואו נמחק הכל ונתחיל מחדש. נניח שאתן יכולות לברוא עולם מבראשית ובידיכן לבחור איך אתן רוצות שתיראה תחילת קשר עם בן. במה כל אחת מכן בוחרת?
שיבוא מקדימה.
שרק ירקוד איתי בלי לגעת.
שידבר איתי.
– מה לדעתכן שונה בין מה שקורה עכשיו למה שכל אחת מכן דמיינה?
שרואים אותי.
_______________________________

"מה נשים רוצות?" –
זו שאלה נפוצה מאוד בשנים האחרונות בעקבות "חוקי המשחק" שמשתנים ברגעים אלו ממש, ושלמולם יש גברים שמוצאים עצמם מבולבלים ואבודים גם כשהם רוצים לא לפגוע, גם כשחשוב להם לא לפגוע אבל לא ברור להם איך נמנעים מזה.
התשובה שלי לשאלה "מה נשים רוצות", היא שאני לא יודעת.
אין שום אפשרות או רצון לענות בשם "נשים" באשר הן, כי העובדה שלכל אחת מאיתנו יש איברי רבייה נקביים לא הופכת אותנו לרקמה אנושית אחת שנעה בחלל עם אותם רצונות והעדפות רומנטיות ומיניות. והרי גם ההעדפות הללו עשויות להשתנות מתקופה לתקופה ומול גבר אחד למשנהו.
על דבר אחד בכל זאת אהמר ואקבע חד-משמעית:
אנחנו רוצות לא להיפגע.

מה יכול לעזור, אולי –

♦ להכיר בעובדה שממול ניצבת בת-אדם אינדיבידואלית שהיא אישה, והיא לא נגזרת של "הנשים": "כל הנשים אוהבות שגברים ככה וככה". "כל הנשים חושבות שגבר זה מי שזה וזה וזה". אין לכולנו קוד גנטי משותף שממנו נגזר 'קוד הפעלה' אחיד.

♦ מכאן נובע שאם יש שאלות ותהיות אז היחידה שיכולה לענות עליהן זו היא.

♦ מכאן נובע שכנראה יידרש לדבר על זה ולא רק לעשות את זה.
בסדרת כתבות שנקראת "מלחמת המינים" שמשודרת בימים אלה בערוץ 10, אחד המרואיינים אמר בתרעומת שהיום "צריך לחשוב על כל דבר לפני שיוצא לי מהפה". מרואיין אחר אמר בטרוניה ניכרת ש"בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו צריכים להיזהר".
הייתי כותבת שזה נורא. פשוט נורא ואיום שצריך לחשוב ולהיזהר כדי לא לפגוע. אבל התדהמה גדולה מדי מכדי להיות צינית ברצינות.
וגם מעניין. נשמע הגיוני שהיא תחשוב טוב טוב ותיזהר היטב היטב לפני שהיא עולה אליו הביתה אבל זה מכעיס מאוד שהוא יצטרך לחשוב טוב טוב ולהיזהר היטב היטב לפני שידבר או יעשה.

♦ לדבר על זה. מה זה בעצם אומר?
אין בידיי את המדריך לשאלות הנכונות.
מה שאני כן יודעת זה שכשרוצים להגחיך משהו הוא באמת נשמע מגוחך:
"מה את מצפה? שאני אשאל אותה בכל צעד ושעל אם זה בסדר ואם היא עדיין רוצה?", "שנביא עורך-דין ונחתום על חוזה?".
אם כנר לרגליים עומד הרצון העיקש שלא לפגוע, ואם ישנה מודעות לאפשרות שזה עלול לקרות – תימָצא הדרך הייחודית, איתה.

♦ אלכוהול. אחד הקמפיינים הציבוריים למניעת תאונות דרכים נוסח בזמנו תחת הכותרת "אלכוהול, ונהיגה – רצח בכוונה תחילה!".
אולי הגיע הזמן לדבר גם על אונס פוטנציאלי ולא רק על רצח פוטנציאלי.
אם הניסיון מלמד שלא מצליחים להבחין בין טוב ורע, ובין סקס ואונס – כששתויים – אז אולי זה הזמן להוריד הילוך בעניין.

♦ 1+1 לא בהכרח =  2.
חיוך + לבוש חשוף, לא בהכרח = רצון לסקס.
רכינה קדימה על הבר + לבוש חשוף, לא בהכרח = רצון לסקס.
עלייה הביתה + חיוך, לא בהכרח = רצון לסקס.
וכו'.
הגיעה השעה בהיסטוריה לפרק את האקסיומות המסוכנות האלה שהוטבעו בנו תרבותית בטבעיות מקוממת.

♦ זה בסדר להתבלבל ולא לדעת.
גדלנו בתרבות שרואה בזה חולשה, אבל לא מחויב שכך הוא. אפשר להביא את היום ולשנות אותה.
תחושת בלבול אומרת שהצלחנו לראות שיש כאן מספר אפשרויות, ולא אחת.
מספר אפשרויות משמע שניתן לבחור.
לבחור משמע, שבידינו אם לפגוע או לא.

♦ זה גם אומר שאפשר לבחור בין להניח שמי שממול היא "כמו כל הנשים שאוהבות שגבר סוחף אותן בסערה השמיימה, כלומר שפשוט לוקח", לבין לא להניח ולא לקחת את הסיכון של פגיעה.

כל ההתחלות קשות.
אז מה.

___________________________________

לא קשור לפוסט אבל כן קשור לנושא – סרטון של אמנסטי על טונים של אלימות כלפי נשים וילדות/ים, שכולם אחד.





על הקורבנוּת.

14 06 2011
הסתכלתי עליהן שהלכו ברחוב ושאלתי את עצמי מי מהן לא רוצה לחוות פגיעה מינית, ובכל זאת מרגישה שמאבקן של נשים בפגיעה מינית הוא זה שפוגע בה.
תהיתי אם מי מהן חושבת שהדרישה להפנות את המבט אל עבר פוגעים בלבד מבלי להתייחס להתנהגותן של נשים – מתייגת אותה באותה נשימה כחלשה, קורבנית, חסרת-אונים, קלת-דעת, שברירית, כנועה, נטולת יכולת להשמיע קול ונתונה לחסדיו של מישהו אחר.
זו טענה שנשמעת לא מעט – הן על-ידי נשים והן על-ידי גברים (טוקבקים עדכניים בטור של צפי סער) – ואני מרגישה שחשוב שנתמודד איתה שוב ושוב ככל שיידרש.
[כל שייכתב בהמשך והאמת שכל מה שאני תמיד מדברת עליו – הוא לעולם לא על מקרים בהם אישה רצתה בסקס, נהנתה – ולמחרת בבוקר התחרטה והלכה להגיש תלונה במשטרה. וגם לא על אישה שרצתה בסקס, התחרטה באמצע והמשיכה להתנהג כאילו היא מאוד בעניין ורוצה. אין ציפייה לקריאת מחשבות.
אני מדברת על שידול, הפצרה, מניפולציות, ניסיונות שכנוע עד לכדי כפייה – תוך התעלמות מכך שאין-רצון]

________________________

כמה דברים אישיים (שהם תמיד פוליטיים) שיהוו נקודת מוצא:
1. אני אישה עובדת, לומדת, חוקרת, כותבת, מתפרנסת ומדברת.
2. אני אישה עם היסטוריה של הטרדות מיניות ברחוב, בצבא, בים, בפאבים, באולפן טלוויזיה ובהופעות מוזיקה – ו"למרות" העיסוק האינטנסיבי שלי בנושא של פגיעה מינית – לא אחת נאלמתי דום למולן.
התפיסה שלי את עצמי היא שאישה חלשה אני לא, אבל היו מצבים בהם ניסו להחליש אותי.
אז הנה הטענה הראשונה שלי:
קיימת הבחנה בין פעולה שנעשית כלפינו לבין מי שאנחנו.
מנסים להכניע אותנו. זה לא הופך אותנו לנשים כנועות.
מפעילים עלינו כוח. זה לא הופך אותנו לנשים חלשות.
מנסים להקטין אותנו. זה לא אומר שאנחנו נשים קטנות.
ומכאן שזו הסמנטיקה שאשתמש בה מעתה ואילך:
לא עוד "נפגעת תקיפה מינית" אלא "אישה שפגעו בה מינית".
לא עוד "הנאנסת" אלא "אישה שאנסו אותה".
המילה "קורבן" מעולם לא היתה בלקסיקון שלי ממילא.

הטענה השנייה שלי היא:
שאי-תגובה ברגע מסוים, בזמן הווה, אינה אומרת דבר על מהותנו המלאה, העגולה והשלמה.
גם אם ברגע מסוים לא בהכרח נביא את עצמנו לידי ביטוי –  עדיין לפני פגיעה מינית ואחרי פגיעה מינית – אנחנו יכולות להיות אסרטיביות במידה כזו או אחרת ובטוחות בעצמנו במידה כזו או אחרת. וגם מרוסקות במידה כזו או אחרת.
הסיבות לתגובתנו הבלתי-מגיבה יכולות להיות רבות:
1. היעדר יתרון של כוח פיזי
2. הבנה שמצבנו יורע אם נתנגד
3. קיפאון/ניתוק/הלם

הבנת המקורות הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים של קיפאון; אמפתיה כלפי קיפאון; וסירוב להפנות מבט שיפוטי כלפי תגובה זו – כל אלה אין משמעם מבחינתי שאישה, מעצם מהותה וכל מהותה = קורבן.
אני לא מרגישה כך כלפי עצמי ולא מרגישה כך כלפי נשים אחרות. אני לא מרגישה כך גם כלפי גברים שקפאו כשפגעו בהם מינית (גברים. שפגעו. בהם. מינית. הומואים וסטרייטים. היכן יהיה מקומם בדרישה "לחנך נשים לקחת אחריות ולדבר את עצמן"?).

נוסף למהותנו שהיא מורכבת יותר ממי שהיינו ברגע הפגיעה, כך גם הפגיעה עצמה. אני לא חושבת שניתן להתייחס ל-Date Rapes כאילו היו מקרים פרטיים שמשייטים בחלל החברתי בתמימות נטולת קונטקסט.
רבות (מדי) מאיתנו מביאות למיטה את האלם מהבית, מהרחוב, מהתחבורה הציבורית, ממקום העבודה, מהצבא, מהאוניברסיטה, מקשרים קודמים עם גברים שלא הקשיבו.
רבות (מדי) מאיתנו לא נכנסות למיטה טאבולה רסה, לוח חלק ושוויוני שעליו נוכל לרשום ביחד רצונות חופשיים.
לא מדובר בחוסר-מזל אישי או במחדל פרטי.
הבנה כנה שזה המצב, יכולה לפתוח דיאלוג אחר לגמרי בין נשים לגברים, בין גברים לבין עצמם ובינינו נשים.

הבקשה/דרישה להפנות את המבט לעבר גברים שפוגעים, נתפסת בציבור כהפגנת אי-אמון ביכולתן של נשים לעמוד על שלהן ולדבר את עצמן.
אני דווקא מאמינה בנו שאנחנו יודעות טוב מאוד לעמוד על שלנו ולדבר את עצמנו. חוץ מכשלא.
למען האמת, אנחנו מדברות את עצמנו כבר מגיל מאוד צעיר. דוגמא אחת, סתמית לכאורה:
ראיתי אותה, ילדה בת שנתיים וחצי שהצליחה לעמוד היטב על דעתה כשדוד שלה התקרב כדי לתת לה נשיקה על הלחי. היא הסבה את לחיה הרחק ממנו ובקולה הילדי אמרה לו "לא".
אותו דוד נעלב מסירובה לספק את רצונו, והמשיך לנסות לשכנע אותה בקולות 'מתוקים' ומחויכים: "מה זה ככה לא לתת לדוד שלך נשיקה?", "הי…. לכולם נתת ורק לי לא?!".
הפור נפל לרעתה כש"אפילו" אבא שלה התייצב להגנת האגו ואמר: "לא יפה לעשות ככה לדוד. תני לו נשיקה".
ילדה נותנת. והנה אחד השיעורים הראשונים מילדוּת:
ילדה בת שנתיים וחצי עמדה על דעתה והבהירה מי כן ומי לא ייתן לה נשיקה.
ילדה בת שנתיים וחצי למדה שהרצון שלה לא באמת משנה למישהו משהו, יש אנשים שהרצון שלהם חשוב יותר גם אם מדובר בה.
היא למדה מה זה אומר להיות מחונכת ומנומסת.
הזכות להשמיע קול, שניתנה לנו עם הגיענו לעולם, עשויה להתערער די מוקדם, ברגעים יומיומיים, שגרתיים, תמימים כאלה, שלא מהסוג הפלילי, ובדיוק בהם למדנו ש-מה הטעם.

גדלנו מאז. אומרים לנו שיש טעם, ו"נא להתנהג בהתאם".
המשמעות של "נא להתנהג בהתאם" בענייננו היא כלא-נשים מבחינתי. הגבלת חופש התנועה שלנו.
כי מה בעצם אומרת הדרישה/עצה הזו?
למשל,
שלנו אסור לשתות כאוות נפשנו, אבל שלגברים מותר.
שרק לנו סופרים באיזה דייט זה קרה כאילו שאונס לא קורה גם בדייט החמישי כשלכאורה אז כבר לא מדובר בגבר זר; כאילו שבעלים לא אונסים את נשותיהם (באיזה מספר דייט מדובר במקרים האלה?).
שרק לנו אסור להראות שאנחנו מעוניינות כשאנחנו מעוניינות, כי אם מאוחר יותר נרצה ונבקש להפסיק – זה ישמש כנגדנו.
שאנחנו אלה שנצטרך להסתפק במרחב מיני של 0 או 1:
או "ללכת עד הסוף" או כלום, כי לכאורה אין אמצע. כאילו מדובר ברכבת שדים שדוהרת ב-300 קמ"ש עם תחנה אחת בלבד, בסיום.
האם ברור היפוך סדר הדברים מי מקבע אותנו כנשים קטנות שיש לצמצם להן את חופש התנועה והבחירה?

הדרישה ל"נא להתנהג בהתאם" מגברים מסוימים = צמצום החופש לפגוע.
הדרישה ל"נא להתנהג בהתאם" מנשים = צמצום החופש להיות.
אין סיכוי שאהיה מוכנה להפקיד בידי מישהו את החופש שלי. את האחריות על חיי.
וזו בדיוק הסיבה שבגללה אני לא מוכנה להפקיד את החופש שלי בידי חברה שמנסה לחנך אותי ובכך להגביל את תנועתי שמותרת לי.
חברה בה אהיה חופשיה ואחראית על חיי היא חברה בה נשים וגברים כאחד יבקשו להוקיע ולהקיא מקרבה את מי שחושב שהתנהגות חופשיה ולא פלילית היא המוגזמת, ועל-כן מגיע להיענש בגללה.

אל תהיי צודקת, יאמרו לי. היי חכמה.
לא.
אתם אל תצדיקו אונס.
ישנן דרכים רבות לעשות דה-לגיטימציה לקול המבקש/דורש לשים על השולחן הציבורי את הקלות הבלתי-נסבלת של שכיחותן ויומיומיותן של פגיעות מיניות.
לומר למי שמפנות את המבט לגברים שפוגעים, שהן עצמן אלה שמקרבנות נשים ומקבעות אותן כחסרות-אונים וכנועות, היא אחת מהן.

מספיק.

 _______________________

 אפשר גם אחרת –
"
זו גם בעיה שלי

_______________________





אישה, דברי!

7 06 2011

בימים האחרונים מתפרסמים בפייסבוק ובבלוגים שונים ברחבי הרשת סיפוריהן של נשים שמשתפות במקרי האונס שהן עברו. לא מדובר בסיפורי "הזר שקופץ מהשיחים" אלא באונס על-ידי אדם מוכר בדרגה כזו או אחרת. מדובר בכל אותם מקרים בהם במהלך סקס לא ראו אותנו, לא הקשיבו לנו; כל אותן פעמים בהן לכאורה היינו שם אבל בעצם לא.
לא היינו שם כי חלקנו התנתקנו מעצמנו כשעשו לנו משהו שלא רצינו, שלא היה נעים או שהכאיב לנו; לא היינו שם כי תמיד היה מעורב מישהו שראה והקשיב רק לעצמו.

העובדה המוחשית שכן היינו שם – כי אחרת לא היה סקס, כלומר אונס – גורמת לגברים מסוימים להפנות אצבע מאשימה כלפי הנוכחות הנפקדת הזו כשהעצה היא לכאורה די פשוטה:
אישה, דברי!
לא, לא עכשיו כשאת בבית מול מסך המחשב. דברי ברגע האמת אישה. אל תאשימי אותי שראיתי והקשבתי רק לעצמי אם לא דיברת.
האצבע המאשימה השנייה, מופנית על-ידי נשים מסוימות שעברו פגיעה מינית, התמודדו איתה בדרכן, ומאז הן בטוחות שזו הדרך היחידה ומי שלא צועדת בה כמותן – היא בכיינית, מתקרבנת ובעיקר אשמה בכך שהביאה את הפגיעה על עצמה.
האצבע השלישית מופנית או מורמת כסמל לזבש"ך.
לא הצלחת להגיד מה את רוצה ברגע האמת? ז-ב-ש-"-ך!
אין לך זכות לדבר עכשיו.

אז בני-אדם מתחלקים לאלו שלא מדברות על כך שלא הצליחו לדבר; לאלו שמדברות על כך שלא הצליחו לדבר; לאלו שמבינות/ים את מי שלא הצליחו לדבר; ולאלו שלא מבינים/ות ושמאשימים/ות את אלו שלא הצליחו לדבר, על כך שלא הצליחו.
הטענה שלי היא שבתרבות האונס*, שזוהי התרבות שאנחנו חיות בה, ההאשמות הללו הן בעצם תלונות-השווא האמיתיות, והן אלו שקיימות בהיקפים רחבים בהרבה מתלונות-השווא במשטרה (אני לא מכחישה שתלונות-שווא במשטרה קיימות רק שהן בטלות בשישים לעומת שמן שיצא לפניהן, יהא האחוז שלהן אשר יהא).
ובמילים אחרות – כיוון שתלונות-שווא במשטרה הן כאין וכאפס לעומת תלונות-אמת – המשתמע מכך הוא שאנחנו אלה שנתונות על בסיס יומיומי להאשמות-שווא.

וכי למה מדובר בהאשמות-שווא כלפינו?
משום שאני חושבת שמדובר בשיח של lose lose situation.
לא משנה מה אנחנו עושות, בשורה התחתונה תמיד יאשימו, אותנו.

כך זה עובד.
יש שתי דרכים בהן אפשר לתקשר בזמן סקס:
(1) במילים
(2) בשפת גוף

מילים
אישה, דברי! מצווים עלינו.
בימים בהם העברתי סדנאות בחטיבות ובתיכונים בנושא של פגיעה מינית, נהגתי להקרין סרט שבו נער ונערה פורשים ממפגש חברתי בסלון ועוברים לאחד החדרים. הם רוקדים, מפלרטטים, ונשכבים על המיטה, שכיבה שמסתיימת באונס.
הסרט נגמר, הדיון בכיתה התחיל ופעם אחר פעם – מאות פעמים – רבים מהתלמידות והתלמידים אמרו שזה לא היה אונס כי היא לא צעקה עליו, ולא צעקה לעזרה.
מעניין.
ספרתי, ומסתבר ש-7 פעמים הנערה בסרט אמרה לו: "לא", "די איתי, תפסיק". "די, אני לא רוצה".
7 פעמים ועדיין מבחינתם לא היה שם אונס.
בשפת הגוף שלה היא שתקה (= היא לא קמה מהמיטה), אבל היא כן דיברה.
מסתבר שלמרות מה שמייעצים לנו, זה לא מספיק.
בתרבות האונס יש תסריט מאוד מדויק למהו "ה-אונס" ובתסריט הזה מילים צריכות להישמע בווליום גבוה כדי שיהיה ברור באופן חד-משמעי (מה יותר חד-משמעי מזה?) שהיא לא רצתה (תוספת מהיום: שלשום התפרסם פוסט אצל יולי כהן שממחיש עד כמה המילה ועוצמתה לא בהכרח משנות כשהנורמה היא לכבוש ולקחת. הוא גם אומר משהו על לקיחת אחריות ונשיאה באשמה. מאוחר מדי, מעט מדי? ועדיין).

פעמים רבות אנחנו לא מצליחות לדבר.
לא כי אנחנו נשים חלשות, מתקרבנות שמסירות אחריות מעצמנו אלא כי במצבים מסוימים בחיים המילים נעתקות מפינו כבני-אדם. דיבורם ותזוזתם של גברים עשויים גם הם לקפוא –  כחיילים בשדה קרב למשל, כנפגעי הלם בפיגוע וכנפגעי תקיפה מינית.
תגובת הקיפאון לא בהכרח מוכרת בציבור הרחב, אבל גם כשהיא מוכרת היא לא מתקבלת על הדעת הציבורית – והאמירה החוזרת ונשנית היא שאם קפאתי, חבל. זו בעיה שלי.

שניים היו שם במיטה, ואם המילים לא יוצאות מפיה – הלך עליה.
הוא לא ידבר, ישאל ויברר מה זה אומר אם היא קפאה והפסיקה לשתף פעולה.
מילים הן הרי ממלכתן של נשים בלבד.

שפת גוף
גם כאן, מסרים סותרים. המון מסרים סותרים.
מצד אחד נשמעת הטענה ש"אנחנו לא מבינים מסרים גופניים, את חייבת לדבר אליי כדי שאבין מה את רוצה".
מצד שני, אנחנו מבינים היטב מסרים גופניים.
מהלבוש שלך הוא הבין שאת רוצה לשכב איתו.
הוא ראה איך רקדת והבין שאת בעניין שלו.
מהמבט שלך בפיקאפ-בר הוא הבין ש"זה" יקרה הלילה.
גופך השיכור דיבר מבחינתו בעד עצמו.
עלית אליו הביתה משמע שאת רוצה.
שכבת על הגב בלי לזוז והוא כבר הבין שאת "מהסוג של האלה שמסתכלות על התקרה", אין מה לברר כדי להבין, בסדר מבחינתו גם כאלה.

מסתבר שמפת הדרכים של השפה הגופנית בהחלט ניתנת לניווט כשמדובר במסרים פרו-סקס, אבל היא בלתי-קריאה בעליל לכאורה אם המשמעות היא שסקס לא יהיה פה הלילה.

תלמיד בכיתה י"א סיכם את זה די 'יפה' כשאמר באחד המפגשים: "אם אני לא יודע אם היא רוצה או לא רוצה אני מעדיף להניח שהיא כן כדי לא לפספס זיון".

===================

הסיפורים שמתפרסמים לאחרונה ברשת נועדו בין היתר ליצור שינוי במציאות בלתי-נסבלת.
אפשר להדוף אותם במחבט ה"אתן מגזימות", ואפשר להבין מהם משהו:
אתה לא רוצה לאנוס?
הבן שקיפאון עשוי להיות חלק מרפרטואר התקשורת של נשים, בין היתר בשל נסיבות העבר ומפגשים טראומתיים קודמים בסקס, וקח אתה אחריות:
גבר, דבר. שאל.

* תרבות אונס – הכוונה היא למסרים שמועברים לנו כילדות וכילדים מגיל 0 שנותנים אור ירוק לפגיעה מינית ומכשירים אותה כהתנהגות נורמטיבית.
למשל:
– אישה נותנת, גבר לוקח – ע"ע "אין אישה שלא נותנת יש גבר שלא יודע לקחת".
– כל עוד לא נשמע הגונג של הלא – זה כן.
– גם אם נשמע הגונג של הלא – זה עדיין לא בטוח שזה אכן לא, אולי היא עוד תתרצה ותשתכנע, שווה להמשיך ולנסות.
ועוד.

זו תרבות שמכשירה גברים רבים, רבים מדי, להיות שלושת הקופים.
מה הפלא שבסקס הבא אנחנו קופאות.

_________________________

2 מהפוסטים שמהם הכל התחיל:
"מהמיתוס אל המציאות: גוונים של הסכמה"
"דברים שצריך להקיא"

_________________________

אפשר גם אחרת –
"
האפור השחור הזה"