זיכרונות מושתלים של אבות שפגעו מינית* [ט']

3 10 2014

כתבתו של אילן לוקאץ' ששודרה ביום שישי שעבר במהדורת החדשות, הוקדשה לבני שמואל שהורשע בשלישית בגילוי עריות לאחר ששני ערעוריו נדחו ["בכתבה הזו תראו אדם, מגובה בהנהוני הסכמה ובחיבוקים של עורכי דינו ובמבטיו החומלים של אילן לוקאץ’,  ומשקר במצח נחושה שלא היו כל עדויות חיצוניות תומכות לאותו חלום, ואיך יתכן שאנס את בתו במשך שנים מבלי שאף אחת מאחיותיה תבחין  בכך"/אושרית נברה].

'האיזון' המדומה בכתבה זועק להיפוך:

* במקום לפקפק באמינותן של נשים כאילו הן ממציאות זיכרונות על גילוי עריות – לבחון כיצד אבות ממציאים זיכרונות  מסולפים, סלקטיביים וכוזבים, ש'מוחקים' מקרבם את מה שעשו.

* במקום להניח אוטומטית שבנשים מושתלים זיכרונות שרוטים בחדרי הטיפול למשל – לבחון באלו אופנים אבות שפגעו מינית משתילים לעצמם זיכרונות משופצים בארוחות משפחתיות, מול מצלמות, בחדרי חקירה ובאולמות בתי-המשפט.

* במקום לחרוץ שנשים שטוענות לגילוי עריות אחוזות זיכרונות שווא שלהם הן מאמינות – לבחון מהם המנגנונים הפסיכולוגיים והתנאים החברתיים שמאפשרים לאבות שפגעו מינית להיראות כאילו הם מאמינים לכל מילה של עצמם כשהם טוענים לחפותם.

* במקום להאשים נשים על כך שהן שותקות במשך שנים – לבחון באלו אופנים אתה ואת ואנחנו כחברה מסרבים להקשיב למה שכן נאמר.

* במקום לייחס עווֹן להיזכרות – לבחון את חטא ההכחשה, השִכחה וההתנערות.

"התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידיו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם […]".
(ג'ודית לואיס הרמן, 2014 [1992]. טראומה והחלמה, עמ' 20)

(*) שאלות אלה רלוונטיות גם לאבות חורגים, אימהוֹת, גיסים, דודים, אחים וסבים שפגעו מינית בבנות ובבני משפחתם; ולכל מי שפגעו מינית והמציאו מחדש את זיכרונם.

לקריאה נוספת על הכתבה: "זה לא חלום"/אבנר הופשטיין

מודעות פרסומת

פעולות

Information

8 responses

3 10 2014
יוסי

אם היו מקבילים אותה אליו, אז היו דנים בשאלה אם היא משקרת או לא. אך לא עושים זאת. מניחים שהיא מאמינה במה שהיא אומרת, ולנוכח העדר ראיות מדעיות לכך שאנשים יכולים להיזכר טראומטיים שנשכחו, תוהים אם זכרונותיה אמת או זכרון שוא.
לגביו, בניגוד אליה, דווקא כן לוקחים בחשבון את האפשרות שהוא משקר.

3 10 2014
אורנה

כל מה שכתבת הוא ברמת ה-על-פניו. על-פניו לא דנים בשאלה אם היא משקרת, על-פניו מאמינים לה. 'מתחת לפני השטח' שזועק למי שעושות ועושים קריאה ביקורתית – הכתבה מנסה להוציא לבנו אל האב שפגע והורשע ומכאן שגם מעורערת הקרקע תחת אמינותה.
הכתבה הזו מגלמת, באופן שמנסה להסוות את עצמו היטב, הלך-רוח פחות סמוי ויותר רחב בדיון על זיכרונות של נשים וגברים שעברו גילוי עריות או כפי שניסחה את זה השופטת בדימוס סביונה רוטלוי: "להקשיב לו היום זה לתת ביטוי לחוסר האמון של רוב האנשים בקיומה של אפשרות כזו לגילוי עריות בכל משפחה".

17 04 2015
universalist

ליוסי, למה אתה חושב שאין ראיות מדעיות לכך שאנשים יכולים להיזכר באירועים טראומטיים שנשכחו? אני בעצמי קראתי מחקרים כאלה. מה לגבי המחקרים הפרוספקטיבים של ויליאמס? המחקר של גודמן? חוקר הטראומה והדיסוציאציה אלי זומר טוען שיש ים של ראיות לקיומם של זיכרונות מודחקים-משוחזרים ולקיומה של אמנזיה דיסוציאטיבית. הוא לא רק טוען את זה אלא הוא מציג רשימה ביביליוגראפית בפוסטים שלו.

נשים שטענו לזיכרון מודחק-משוחזר של התעללות מינית, הדיווחים שלהן נתמכו בראיות מאששות חיצוניות ובלתי תלויות ובמחקרים פרוספקטיביים. המחקרים האלה נמצאים גם ברשת האינטרנט. קראת אותם?

המחקר הפרוספקטיבי של ויליאמס שמצאה אי זכירה של התעללות מינית:

Linda Meyer Williams. Recall of Childhood Trauma: A Prospective Study of Women's Memories of Child Sexual Abuse, Journal of Consulting and Clinical Psychology 1994, Vol. 62, No. 6, 1167-1176

http://66.199.228.237/boundary/Childhood_trauma_and_PTSD/repressed-memory-abuse-williams-1994.pdf

המחקר של גודמן:

Goodman GS, Ghetti S, Quas JA, Edelstein RS, Alexander KW, Redlich AD,and others. A Prospective study of memory for child sexual abuse: new findingsrelevant to the repressed-memory debate. Psychol Sci 2003;14:113–8.

http://www.albany.edu/scj/documents/Goodmanetal2003PsychScience.pdf

החוקר המדען פרופ' אלי זומר, טוען שהתוקף המדעי של זיכרונות מודחקים, נתמך ע"י היסטוריה ארוכה של ממצאי מחקר משכנעים, שלוש מאות שמונים ומשהו רפרנס רובם בכתבי עת מובילים.

תופעה זו היא חלק ממגדירי הפרעות הנפשיות, התופעות הפסיכיאטריות והפסיכופתולוגיות של ארגון הבריאות העולמי, החברה הפסיכיאטרית האמריקאית והיא מכונה אמנזיה דיסוציאטיבית.

מגדירי הפרעות הנפשיות הם מגדירים מבוססי ראיות evidence based אמנזיה דיסוציאטיבית היא הפרעה נפשית שמופיעה במדריך האמריקאי לסיווג ולמיון ההפרעות הנפשיות (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM) . האמנזיה היא חלק מהקריטריונים הפורמאליים של הפרעת דחק פוסט טראומטית Post-Traumatic Stress Disorder PTSD יש לתופעה הזאת בסיס נווירופיזיולוגי הדבר מתועד במחקרי דימות imaging תיעוד תפקוד היפוקמפוס תחת דחק. היפוקמפוס הוא איבר במערכת הלימבית במוח וקשור לארגון הזיכרון המפורש.

לטענתו, על הדחקה של התעללות מינית בילדות יש עדויות, ראיות, תיעוד בספרות המקצועית-מחקרית לרבות מדגמים במחקר כמותי בשיטות דגימה סטטיסטיות מקובלות (לא קבוצה שהורכבה לצורך מחקר איכותני וראיונות) ויש תיעוד במתודולוגיות שונות לרבות יומני ילדות והנשים נזכרו בשיהוי ולרבות הודאות של הפוגעים כאשר פוגעים הודו בגילוי עריות כאשר לנפגעת היה זיכרון מודחק.

לטענתו, כנסים, חומר מבוסס ראיות כנסים שסקרו את הספרות המחקרית והגיעו למסקנה שזיכרון רציף וזיכרון מודחק ששוחזר, יכולים להיות אמיתיים או לא אמיתיים.

סקירה עדכנית כזאת פורסמה לפני שנה-שנתיים בסימפוזיון על המוטיבציה בנברסקה שהוא סימפוזיון מאוד יוקרתי והוא קבע את הדבר הזה. ארגוני פסיכולוגיה מדעית וקלינית ארגונים פסיכיאטריים מכל רחבי העולם הוציאו בסוף שנות התשעים ניירות עמדה, שאין הבדל בין זיכרונות רציפים למודחקים-משוחזרים לגבי תוקף הזיכרונות.

הקבוצה הטוענת שתופעת הזיכרונות המודחקים לא אוששה במדע, טוענת כך, לדעת זומר, בניגוד לנתוני המחקר העשירים שזיכרונות מודחקים או אמנזיה דיסוציאטיבית זו תופעה קיימת. הטענה שזו לא תופעה תקפה, זו עמדה שלא התקבלה בקהילה המדעית.

לטענתו, יש עשרות ומאות עבודות מחקר ברמות שונות בכתבי העת המדעיים המובילים ביותר לגבי תוקף של אמנזיה דיסוציאטיבית והחלמה ממנה.

(אלי זומר, הרצאה בכנס "הפוליטיקה של החלום- דיון בפגיעה מינית במשפחה בעקבות פסק דין בני שמואל, האגודה הסוציולוגית הישראלית המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן)

זומר טוען ש,105 מחוקרי הטראומה המובילים בעולם מסטנפורד, הרווארד, גם קלינאים ידועי שם חתמו על גילוי דעת נתמך ראיות מדעיות שתומך בקבילות של זיכרון מודחק.

מדענים מתחום המוח חקר הטראומה וקלינאים במימון נאטו והוציאו ב- 1996 ספר גדול

Recollections of Trauma: Scientific Evidence and Clinical Practice (Nato Science Series A:)

בעקבות זה כל הארגונים הגדולים American Psychological Association (APA)
International Society for Traumatic Stress Studies (ISTSS),
שזה ארגון מאוד מחקרי, יצאו בעמדה בה הם מקבלים את התוקף של תופעת הזיכרון מודחק.
(אלי זומר, הרצאה: זיכרונות מודחקים: בין מדע משפט לחברה״, ביום עיון משותף של בתי הספר לפסיכולוגיה ומשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה)

בגילוי דעת של פסיכולוגים כתגובה לגילוי הדעת של 47 האקדמאים בסוגיית הזיכרון המודחק, (פורסם באתר,פסיכולוגיה עברית, 31.10.2014) נאמר שיש מקרים רבים מתועדים של זיכרון טראומטי שהודחק וחזר:

http://blogs.brown.edu/recoveredmemory/case-archive/

8 04 2015
אדם

אורנה, בלי קשר לשאלה האם בני שמואלי אנס או לא, מה שצריך להטריד (בין השאר) זה שאפשר במדינה ישראל לשלוח אדם לשנים ארוכות לכלא בלי שיש מספיק ראיות, ותוך השענות רבה מדי על רשמים סובייקטיבים של שופטים. גם אם לשופטים עין חדה ואוזן רגישה והם צודקים ב90% מהפעמים באבחנה האם העדות אמיתית או לא, מה בדבר ה10% הנותרים?
וב-10% האלה בהם "מפספסים" – מי נותן את הדין על כך שהאנס האמיתי מסתובב חופשי (בזמן שאדם חף מפשע נרקב בכלא וחייו נהרסים עד היסוד)?
זו לא שאלה של פמיניזם מול שוביניזם. זו שאלה חברתית שאמורה להעסיק כל פמיניסטית שיש לה אבא / אח / בן, שעלול יום אחד להקלע לסיטואציית בני שמואלי, של הרשעה עם מעט מאד ראיות מוחשיות, וסיכוי של 10% (לפחות) לטעות והרשעת שווא… לכן תמיד אומרים שעדיף 10 פושעים חופשיים ולא חף מפשע אחד בפנים. זאת לא רק סיסמא

16 04 2015
universalist

לאדם: כאשר אתה כותב על "רשמים סובייקטיביים" אתה מתכוון לרשמים הסובייקטיביים מהראיות במשפט הספציפי של בני שמואל?

או שאתה מתכוון לרשמים סובייקטיביים לגבי עצם התופעה האמפירית של זיכרונות מודחקים-משוחזרים או המהימנות והאותנטיות שלהם?

או גם וגם?

כלומר, הרשמים הסובייקטיביים היו לדעתך במקרה הספציפי הזה אבל עצם הזיכרון המודחק אינו נגוע בהכרח ברושם סובייקטיבי או שרשמים סובייקטיביים זו טענה כללית לגבי מכלול מקרי ההיזכרויות לאחר פרק זמן של שיכחה לגבי גילוי עריות או התעללות מינית בילדות, באשר הם?

9 04 2015
אורנה

אדם, אני מבינה לגמרי למה במציאות האלימה שבה אנחנו חיות וחיים – גברים מוטרדים לא מעט בסוגיית תלונת-השווא וטעויות בשיפוט. עבור מי שהואשמו למרות שחפים מפשע ועבור יקירותיהם ויקיריהם – זה מצב ארור שהופך ל-100% מהקיום.
ולצד זאת, כאשה, כבת-אדם, כפמיניסטית – אני לא רק מוטרדת מה-90% (נניח ש-90), אני באימה מהם. נשים (בעיקר) רבות מספור – לא חיות במציאות של "עלולות יום אחד להיקלע לסיטואציית…" אלא היא נכפית עלינו יום-יום כמעט. נקלעות אליה שוב ושוב בעל-כורחנו.
שיתעסקו כולם באלימות מינית שכן מתרחשת. שיתעסקו כבר. ואז נדבר על המחיר המלא שנגבה כשמואשמים לשווא.
בני שמואל הורשע בשלוש ערכאות. הכותרות שלפיהן הוא הואשם "על-סמך חלום בלבד" הן מופע אחד בלבד של מציאות שבה לא באמת מבינים/לא באמת רוצים להבין מה קורה פה ועם מה אנחנו מתמודדות. וכשבני שמואל (לצורך העניין) יושב בכלא – הוא לא יושב במקום 'אנס אמיתי' אחר שמסתובב עכשיו חופשי, הטיעון הזה לא רלוונטי בהתייחס לגילוי עריות.

אני לא מעוניינת שחייו של אף אדם ייהרסו מהיסוד כשכלוא בטעות.
הראשונות שעליהן אני חושבת הן כל מי שחייהן נהרסו מהיסוד ושכלואות 24/7 בעקבות 'טעות' שהפכה לנורמה. אחד ההיבטים של הנורמה הזו היא ש'אנחנו' אלה שמואשמות-לשווא כמי שליבנו גס כשמבקשות שייעשה עמנו צדק.

16 04 2015
universalist

היי אורנה

כתבתי פוסט בבלוג שלי בתפוז על הסוגיה של זיכרונות מודחקים-משוחזרים ועל המחלוקת בין תזת הזיכרונות המודחקים, הדיסוציאציה והאמנזיה הדיסוציאטיבית לבין התזה של הזיכרונות הכנים, בתום לב אך הכוזבים ובעיקר הזיכרונות המושתלים.

בשל אורכו של הפוסט חילקתי אותו ל 6 חלקים בהמשכים, כאשרר כל חלק הוא פוסט נפרד.

חלק א'
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5267103
חלק ב'
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5267106
חלק ג'
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5267112
חלק ד'
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5267119
חלק ה'
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5267132
חלק ו'
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5267134

הערה ליום פרסום הפוסט:
לא תכננתי לפרסם את הרשומה ב כ"ז ניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה אלא במקרה סיימתי את הפוסט ביום הזה.
יש קשר בין הנושא לבין השואה ליתר דיוק, ניצולי השואה. הן אירועי השואה והן גילוי עריות נחשבים לטראומה לפי ה DSM לפחות שניהם אירועים סטרסוגניים קשים והן חווית השואה והן חווית גילוי עריות והתעללות מינית בילדות יכולים לגרום לתופעות נפשיות מצוקתיות, להפרעות נפשיות לקורבנות האירועים כגון הפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD פגיעות בזיכרון, אמנזיה דיסוציאטיבית, הפרעות דיסוציאטיביות.
כפי שאני מציין בפוסט, ההפניה לניצולי השואה עולה בטיעונים במסגרת המחלוקת על קיומם של זיכרונות מודחקים. האנלוגיה בין גילוי עריות/התעללות מינית בילדות לבין השואה היא אנלוגיה שהנוטלים חלק בפולמוס עושים אותה לצורך תמיכה בטיעוניהם. ברשומה, אני מתייחס גם להיקש הזה.

16 04 2015
universalist

נ.ב בפוסטים שלי אני עוסק בסוגיה רק מההיבט הפסיכולוגי ולא בהיבט המשפטי לא באופן כללי ולא לגבי משפט ספציפי כגון בני שמואל.

אבל כמובן שלמסקנות בהיבט הפסיכולוגי יש השלכות על המשפט ביחס לסוגיה זו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: