אימהוֹת "אכלו בוסר" ושיני בנות תקהינה? דיון פנים-פמיניסטי על אי/אימהוּת

10 08 2015

* הפוסט נכתב בעקבות קריאת הפרק "אימהוּת: בין תוהו, כשלים, קסם וחזון", שפותח את הספר שיצא לאור זה עתה – "דרך אֵם" (עורכת: אראלה שדמי, הוצאת רסלינג).
** גילוי נאות: אראלה ואני מיודדות, משוחחות ודיברנו לא אחת על המשותף בדעותינו לצד המחלוקות שבינינו.

==================
בכדי להבין מעט יותר את הדברים שאכתוב, נדרש לשוב לרגע לשנות השבעים של המאה העשרים, שנים שהיו סוערות עבור נשים פמיניסטיות שהן אימהוֹת או לא אימהוֹת. ספרה של שולמית פיירסטון (The Dialectic of Sex) שפורסם ב-1970, בהמשך לספרה של סימון דה-בובואר (המין השני) שפורסם ב-1949, זכו לקיתונות של ביקורת בשיח פמיניסטי עצמו, ולהאשמות בשנאת ילדים, באנטי-פמיניזם, בדחיקתן של אימהוֹת לפינה ובהובלתן לעמדה של מגננה.

כך למשל כתבה אשה בהיריון למגזין – It Ain`t Me, Babe, בשנות השבעים:

"תנועת הנשים אינה נועדה רק עבור נשים בהירות/מבריקות (Bright) ממעמד הביניים שהחליטו לא להינשא לעולם ולא ללדת ילדים… תנועה שמקיאה למראה אשה בהריון או ילד… משום מה קשה לי להאמין שילדים הנם רעים באופן אינהרנטי או שללדת ילד זה חטא בהכרח. העניינים דפוקים רק בגלל שהחברה מסרבת לקחת על עצמה אחריות כלשהי על הילדים. למי אני יכולה לפנות עכשיו אחיותיי?…".

אלו למשל דברים שכתבה סילביה אן הולט בספרהּ חיים ששווים פחות: המיתוס של שחרור האשה, בהתייחסה 'בין השורות' לספריהן של סימון דה-בובואר, בטי פרידן ושולמית פיירסטון:

"במאה התשע-עשרה התייחסו הפמיניסטיות לאימהוּת בכבוד גדול. […] בעת החדשה החריף מאוד המצב, שעה שפמיניסטיות מפעילות הגל החדש נקטו עמדה עוינת כלפי אימהוֹת וילדים גם יחד. הן ראו במשפחה ובתפקוּד הביולוגי של האימהוֹת מוסדות שלטון מרכזיים של הגברים, אשר נועדו לשעבד את הנשים לאינטרסים גבריים. פמיניסטיות רדיקליות אפילו חזו בעיני רוחן אוטופיה, שבה המדע ישחרר את גופן של הנשים ממשימת ההולדה. במקום לעזור לנשים להתמודד עם העול הכפול המוטל עליהן – בבית ובמקום העבודה, עודדו הפמיניסטיות האמריקאיות את הנשים להימנע כליל מנישואין ומהבאת ילדים לעולם" (עמ' 172-173).

וכך תיארה זאת ד"ר אריאלה שדמי בפרק שפותח את הספר שערכה:

"כאשר הריתי, כבר בשלבי ההיריון המוקדמים נתקלתי בהתנכרות כלפיי מצד חברות הקבוצה. לאחר הלידה, למעט שתי חברות, לא באו לבקרני נשים מהקהילה שהייתה לי כמשפחה ובעקבות זאת נגרמה לי עגמת נפש קשה" (עמ' 23). 

בדומה לחוקרות אחרות, אני סבורה שספריהן של דה-בובואר ופיירסטון פורשו באופנים שחלקם שגויים ואף שגויים מאוד, אולם אינני מתכוונת להתווכח עם ההשלכות של פרשנויות אלה שאכן הובילו אימהוֹת פמיניסטיות רבות, מקבוצות חברתיות שונות, לתחושה עמוקה של זעם, אכזבה ותסכול כמו-גם לתחושה של ניכור ולתחושה צורבת של היעדר שייכות בתנועה שנועדה לכאורה להיות עבור כולן.

פרשנויות אלה לכתביהן של דה-בובואר ופיירסטון בעיקר, הובילו בסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים של המאה העשרים לשינוי מגמה בתיאורטיזציה פמיניסטית על אימהוּת, שינוי שלהבנתי נמשך עד היום:
מעשורים אלה ואילך, עיקר המאמץ במחקר ובכתיבה על אימהוּת הוקדש ומוקדש בעיקר לבחינתם הביקורתית של התנאים החברתיים-פוליטיים-כלכליים שבהם אימהוּיות מתקיימות, ולאותם קשיים שעמן אימהוֹת רבות מתמודדות ושתחתם רבות קורסות ולעתים אף משתגעות.
לצדם, נעשו ניסיונות (שלא מוּכרים דיים לצערי) להבְנות דימוי חדש-ישן של אימהוּת באמצעות התעקשות שלא לוותר על אותן תרבויות ומסורות ייחודיות של נשים ואימהוֹת, זאת בשונה מן הכוח הזדוני שמיוחס להן לא אחת בשיחים מטרופוביים שאוחזים בדמיון החברתי. כתיבה זו – שספרה החדש של ד"ר אראלה שדמי מצטרף אליה – הציעה קריאה חלופית שלפיה אימהוּת הנה בעלת פוטנציאל לא רק ליצירתיות רגשית ואינטלקטואלית עבור האֵם עצמה אלא גם בעלת פוטנציאל לאתיקה ולמוסריות בעלות שפה משלהן שביכולתן לשנות הסדרים חברתיים-כלכליים-פוליטיים קיימים שהנם דכאניים ככלל.
לשינוי מגמה זה היו גם שתי השלכות נוספות שאולי תיחשבנה סותרות:
1. התמקדות בקשיים הכאובים שחוות אימהוֹת מקבוצות חברתיות שונות נוטה לא אחת להיות דורסנית כלפי אותם קולות של נשים שעבורן אימהוּת היא זהות שאין שנייה לה, עד לכדי התייחסות אליהן לעתים כאל תינוקות שנשבו או כאל נשים ששבויות בתודעה כוזבת; כמי שמספרות לעצמן ולסביבתן סיפור שאינו אמין.
2. הצטמצמות הכתיבה (המצומצמת ממילא) על האפשרות שלא להיות אֵם. בעוד שנות השבעים של המאה העשרים אופיינו בכתיבה אינטנסיבית יחסית גם על אי-אימהוּת, תיאורטיזציה פמיניסטית כמעט שלא שבה עוד להרהר ביסודיות על עצם הכרח המעֲבר לאימהוּת וכתיבה זו הפכה לכמעין איים בודדים בשטח, בין היתר לאור התחושה שנותרה ספוגה בעור שלפיה רעיונות פרו-אימהוּת זקוקים להגנה.

======================
עד כאן, תמצוּת חלקי של הרקע הרלוונטי.
מכאן, אני מהרהרת בקול למה לדעתי הפרק שפותח את הספר "דרך אֵם", שמבקש לעסוק באימהוּת באופן ששונה ממה שהורגלנו אליו בחברה פטריארכלית, עושה 'על הדרך' סיבוב בעייתי עבור נשים שאינן רוצות להיות אימהוֹת ו/או עבור נשים (אימהוֹת ולא אימהוֹת) שאינן ממשיגות את תפישת עולמן דרך עולם התוכן של היגיון אימהי.

כך ד"ר אראלה שדמי כתבה בפרק המדובר:

"בניגוד לנשים רבות, מקצתן פמיניסטיות, אשר זונחות את האימהוּת כבלתי-מספקת ויוצאות לחפש הגשמה עצמית באמנות, באקטיביזם או בקריירה, מן הראוי להגדיר מחדש את האימהוּת כאתר של משמעות ועוצמה, כאתר שממנו יכולה לצאת בשורת השינוי למרחב הציבורי" (עמ 21). 

"אכן, אורנה דונת, שכתבה על נשים שאינן רוצות ילדים, ועמליה זיו, אשר מדברת על משפחה קווירית, חותרות תחת מוסד המשפחה הגרעינית, שאכן משתנה […] – אך אין די בכך כדי לערער על הפטריארכיה הקפיטליסטית בכלל ואורבת הסכנה שהן מסייעות למגמה של העלמת האימהוּת ככלל. הן מציעות שינוי חברתי בלי ההיגיון האימהי, דבר בעייתי בעיניי. נשים וגברים מתכחשים לאימהוּת שבתוכם וכך מצטרפים לפטריאריכה ולשוק, שמכחישים את ערכי האימהיות בד בבד עם ניצולה לצורכיהם" (עמ' 25). 

אני שמה בצד את הבנתי שהתייחסות לאימהוּת .Vs קריירה כאילו הן תמיד תמיד מחויבות להתחרות בחייהן של נשים – נופלת למלכודת בינארית שלא תואמת את מציאות חייהן של נשים רבות שפגשתי בעשור האחרון, שאינן רוצות להיות אימהוֹת אבל גם קריירה היא מהן והלאה. פרנסה בכדי לכלכל את עצמן ואת מי שיקר/ה להן – זה כן, בין היתר מכורח הנסיבות; אבל לא קריירה. זו נפילה לאותה מלכודת פטריארכלית שלפיה או שאת רוצה להיות אימא או שאת "חושבת, פועלת ורוצה כמו גבר"; מלכודת שפוגמת ביכולת להכיר בקיומן של זהויות מרובות ושונות של נשים.
אני גם שמה בצד את ההנחה כאילו כולנו לכודות בהכרח באתוס נאו-ליברלי של "הגשמה עצמית", בעוד רבות מאיתנו בעיקר מבקשות לחיות את חיינו כפי שאנחנו מוצאות לנכון מבלי להכתיר רצון זה בכותרות שעשויות להיות ריקות מתוכן.
ואני גם שמה בצד את הבחירה העגומה בעיניי במילה השיפוטית "זונחות" ("זונחות את האימהוּת כבלתי-מספקת"), זאת בזמן שבמקביל נכתב ש-:

"חשוב לי להדגיש כי מקובלות עליי הגישות הפמיניסטיות אשר טוענות שאימהוּת היא בחירה אישית שאינה מחייבת את כלל הנשים, כמו-גם הטענה שאהבת-אֵֵם אינה אינסטינקט מולד ולכן אין מושג של 'אימהוּת טבעית'. כמו-כן מקובלת עליי הטענה שבמסגרת הפטריארכלית, הנשים חופשיות (אם הן אכן חופשיות) לבחור בין עבודה וקריירה לבין פנאי ובטלה לבין אימהוּת וכל דרך יכולה להעשיר ולספק אותן" (עמ' 16). 

אז אני שמה כל זאת בצד ומבקשת להתמקד במה שבעיקר בעייתי בעיניי:
אני לא בטוחה שפטריארכיה מנסה להעלים אימהוּת (ואם כן, זה מתרחש לצד שידול מסיבי אליה, בו-זמנית), אבל אם נסכים לרגע שאכן כך ואם דיבור על אי-אימהוּת מפורש כשיתוף פעולה מסוכן עם המפעל הפטריארכלי להעלמת אימהוּת – אזי בפועל שוב מוחנקת בשיח פמיניסטי היכולת להתייחס לאי-אימהוּת כאחת האפשרויות הנוספות שאמורות להיות פתוחות בפני נשים, ושאליה מייחלות נשים פלסטיניות, דרוזיות, בדואיות, לסביות, מזרחיות, הטרוסקסואליות, טרנסיות, אתיופיות, אשכנזיות, ביסקסואליות, יהודיות ולא רק – שפגשתי במהלך הדרך.
כפמיניסטית, ודאי שאחד הדברים האחרונים שהייתי רוצה להיחשד בהם הוא שהנני משת"פית של פוגעיי שאינם פוגעים רק בי, ועל-כן איזו ברירה לכאורה נותרת מלבד לחדול מלכתוב/ללמד/להרצות על אי-אימהוּת?

מדבריה של ד"ר אראלה שדמי עולה שבכל זאת יש אפשרות לעסוק באי-אימהוּת – וזאת אם אחדל מלהתכחש לאימהיות שבתוכי ואם אסכין להשית עליי היגיון אימהי, שמשמעותו בין היתר:

"במקום קפיטליזם – כלכלת נתינה וכלכלת קיום; במקום טרנס-הומניזם – הטבע וכל ברואיו; במקום אינדיבידואליזם – קהילה; במקום יחסי-כוח – איזון ואחריות; במקום מדינה – מקומיות; במקום מונותאיזם – רוחניות; במקום פמיניזם של שוויון – פמיניזם טרנספורמטיבי. […] כלכלת הנתינה של האֵם כדגם כלכלי וכהיגיון אנושי; חברה מטריארכלית – שוויונית, חופשית ומאוזנת; כלכלת קיום ונתינה במקום חליפין וצבירה […]".

העניין הוא שאני אישית 'דווקא' שואפת ומנסה לפעול למען עולם די דומה לזה שלו מייחלת אראלה. אולם אני שואפת אליו כחלק מזהותי כאשה (סיסג'נדרית, ובה-בעת בת-ברית לחשיבה ולפרקטיקה קווירית) וכפמיניסטית, כפי שאני מבינה פמיניזם. הציפייה שאתייחס לשאיפה זו באמצעות המשגתה והפנמתה כהיגיון אימהי, נחווית ומתפרשת על-ידי כדכאנות מיותרת מבית.

אני מבינה ממעמקים למה דיבור על אי-אימהוּת עשוי להעיר זיכרונות כאובים מאותו עשור שבו אימהוֹת פמיניסטיות רבות הרגישו במגננה ושחלקן אף הותקפו בשל אימהוּתן, לא פחות. אני גם מודעת לכך שעיסוק באי-אימהוּת ממוסגר לא אחת בשיח פמיניסטי עצמו – כעיסוק אשכנזי שתקוע בפמיניזם ליברלי של שנות השבעים והשמונים של 'נשים לבנות שרוצות להיות כמו הגברים ושלכן דוחות מעליהן אימהוּת'.
ולצד הבנה זו תחושתי היא שלא ניתנת כאן הזדמנות ליצור דיבור אחר, בין היתר לאור כאב שנגרם בעבר – דיבור שיכול להתייצב לצדן של אימהוֹת שמשלמות מחירים אדירים, שיכול להשתתף בחגיגתן של נשים את אימהוּתן ואימהיותן לצד מתן אוויר וחמצן לריבוי זהויות של נשים/פמיניסטיות גם כשאינן מתייחסות לאתיקה של דאגה שהיא מגדלור עבורן, כצעידה לאורם של ערכים אימהיים.

אני נוהגת לומר בהרצאות שלוּ אעודד נשים לאי-אימהוּת ו/או אתייחס לנשים שחוגגות את אימהוּתן ואימהיותן כמי ששבויות בתודעה כוזבת – לא אהיה שונה מפטריארכיה. אהיה 'פשוט' תמונת-ראי שלה שממשיכה לעוות את פניהם המרובים של נשים. לא הייתי רוצה שבשמה של כמיהה לדרך אֵם, יעוּותו פניי שלי ושל שכמותי, שקיימות ושמתמודדות ממילא במאבק חזיתי עם משדלי ילודה למיניהם.

זוהי קריאה שלא לשתף פעולה עם ההפרד ומשול שמופעל כלפינו אימהוֹת ולא אימהוֹת. ידי כולנו מלאות.

מודעות פרסומת

פעולות

Information

13 responses

11 08 2015
יוסףה מקיטון

ארנה, תודה. מעשיר לדעת על הסיבובים השונים בשיח פמיניסטי לאורך השנים, וגם לשאוב השראה ממחלוקת שמתנהלת תוך כיבוד, ידע והערכה הדדית. אני מחכה (במעט חוסר סבלנות, יש להודות) לצאתו של הספר שלך על חרטה. את יוצרת חיבור כל כך חשוב ומאד אפקטיבי בין נשים שהפכו אמהות לבין נשים שבחרו לא להיות לאמהות באמצעות הדיון בחרטה.

12 08 2015
אורנה

{מה שכתבתי הוא באמת רק קצה קצהו של סיבובון; אימהוּת הייתה ונותרה סוגיה שנתונה לדיון סוער גם בדיונים פמיניסטיים בינם לבינם, וזה מצוין}.
אני מודה שמחכה יחד איתך לצאתו של הספר, אני על זה.
תודה – לך. לא מובנת לי מאליה הרוח הגבית הטובה הזו שעוזרת להמשיך.

15 08 2015
לילי

החברה שלנו זוגית ומשפחתית כך, שאני כמישהי שבחרה לא להביא ילדים לעולם מרגישה מנודה, וזה מחיר כבד שלא צפיתי אותו. מרגישה מבודדת ותמיד נתקלת בהרמת גבה או רחמים מצד אנשים שחשים, שאני מפספסת את החוויה האימהית. זה ממש לא ככה, ואין בי שום חרטה.

16 08 2015
אורנה

אני מבינה כל מילה ומילה שכתבת, ממעמקים.
תודה שכתבת כאן לילי; אני לא בטוחה שא/נשים מבינים עד כמה המחיר עשוי להיות כבד ועד כמה נדרש שיניחו מכל כיוון אפשרי.

16 08 2015
משתמש אנונימי (לא מזוהה)

אכן, המילה המתבקשת פה היא שיניחו…. ותודה לך על ההבנה.

16 08 2015
limorl

תודה

16 08 2015
אורנה

גם לך לימור

17 08 2015
Keshet Korem

תודה, אורנה. אני חושבת שהבהרת כאן בצורה מצוינת את הדיכוטמיה בין אמהות לאי\אמהות שבעיניי מקבלת צורות חדשות כל כמה עשורים. כמו הרבה דברים בפמיניזם, גם כאן יש שחור או לבן, ולא בצדק. הרי נשים שבחרו להיות אמהות, נשים שהתחרטו על אמהותם ונשים שלא רוצות להיות אמהות סובלות כולן מביקורת על ההחלטות שלהן. להמשיך להשתמש בביקורת אחת כלפי השנייה לא 'ישחרר' אף אחת מאיתנו, רק להפך.
השיח של אמהות-חובקת-כל מדיר נשים שאינן רוצות להיות מוגדרות כאמהות בדיוק כמו שהשיח של אנטי-אמהות הדיר ומדיר נשים שהאמהות היא חלק מהן.
הכתיבה שלך העלתה אצלי את השאלה שהייתה אחת מהחשובות בחיי, האם להביא ילדים לעולם ולמה. וכתיבה פמיניסטית רדיקלית באמת נותנת משהו לכל הנשים, היא נותנת להן בחירה ומערערת על מה שמובן מאליו. כי דרך השאלה הזאת יכולתי לבחור את הדרך הטובה עבורי, ועל זה אני תמיד אודה לך.
מאחלת לנו למצוא מילים ודרכי חשיבה שיכולות להכניס ולקבל מורכביות במקום כאלו מרחיקים, לא עבור אחרים 'מבחוץ', אלא עבורנו כנשים פמיניסטיות.

23 08 2015
אורנה

קשת, תודה גם לך.
אני מסכימה עם מה שכתבת שלא משם תבוא 'ישועת השחרור' ואני ממשיכה להרהר לא מעט בימים האחרונים על הקשרים שבין אי-אימהוּת, אימהוּת ואימהיות – כשמסתבר שגם כשאין ניסיון לדחוק בנשים להיות אימהוֹת, עדיין אפשר לנסות ולדחוק לעבר היגיון אימהי. יש לי עוד דברים רבים לומר על כך, אולי בהמשך אתייחס אליהם בפוסט נוסף.
לבינתיים – מה אומר. משמעותי לי כל-כך לדעת שעצם השאלה על אי-אימהוּת אפשרה לך ללטש רצונות ולהפוך להיות אימא. באמת שלא יכולתי לבקש יותר מזה. אני מאמינה גדולה שבאמת שרק ככה נראית ומרגישה הכרעה מרצון, וזו זכות גדולה לדעת שככה בשבילך. תודה, מכל לבי בחזרה.

3 10 2015
universalist

לא קראתי את הפוסט של אראלה שדמי למעט הקטעים שהבאת כאן.

ממה שהובא כאן: לא הבנתי למה שדמי טוענת שאימהות היא המפתח למאבק בפטריארכיה. אני לא רואה למה מוצדק לחשוב כך.

לא ברור לי מהי האימהות שנמצאת בתוך הגברים. עד כמה שאני מבין לגבר יש פוטנציאל אבהות אבל לא אימהות.

אגב, איפה האבהות תופסת מקום בתמונה שלה?

נראה שמושג האימהות אצל שדמי מופקע מתוך הפשט. נראה שהיא רואה באימהות סוג של השקפה או גישה ולא רק מושג המורה על יחס משפחתי. אני תופס את מושג האימהות כפשוטו ולא רואה באימהות סוג של השקפה או גישה.

בכל אופן אם שדמי מציעה שאני לא אתכחש לאימהות שבתוכי ואם אני לא יכול בהגדרה להיות אמא לילדים, אז אולי היא מדברת על אימהות ללא ילדים. ואז אין סתירה בין להיות אמא ללהיות אישה אלהורית וגבר אלהורי. אם כך גם נשים יכולות לא להיות אימהות במובן הצר, אבל להיות אימהות כסוג של גישה. לכן, לא באמת צריך ללדת או לאמץ ילדים כדי להיות אמא. מספיק לאמץ גישה ודרך חיים. גם גברים יכולים להיות אימהות במובן הזה.
יש הבדל בין אלהורות לאנטי הורות. המחברת נפגעה מהתנהגות פוגענית של בנות קהילתה בשל היותן אנטי הוריות ולא אלהוריות.

לא ברור לי למה לא להיות אמא זו אבן נגף. ומה לדעתה רצוי שיעשו גברים? שיהיו אבות? האם גברים שלא רוצים להיות אבות גם מעודדים את הפטריארכיה?

אלהורים לא חותרים תחת המשפחה הגרעינית, כדברי שדמי. אם כבר, אנטי הורים חותרים תחתיה ולא אלהורים היות ואלהורים לא מתנגדים למשפחה גרעינית. אבל, אפילו אנטי הורים לא חותרים תחתיה כי זוג ללא ילדים הם משפחה גרעינית גם ללא ילדים.

7 10 2015
אורנה

כותבת לך קצת/הרבה באיחור תודה על מה שכתבת כאן.
אכן שדמי לא מתייחסת לאימהוּת כמערכת-היחסים הקונקרטית שבין אשה לבין הילדות/ים שילדה או שאימצה, אלא לאימהיות כרעיון ערכי של נתינה, חמלה ו-accountability לזולת (על קצה המזלג כמובן). לשיטתה היגיון אימהי עשוי להיות המענה הטוב ביותר לתחלואי החברה המערבית, הפטריארכלית, הקפיטליסטית והנאו-ליברלית משום שהוא מציע התייחסות ש*רואה* את הזולת, קשובה לצרכיו, וזקוקה לקהילה, בשונה מהדורסנות שמאפיינת בדרכה את החברה בת-זמננו.
כיוון שלא מדובר באימהוּת הקונקרטית אלא באימהיות, גם גברים יכולים לאמץ את ערכיה וגם נשים וגברים שאינם הורים. וכיוון שלא מדובר באימהוּת הקונקרטית אז אין כאן בהכרח קריאה לגברים להפוך לאבות.

הסיבה שבגללה כתבתי את הפוסט היא שאני עצמי (ואני מניחה שלא רק) גם לא מרגישה נינוחה להתייחס לעצמי כאימהית על-אף שאינני אנטי-אימהוּת או אנטי-אימהיות או אנטי-אימהוֹת.
יותר מזה, אני חושבת שלמען הרחבת מרחב התנועה של נשים ולמען ריבוי זהויות של נשים, כדאי לחלץ את הערכים הללו מהמשגה שעוברת דרך אימהיות. נדמה לי שניכוס הערכים הללו להיגיון שנחשב אימהי בלבד ממשיך לשמר – ולו מבלי דעת – את קיומה של היררכיה בין מערכות-יחסים כשזו בין הורים לילדות/ים היא על העליונה, גם כשלחלוטין מובהר שלא זו הכוונה.
אני מקווה שהצלחתי להסביר.

12 12 2015
אילנה קרוצ'י

אני מכירה את דעותיה של אראלה ומעריכה את האומץ שלה לצאת כנגד "קווי יסוד" פמיניסטים בהיותה מעמידה את עצמה כמושא לביקורת תמידית,לכן נראה שמעניין להשיג את תגובותיה לפרסום הנוכחי. עדיין לא קראתי את ספרה אבל מתוך פרסומים שיצאו בגוגל אני כן מאוד אוהבת את ההתייחסות לאמהות כמושג שיונק את המהות שלו מערכים של העולם השלישי /המזרח/מזרחיות/אתניות …ואני מדברת כאמא שמביעה חרטה מול כל מי שמעוניין לשמוע על "ביצוע" האמהות שלי,יחד עם זאת תגובתך עוזרת לי להתבונן בביקורתיות על הספר ומנכיחה את הקול שלי בדבר העוול היומיומי שנעשה בחברה דרך הבניה חברתית של תפקיד האמהות,הבניה שבתוכה יש בעיקר דיכוי,על כן מעניין לבחון את המונחים "דיכוי" ו"כוחנות" בהקשר לספרה של אראלה,נושא שקרוב לליבה והיא מתייחסת אליו בספריה ובפרסומים שלה,כיצד הנתינה ופתרונות כמו שיטור קהילתי מתמודדים מול אלימות נגד נשים ורצח נשים פיזי וסימבולי ,לא מעשים של -הוכחת המעשה האלים כולל הוקעתו מהחברה כפי שהיא מציעה יעזרו למנוע את הרצח הבא. אם מדברים על נתינה לטבע ועל משאבים יהיה מעניין לבחון את המושג אמהות בהקשר להגבלת הילודה מתוך יעוד רוחני למניעת סבל אנושי המכיר במשאבים מצומצמים, ובכך שהקפיטליזם פשוט יזיז את ראשו שמאלה וימשיך הלאה ,יביט בחצי חיוך בעקרונות הנהדרים שמצוינים בספר וימשיך הלאה.להלחם בדיכוי משמעו לתת כוח וידע לנשים וי ד י ע ה-מילה הרבה יותר משמעותית מידע לגבי הצפוי לה במהלך חייה כאמא ועד סוף חייה,אם נשים ידעו ויבחרו מתוך רצון חופשי אושרנו,אבל אין דרך היום להעביר את הידיעה הזו כי מגיל אפס ילדות מקבלות ידיעה גדולה לגבי אופן כניעותן לחברה ,למשפחה, לקהילה ,לגברים ולילדיהן. הכניעות אינהרנטית לנשיות ולתחושת הערך והקיום היומיומי אז יהיה זה שגוי לראות את הכניעות תכונה בעלת רצון חופשי.

13 12 2015
אורנה

אילנה, תודה.
הדברים שאראלה כותבת עשויים להיתפש כיוצאים כנגד "קווי היסוד" פמיניסטים רק אם אחטא בהתייחסות ל'ה-פמיניזם'/לפמיניזם יחיד. כלומר קיימים פמיניזמים שונים ומרובים ואראלה מביאה לידי ביטוי את קולו של אחד מהם שנראה שלא נשמע בקול רם דיו בחברות מערביות ולבנות במובן הרחב של המילה.
אני כאמור שותפה לרבים מהערכים שמוצעים בספרהּ, שיוצאים כנגד אתוסים פטריארכליים, קפיטליסטיים ונאו-ליברליים; יחד עם זאת אני מתפצלת ממנה בהצמדת ערכים אלה להיגיון אימהי.
אני בספק רב אם אראלה הייתה מתווכחת עם מה שכתבת על רצון חופשי, נדמה לי שהיא הייתה חותמת על כך בשתי ידיה – ועכשיו נשאלת השאלה האם היה מקובל גם דיבור על רצון חופשי לאחוז בערכים שמוצעים בספר מבלי להתייחס לעצמך כאימהית ומבלי שהסירוב לכך ייחשב כנפילה בשבי של פמיניזם לבן.
ואולי מה שבעיקר חשוב כאן זה שכולנו מדברות וחושבות ומרגישות; מסכימות לפרקים וחלוקות באחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: