גבירותיי, ההיסטוריה חוזרת (תגובה למאמרה של עופרה רודנר ב"הארץ")

16 03 2018

שלשום פורסם ב"הארץ" מאמרה של עופרה רודנר תחת הכותרת "לאימהוֹת עובדות אין פריבילגיה להשתעשע בפמיניזם החדש".

אלו הם חלק מהדברים שנכתבו בו:
1
43

לא אוכל למנות את מספר ההשמצות שספגתי בעשור האחרון בעקבות כתיבתי על האפשרות שלא להיות אֵם ועל חרטתן של נשים על כך שהפכו להיות אימהוֹת – אולם אם יש משהו אחד שהוא בלתי-נסבל בשבילי במיוחד, הרי זה חוסר הבנה/עיווּת/שימוש לרעה במה שאני אומרת ועושה. על אחת כמה וכמה כשכל אלה נעשים על-ידי מי שמבקשות לפעול למען נשים כפמיניסטיות.
ולמצער, כל אלה נעשים בכתבה.

כבר לפני למעלה משנתיים כתבתי פוסט מפורט על ההפרד ומשול שנעשה בינינו – נשים שאינן אימהוֹת ואימהוֹת ("אימהוֹת 'אכלו בוסר' ושיני בנות תקהינה? דיון פנים פמיניסטי על אי/אימהוּת"). באותו פוסט שרטטתי תהליך היסטורי שהגיע לשיאו בשנות השמונים של המאה העשרים, כשאימהוֹת פמיניסטיות רבות הרגישו תחת מתקפה לאחר פרסומם של ספרים כשל סימון דה-בובואר, בטי פרידן ושולמית פיירסטון – כאילו "להיות פמיניסטית אמיתית" משמע שלא להתחתן ולא להיות אימא. ציטטתי בו את דבריה של סילביה אן הולט שכתבה כבר ב-1996 ש –

"במאה התשע-עשרה התייחסו הפמיניסטיות לאימהוּת בכבוד גדול. […] בעת החדשה החריף מאוד המצב, שעה שפמיניסטיות מפעילות הגל החדש נקטו עמדה עוינת כלפי אימהוֹת וילדים גם יחד. הן ראו במשפחה ובתפקוּד הביולוגי של האימהוֹת מוסדות שלטון מרכזיים של הגברים, אשר נועדו לשעבד את הנשים לאינטרסים גבריים. פמיניסטיות רדיקליות אפילו חזו בעיני רוחן אוטופיה, שבה המדע ישחרר את גופן של הנשים ממשימת ההולדה. במקום לעזור לנשים להתמודד עם העול הכפול המוטל עליהן – בבית ובמקום העבודה, עודדו הפמיניסטיות האמריקאיות את הנשים להימנע כליל מנישואין ומהבאת ילדים לעולם" (עמ' 172-173).

כך שדבריה של רודנר לא זרים או חדשים לי, ואז כשם שעכשיו – הם מעציבים. כל-כך מעציבים.

הם מעציבים משום שרק בתפישת עולם של "או-או" במקום "גם וגם" נדמה שלא ניתן לשלב ידיים – אימהוֹת ולא אימהוֹת – כדי להמשיך ולנסות להפוך את חייהן של נשים מכל הקבוצות החברתיות לחיים ששווה לחיות אותם.

הם מעציבים משום שהתייחסות לאפשרות שלא להיות אימא כאילו מדובר בניתוק והתרחקות מהגוף בעצם טוענת שבעלוּת על גוף ועיסוק בו ובאופן שבו מדכאים אותנו דרכו – שייכת לאימהוֹת או לנשים שיולדות, בלבד. כלומר, שאם לא ילדת ו/או את לא אימא, גופך לא קיים מבחינתך או שאת פטורה מהתמודדות עם מה שנעשה כלפיו בחברה קפיטליסטית, סקסיסטית וגזענית.

הם מעציבים משום שהתייחסות לאי-אימהוּת כהכרעה של נשים פריבילגיות בלבד היא התעלמות מכך שבחברה שלנו – בשטח עצמו שמחוץ לאקדמיה – ישנן נשים מזרחיות ואשכנזיות, יהודיות ולא יהודיות, ממעמד נמוך וממעמד הביניים, לבנות ולא לבנות, נשים לסביות, ביסקסואליות, טרנסיות, קוויריות והטרוסקסואליות – שאינן רוצות להיות אימהוֹת ומותקפות על כך.

הם מעציבים משום שנשמע כאילו מי שמבקשות לעסוק באפשרות שלא להיות אימהוֹת מוּנעוֹת מהתבשמות עצמית בנינוח הרדיקליות, כשזה אולי הדבר האחרון שמעניין פה במאבק.
המטרה היא לא "להתמתג כרדיקלית" (כן או לא), אלא לחתור על אמת תחת היסודות הרקובים של החברה שבה אנחנו חיות.

הם מעציבים משום שההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שבה נשים פמיניסטיות מנסות להעלות לסדר היום הציבורי את האפשרות שלא כולנו – מעצם הגדרתנו כנקבות ונשים – מעוניינות ללדת ו/או לגדל ילדות וילדים, יש מי שמתייחס/ת להשמעת קול זה כאילו זו הכרזת מלחמה כנגד אימהוּת ואימהוֹת. ואם לא הכרזת מלחמה, אז כהתעסקות בטפל, בשולי.
התייחסות זו לא מחויבת להיות גלויה ובוטה. היא יכולה גם לבוא לידי ביטוי באופן "סמוי" (ואז גם קל להכחישו) באמצעות משפטים שבנויים מהכרה (לכאורה) בחשיבות העיסוק גם באי-אימהוּת, רק שאז מגיעה המילה "אבל" – שחושפת מה באמת השורה התחתונה.

והם מעציבים אותי גם באופן אישי-פוליטי עוד יותר – משום שמעולם לא התייחסתי, ולעולם גם לא אתייחס, לאימהוּת כנחותה מבחינה פמיניסטית.
בחמש השנים האחרונות אני מלמדת במספר אוניברסיטאות ומכללות בארץ קורס שנקרא "היבטים חברתיים של אי-אימהוּת ואימהוּת" – כשחלקו הראשון מוקדש להיעדר רצונן של נשים להיות אימהוֹת ולזעם החברתי כלפי היעדר רצון זה; וחלקו השני מוקדש לקשיים הרבים מספור שעמן אימהוֹת נאלצות להתמודד בחברה שמשדלת לאימהוּת ואז מפקירה אימהוֹת מקבוצות חברתיות שונות, לגורלן.
כל מי שאי-פעם הקשיבה למה שאני מנסה לומר – לא בקריאה מתוּוכת דרך התקשורת, שלא פעם מעוניינת בליטרת הדם שלה על-גבי – יודעת היטב שאם יש משהו שאני לא, זה אנטי-הורות או אנטי-אימהוּת. כל טענה אחרת טועה ומטעה; והיא לא רק טועה ומטעה אלא שהיא גם עושה נזק אדיר ומשחקת ישירות לידיהם של מי שנוח להם ומשרת אותם שעולם כמנהגו ינהג.

בהחלט. עדיין לא נמצאה "הנוסחה" כיצד להיות אימא פמיניסטית ואיך להפוך את המאבק לפחות בודד ופחות נסתר מהעין הציבורית. מזה עשורים רבים, כותבות כאדריאן ריץ', אנדראה אוריילי, פטרישיה היל קולינס, בל הוקס, שרה רדיק, אראלה שדמי, תמר הגר, ריקי כהן, מירי רוזמרין ונשים מצוינות נוספות – כותבות ומציעות דרכים לחשיבה ולפעולה; זאת לצד נשים פמיניסטיות שעושות מעשה בשטח כדי להיטיב את חייהן של נשים וילדות/ים, כשהמלאכה מחויבת ורבה.
נשאלת השאלה, מדוע קול זעקה קריטי כל-כך, שמשמיע את קולן של אימהוֹת רבות מספור, ובצדק – מחויב להיעשות על גבן של נשים שאינן רוצות להיות אימהוֹת, כאילו זו-זו ההפיכה האולטימטיבית של הדיון למורכב יותר.
הכתבה לא הופכת את הדיון למורכב יותר. היא בעיקר נופלת לאותה מלכודת של יצירת מחנאות מיותרת בין נשים, תוך התעלמות מכך שישנו קשר הדוק בין הכוחות החברתיים שרומסים אימהוֹת רבות תחת גלגליהם לבין אלו שמתנגשים חזיתית במי שלא רוצה להיות אֵם.

[עמכן הסליחה, לא אוכל להגיב בשבוע הקרוב. אם תהיינה תגובות, איענה כשאשוב]

 

 

 

מודעות פרסומת

פעולות

Information

17 responses

16 03 2018
תמי ברקאי

תודה אורנה, על הבהירות והיושרה בפוסט הזה. תגובה נהדרת וכל כך צודקת לאלמנט המכעיס שבמאמר של רודנר.

23 03 2018
אורנה

תמי יקרה, תודה בחזרה על המילים הטובות.
המאמר של רודנר חשוב ורלוונטי לכל-כך הרבה נשים/אימהוֹת בארץ, כמה מיותר וחבל על אותו אלמנט מכעיס שהשתרבב בו לשווא בעיניי.
עוד תודה לך.

16 03 2018
R

תגובה כל כך מרתקת, חכמה, איתנה בנימוקים שלה, מלאת עומק. ובלי קשר, המון תודה על הקרדיט, זה מרגש אותי.

23 03 2018
אורנה

ריקי יקרה, תודה תודה על מה שכתבת.
והקרדיט, מכל הלב. עם ובלי קשר, לנצח שומרת לך חסד נעורים על כך שהיית הראשונה לראיין אותי אי-אז בשנת 2009 על אותו מחקר/תזה שהיה בראשית דרכו – כשהבנת שיש כאן משהו שתוּק שמחויב לעסוק בו.
תודה. ממש.

16 03 2018
שלי

שמת לב שהמאמר לא היה עלייך?
מדהימה אותי היכולת של אנשים לשים ואת עצמם במרכז.

17 03 2018
יוסףה מקיטון

שלי, שמה הוזכר במפורש, ועוד בתור הגורו הישראלי של האנטי הורות… לי זה נשמע מספיק ממרכז (באופן לא הגון ולא הוגן) שמצריך תגובה.

ואורנה, אני כל כך הרבה פעמים מתרגשת לקרוא את האמירות שלך, ששומרות על מורכבות ועוצמתיות יחדיו. כפי שחשפת כאן, קשה לעתים לכותבות אחרים לשמור על המורכבות הזו ולא לרדד ולפצל את הדיון והעמדות.

23 03 2018
אורנה

בכל פעם שאת כאן עם מילים שכאלה, אני ישנה קצת יותר טוב בלילה בידיעה שיש מי שמבינה מה לא בסדר. אתה סוג של מצפן בשבילי יוסי ויש רגעים שבהם הוא נדרש במיוחד, כשמנסים לטשטש בוחן מציאות.
תודה על זה, ועל המילים הטובות והסולידריות, ובעיקר עלייך.

23 03 2018
אורנה

בהחלט, שמתי לב.
הגבתי לאותו חלק שכן היה עליי בפרט ועל שכמותי ככלל.

17 03 2018
עופרה רודנר

הי אורנה. מדובר באי הבנה. אני לא נגד הרעיונות שאת מדברת עליהם ולא טענתי כך בטקסט. ביקרתי את הדיון שנוצר סביבם, אחריו עקבתי בערנות (קראתי גם את ספרייך). הזוויות שלך ושלי על הבחירה שלא ללדת הן שונות לגמרי, אבל זה לא אומר שאני נגד הבחירה הזאת או משמיצה אותה. להפך לגמרי. כמו כן, בפירוש קישרתי את המגמה של הבריחה מהגוף (זה היה בעיקר מטאפורה לאקדמיזציה וריחוק מהצרכים החומריים) וממה שנחשב "טבעי" לנסיבות מובנות ומוצדקות, וגם כתבתי בפירוש שהבחירה ללדת או לא – חשובה ומעניינת. אלא שההנחה המאד סבירה שלי היא, שנשים שבחרו (או יכולות לבחור) שלא ללדת, מתוך מודעות פמיניסטית, הן ממילא נשים משוחררות, מודעות ומשכילות. לכן כתבתי שהאתגר הפמיניסטי לא נמצא שם. לטעמי הוא נמצא אצל אלה שלא שמעו על המחקר האחרון בתחום הפמיניזם, וגם לא למדו מגדר, ושכבר מזמן שכחו שיש להן קול בדיון הציבורי. התודעה הפמיניסטית המפותחת (ובתוכה גם רעיונות כמו שלך), לא יזלגו החוצה מהחוגים המצומצמים שבהם הם תוססים, אם נערות (וגם נערים) לא יקבלו סיכויים שווים בהשכלה, ובכלל סיכויים שיאפשרו להם מרחב בחירה, בתחומים משמעותיים שונים. לכן, לטעמי, האתגר הפמיניסטי מתחיל בפערים הנבזיים, במערכת החינוך הספרטנית, דלת הרוח והמיושנת, בכלכלה ובעבודה.
את כותבת שאת מלמדת במספר אוניברסיטאות ומכללות. אני מכירה את העולם שמחוץ לאוניברסיטה (למרות שלא למדתי. אני מכירה מקרוב גם את חוסר האמצעים לשלם על לימודים). עבדתי במערכת החינוך הציבורית כמה שנים, ואני מגדלת ילדים שלומדים בה. אני יושבת בגינות ציבוריות בפרברים ובפריפריה כבר 18 שנה. הייתי גם גננת בגן ילדים הרבה שנים. אני רואה איך מצבן של נשים רחוק מלהיות פתוח בכלל לשאלות ובחירות. בין היתר עבדתי בבית ספר לנוער בסיכון, ובבית ספר יסודי בפריפריה החברתית. ראיתי איך הדיכוי הכלכלי והחוסר המשפיל מוחצים בני אדם צעירים מאד, וגם את הוריהם, בעיקר את אימהותיהם. הפער בין העולמות הוא עצום, ועל זה בין היתר הטקסט.
אולי נדמה לך שעשיתי מחנות, אבל למעשה את בתגובה שלך מכניסה אותי תחת קטגוריה מחנאית, למרות שחזרתי והבהרתי את הסייגים והמורכבויות סביב הטיעונים שלי, גם בנושא הספציפי הזה.
אם המילה "גורו" נשמעת משמיצה, אז לא התכוונתי, סליחה, זאת היתה בחירה מרושלת ולא נבונה בעליל. היו לי הרבה מחשבות בעקבות הקריאה בספרייך, וגם ביקורת, אבל אלה מורכבים בהרבה מלקרוא לך "גורו". ובנוגע להתאהבות בנוסחאות שהיו רדיקליות לזמנן – זאת ביקורת, לא השמצה. וגם היא מופנית אל הדיון ולא אליך באופן אישי.
שבת שלום
עופרה

17 03 2018
אמיר

אורנה דונת "הגורו הישראלית של האנטי־הורות".
כלומר….
הגורו – לשון מזלזלת. מעריצותיה הסומות הולכות אחריה לוט בערפל… אבל אמרת פליטת קולמוס….נניח לזה.
הישראלית – וכי מי יש חוץ ממנה ששמה את הנושא שאת כותבת עליו בהקשר הזה בישראל על השולחן?
כלומר לכתוב את זה – "נראה שאנחנו (האימהות) מבריחות את סדר היום הפמיניסטי. חיי היום־יום של האמהות וכל הבנאליה הפרובינציאלית הזאת משעממים אותו למוות. הולדת ילדים היא עניין ביולוגי ופרימיטיבי מדי בשבילו. הוא שואף למעלה, הרחק מהגוף, והאמהות מורידה לו את הטריפ.." ואז, בפסקה הבאה, להזכיר את אורנה דונת? זוהי וודאי לא פליטת קולמוס, סדר רנדומלי או צירוף מקרים מעניין. נראה (לכל הפחות) כמו פנייה ישירה.
אנטי הורות –
אנטי הורות?! זה כל כך מופרך, אבל אם מישהי הייתה יכולה להחטיא את המטרה עד לרגע זה, הנה היא בגודל מלא.
———————————————
אני הייתי בעשרות רבות מההרצאות של אורנה. יודעת למה? אני בן הזוג שלה (גילוי נאות אם כבר). משפט הפתיחה של כל הרצאה (אחרי שהיא מציגה את עצמה) הוא – "אני לא אנטי אימהות, לא אנטי הולדה ובטח לא אנטי ילדים". וכאן היא גם מפרטת בדיוק למה ככה ….

אז יודעת מה? גם אם זה 'רק' נראה ככה שהטלת מום ולא באמת עשית קריאה שגויה. מה הבעיה להתנצל על מראית העין (החשובה ללא ספק) במקום ללכת מעגלים ?

23 03 2018
אורנה

אף פעם לא מיותר לדעת ולהרגיש שאתה מזהה בנפרד ממני וביחד איתי כשמשהו בעייתי נאמר/נכתב.
לי עצמי בגוף ראשון זה לא נחווה כהגנה מסרסת ומקטינה אלא היותך בן-ברית לי ולצדי. ת ו ד ה.

23 03 2018
אורנה

היי עופרה,
מבחינתי לא מדובר באי-הבנה אלא בהבנה ברורה מאוד מה היה בעייתי ב-מה וב-איך שכתבת על עיסוק פמיניסטי באי-אימהוּת, לצד הדברים הכל-כך חשובים ונדרשים שכתבת על צורך בעיסוק פמיניסטי נוסף באימהוּת.
לוּ היית כותבת (לא בהכרח במילים האלה אחת לאחת כמובן) שנדרשת עשייה פמיניסטית נוספת וממוקדת למען צרכיהן של אימהוֹת ובמקביל הגעה לכמה שיותר נערות ונערים, נשים וגברים, מקבוצות חברתיות שונות כדי שתהיה להם אפשרות להכריע בסוגיית ההורות (כן/לא/איזו הורות) – לא היינו כאן היום בחלופת התגובות הזו, הייתי בין הראשונות להסכים איתך.
אולם זה לחלוטין לא מה שכתבת.

אנסה להבהיר עוד פעם מה קומם אותי ולא רק אותי:
– עיסוק באי-אימהוּת לא מסמן בהכרח בריחה מהגוף, גם לא כשמדובר בכתיבה אקדמית עליה. זוהי חלוקה בינרית שנכפית מבחוץ ושמשחזרת את אותן תפישות משטיחות משנות השבעים של המאה העשרים, והיא הייתה ונותרה מצערת.

– לא כל מי שאינה רוצה להיות אימא, עושה זאת בהכרח מתוך מודעות פמיניסטית; ולא כל מי שלא רוצה להיות אימא ושעושה זאת מתוך מודעות פמיניסטית – היא בהכרח בעלת השכלה אקדמית ו'משוחררת' (מה שזה לא אומר, "להיות משוחררת").
כפי שכתבתי בפוסט – לאורך הדרך פגשתי נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת שהן מכל הקבוצות החברתיות, חלקן פמיניסטיות וחלקן לא, ולצערי רבות רבות מהן, מאיתנו, לא מרגישות משוחררות (בשלל מובנים), בין היתר גם מרוב התוקפנות החברתית שיש כלפי אי-אימהוּת. אנחנו עוד רחוקות מהגעה למנוחה ולנחלה ומכאן שטרם מוּצה עיסוק פמיניסטי עיקש בעניין.

– לחרוץ היכן נמצא ה-אתגר ה-פמיניסטי, זו יצירת מחנות.
לְמה זה מועיל?
אי-אפשר להכיר בכך שישנו אתגר פמיניסטי אדיר בהגברת הווליום של עשייה פמיניסטית למען אימהוֹת; ושישנו אתגר פמיניסטי אדיר בהגעה לכמה שיותר נערות ונערים, נשים וגברים מקבוצות חברתיות שונות, כדי שתהיה לכמה שיותר אפשרות להכריע בשאלת ההורות?

– עד לרגע זה, 23 במרץ 2018, נשים רבות במדינת ישראל מגוּנות על כך שהן לא רוצות/יכולות להיות אימהוֹת.
מדובר בחייהן בפועל של נשים בשר ודם, לא בתחרות "הרדיקלית המצטיינת" של "הפמיניזם הישראלי".

– התנערות מהמונח "אנטי-הורות" היא לא עניין של אכיפת "השפה שלי" אלא הקשבה למה שנשים רבות אומרות, ואני ביניהן – על כך שהיעדר הרצון להיות אימא לא אומר שיש כאן יציאה גורפת כנגד אימהוּת או כנגד נשים שרוצות להיות אימהוֹת.
אני לא ממשטרת אותך "לדבר בשפה שלי" אלא מבקשת להקשיב למה שבאמת נאמר מתוך הכרה בכך שלמונח "אנטי" יש משמעויות אחרות ושונות; כשחזרה עליהן שוב ושוב משתפת פעולה ומוסיפה עוד קיסם למדורה עם אותן תפישות סטיגמטיות שקיימות כלפי רבות מאיתנו ממילא.

– את מחשבותיי לגבי המילה "גורו" אניח בצד, נראה שכבר ברור למה היא בעייתית גם כלפיי וגם כלפי נשים שמדבר אליהן מה שאני מנסה לעשות.

ולסיום, שמשלב גם את תגובתי לתגובתך השנייה –
כאמור, שמי הוזכר באופן לא מחמיא יותר פעמים משאוכל לזכור, סבלתי ואמשיך לסבול את זה.
לא זה העניין עופרה. באמת שלא זה העניין.
אני מקווה שהצלחתי להסביר עוד קצת מה כן העניין, ואמן שכמה שיותר מאיתנו נמשיך לשלב ידיים פמיניסטיות בסוגיות של אי/אימהוּת בכל דרך שרק נוכל.

17 03 2018
עופרה רודנר

אז אם אני לא מדברת בטרמינולוגיה של דונת ואם אני מבקרת את הדיון סביב ספריה (הבנת הנקרא חשובה פה – כתבתי על הדיון סביב ספריה, לא על ספריה ולא עליה אישית) – זה אומר שאני משמיצה אותה ואת הנושא שהיא עוסקת בו? כי זה או ללכת בדיוק בתלם של דונת או השמצה? כי דונת היא הנושא והנושא הוא דונת? אי אפשר לדבר על הנושא החשוב והמעניין (כפי שכתבתי) שהיא אכן עוררה בלי לדבר בשפה שלה? הוא לא היה קיים קודם? הוא לא קיים מחוץ לה? בניתם תאוריה שלמה וההסטוריה חוזרת, בגלל המילה "גורו" והסמיכות של שתי פיסקאות? האם דונת, שהתראיינה בכל מקום ודיברה בבטחון רב על ספריה, לא יכולה לסבול משפט אחד קצר שבו שמה מוזכר באופן לא מחמיא? היא עשתה עלי רושם אחר לגמרי. האם אתם באמת מאמינים ברצינות, שהעיסוק הדקדקני במינוח הוא זה שיוציא את הרעיון של ה"אל הורות" מהגטו שלו וישנה משהו בשטח? והאם אני חייבת להשתכנע שלמילה "אל" יש יתרונות על פני "אנטי"? לא השתכנעתי. תנסה לשים את המילה "אל" בציטוט שהבאת למעלה – זה נשמע לקורא הממוצע אותו הדבר – "אני לא אל אימהות, לא אל הולדה ובטח לא אל ילדים". המסר אותו המסר. אפשר להגיד את זה באלף דרכים. למעשה, "אל" היא מילת ציווי. לא שאני חושבת שזה מעיד משהו על המסר של דונת. כמו שאני מצפה שלא יחטטו במינוחים שלי כדי לחפש מסרים סמויים.

17 03 2018
אמיר

את התגובה שלי כתבתי על דעתי. לאורנה בטח יהיו תשובות טובות משלי לשאלות ששאלת. תפסתי יותר מדי מקום כגבר בדיון פמיניסטי, בטח במה שעלול להתפרש כתגובה של גבר מגונן

27 03 2018
משתמש אנונימי (לא מזוהה)

ברשותך עופרה, אני אניח בצד את בחירת המילים הקלוקלת שלך (שלא הייתי מקלה בה ראש, בהינתן שמשלח ידך סובב רבות סביב בחירת מילים, אבל ניחא) ואתייחס לטענותייך:
ראשית, אם אני מבינה נכון, את טוענת שאידיאולוגיה היא פריבילגיה שיש לעשירים. אם זו הטענה – אני מסכימה איתך. את דיברת על זה דרך אימהות, ואני חווה את זה דרך טבעונות; צריכה טבעונית היא משמעותית יקרה יותר, ואכן, לא כולם יכולים להרשות לעצמם לבחור בצורת החיים האידיאולוגית שנכונה להם, בשל שיקולים כלכליים כאלו ואחרים.
עם זאת, אני לא מסכימה עם זה לגבי אימהות. קודם כל, משום שהבחירה שכן או לא להיות אמא היא לא אידיאולוגית בעיניי, אלא קשורה 'פשוט' לרצון. כמובן שהרצון הזה יכול לנבוע מטעמים אידיאולוגיים, אבל העניין המהותי שיש להדגיש ולא לטשטש (עוד מנגנון חברתי של השתקה נוחה) הוא שזה מתחיל ונגמר ברצון. הסיבות לרצון הזה משתנות ומגוונות, אך העניין קם ונופל על זה (או – אמור לפחות, אם לא הייתה לנו החברה הנהדרת שממשטרת אותנו). מעבר לזה, כתבת: "קל להיות אישה פמיניסטית ועצמאית מבחינה כלכלית כשאת לא אמא". באיזה אופן פמיניזם 'עולה כסף'? באיזה אופן פמיניזם כרוך בהוצאות כלכליות כאלו ואחרות? ייתכן ששיקולים כלכליים שנעשים על ידי נשים שהן אימהות לעומת כאלו שלא אימהות הם שונים, אך זה לאו דווקא מעיד על "מידת" פמיניזם כזו או אחרת. במילים אחרות, מה הקשר? האם נשים שאינן אימהות לא מתמודדות עם שכר נמוך יותר בהשוואה לגברים? האם הן לא מתמודדות עם תקרות זכוכית כאלו ואחרות? הטענה שלך צריכה להיות מופנית כלפי המאפיינים הקפיטליסטיים שיוצרים מציאות כלכלית קשה עבור כולם ובעיקר כולן (יש כאלו שפחות ויש כאלו שיותר, אבל זה לא פוסח על אף אחת/ד), והטיעון בדבר הקושי הכלכלי שחל על אימהות אינו קשור בשום צורה לנשים שאינן רוצות להיות אימהות. אין פה תחרות למי קשה יותר, לכן ההשוואה בין שתי ה"קבוצות" אינה רלוונטית. אולי רלוונטי יותר היה לומר שמבנה שוק העבודה הוא זה שממשיך לייצר ולשעתק את המצב שבו נשים מוגבלות יותר ולכן אולי תילקחנה בחשבון החלטות שנתפשות כ'לא פמיניסטיות' (האישה תעשה כביסה/תישאר בבית לגדל את הילדים משום ש'משתלם' כלכלית שהגבר ייצא לעבוד), אך כאמור – זה לא רלוונטי לנשים שאינן אימהות.

שנית, טענתך שהבחירה לא להיות אם (שהיא מאוד לא זהה ל"אנטי-הורות", אגב) הוא לא עניין גדול אם נולדת בחוגים הנכונים, אבל השיח עצמו מנותק לחלוטין מהשטח (קרי, לא מתקיים באופן ממשי שלא בתוך כותלי האקדמיה) היא סטראוטיפית וגזענית. ההנחה לפיה אם אין לי אמצעים כלכליים כדי להגיע לאקדמיה, מה שגורם לכך שאני לא נחשפת לדבר הזה שנקרא 'פמיניזם' (גם כן לא הכרחי – היום יש הכל באינטרנט, ולרוב האוכלוסייה יש אינטרנט) זו טענה שמגלמת בתוכה את ההנחה שהאקדמיה היא המקום היחיד שמאפשר/מלמד אותי לחשוב. אין ספק שלאקדמיה יש את היתרונות שלה במובן הזה, ובכל זאת, גורף ומכליל מדי לטעון שאם כף רגלי לא דרכה מעולם באף מכללה/אוניברסיטה ואני 'רק' חיה את חיי היומיומיים, הפשוטים, אשר רחוקים מאוד מדיונים "אליטיסטיים" ששייכים לחוגים מסוימים באוכלוסיה, אז אני לא מסוגלת לחשוב בעצמי, לא כל שכן, להגיע להחלטה שלא להיות אם. במילים אחרות, רבות הנשים שלא היו צריכות את אורנה דונת בחייהן על מנת לדעת שהן לא רוצות להיות אימהות, ויודעות להסביר לעצמן היטב מדוע, גם אם לא קיבלו 'ביסוס מחקרי' על ידי ספרים, מחקרים, דיונים אקדמיים וכן הלאה.

בשורה התחתונה, ברור מאוד על מה את זועקת, ויש הרבה מאוד אמירות נכונות בדברייך, רק שנדמה שהפנית את הזרקור למקום הלא נכון, ופרקת את זעמך על מי שמסכימות אותך ונלחמות את מלחמתך, גם אם בוחרות בדרך שונה מזו שלך. יצירת חיץ מייצרת פיצולים במקום הכלה. חבל.

20 03 2018
עמית

תודה רבה על קולך ותגובתך החשובה כל כך

23 03 2018
אורנה

עמית, תודה. יקר מפז בשבילי לדעת שככה מבחינתך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: