לאיזו יושנה נחזיר עטרה?

23 02 2012

הטענות בטור של שלי פרץ בשילוב עם "יום המשפחה" מספקות הזדמנות טובה להתמודדות עם כמה מהדעות הקדומות/דעות חדשות-סטריאוטיפיות על נשים שלא רוצות ילדים. הדברים רלוונטיים גם לגברים שלא רוצים, אבל אכתוב בלשון אחת ולא אחר.

טענה 1: אי-רצון בילדים כ"איניוּת". הניסיון להציג אי-רצון של נשים להיות אימהוֹת כפועל יוצא של טרנדיות או כגחמה אופנתית – הוא עוול. בשנים האחרונות מתחיל להתקיים משא ומתן על לגיטימיות של פתחון פה באופן שלא התאפשר בעבר. זה לא שעכשיו נהיה איני לא לעשות ילדים, אלא שאלו ימים בהם באופן כללי יותר ויותר קבוצות מרימות קולן כנגד גזענות, כנגד להט"בופוביה וסקסיזם – בתביעה להסב תשומת לב לסבל ובתביעה לשינוי. הרמת קול כזו מאפשרת לנשים שמעולם לא הרגישו שיש בהן רצון להיות אימהות או שהתלבטו סביב השאלה אם הן רוצות או לא – להבין שזה בסדר, שאפשר גם אחרת והשמיים לא נופלים.

טענה 2: אי-רצון בילדים כקופת חיסכון. יהיה מטופש וגם די מנותק מהמציאות מבחינתי להכחיש שגידול ילדים עולה כסף, הרבה כסף, אבל להתייחס לשיקול הזה כאחד המרכזיים אם בכלל – זו עדות לאי-היכרות עם השטח. אם וכאשר סוגיית הכסף רלוונטית, היא לרוב נלווית לאי-רצון בילדים ואינה ממוקמת כסיבה ראשית או כיחידה. אי-הרצון יכול להיות שריר ותקף, ועבור רבות הוא אכן שריר ותקף – גם לו הן היו מיליונריות.

טענה 3: אי-רצון בילדים כאסטניזם פיזי ורגשי. לא שיש משהו רע ברצון להימנע מבלגן נוסף בחיים, שהרי הם עשויים להיות מבולגנים דיים ממילא – אבל גם כאן לא בהכרח בזאת עסקינן. העובדה שאין ילדים בחיים לא אומרת שמדובר בחיים סטריליים. בכל זאת, בבנות-אדם מדובר. יש כאבי-לב, יש אכזבות, יש הצלחות, יש ריבים, יש הנאות, יש פרידות, יש מוות, יש בשורות טובות ויש ייסורי-מצפון. לשים את כל ביצי הרגשות וההתמודדויות בסל הילדים אומר בעיקר לא מעט על החברה בה אנחנו חיות. חברה שממנטרת לנו שעד שלא יהיו לנו ילדים – לא נדע מהי אהבה ולא נדע אושר מהו ולא נדע מהן דאגה, אכפתיות, התמסרות והתבגרות. רק הבוקר פורסמו דברים שכתבה סמדר שיר לפיהם "רק ילד ילמד אותך (כהורה יחידני, חורג, מאמץ […]) לגמד את האגו שלך, להעמיד אותו בפינה ולפנות את הבמה למישהו יותר קטן וצעקן ממך. אחד שדורש. ילמד אותך על אחריות והקשבה, על נדיבות וחמלה […]".
אני מכירה היטב את הטיעון "עד שלא יהיה לך ילד לא תביני ולא תרגישי", אני גם מכירה היטב אימהוֹת שאומרות שילד לא הביא איתו את זאת שהובטח.
צר לי על חברה שמאמינה שיש רק דרך אחת ללמוד איך להיות נדיבים וחומלים. צר לי על חברה שלא רואה כמה הורים מסתובבים בקרבנו שהם לא כאלה. וצר לי גם על חברה שמטפסת על כתפיהם של ילדים במקום להנחיל ערכים אנושיים לבני-אדם ללא קשר לשיוכם המשפחתי.
בהקשר זה, מעניין שכותבת הטור היא פעילה ב"תנועת הערבות" שנשענת על הרעיון המטאפורי ש"כולנו משפחה"  –
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו פוגע ברעהו או עושק אותו. כי ממתי פוגעים בבני משפחה?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו מעלים מס, כי למה לגנוב מהעוגה המשפחתית הכללית?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו משכיר דירה במחירים מופקעים. ככה תעשה לילד שלך?"
[אתעלם לרגע מאידיליה/אידיאליזציה זו של משפחה ואומר ש-] אני לא בת-משפחה של כל אזרחיות/תושבות ואזרחי/תושבי המדינה. אני בת-אדם. אני חושבת שזה אמור להספיק כדי לנסות שלא לפגוע, לעשוק, לנצל ולפגוע. היה לי עצוב מאוד לגבי עצמי לו רק באמצעות ילד הייתי מסוגלת לראות את כל מי שהוא לא אני.

נשים שונות זו מזו בכל-כך הרבה מובנים (עיסוק, תחומי לימוד, סגנון לבוש, טעם מוזיקלי, פעילות התנדבותית, פנטזיות מיניות, עמדות פוליטיות והרשימה עוד ארוכה). אין שום סיבה להמשיך ולטעון שכולנו רקמה אנושית אחת בכל הנוגע לרצון באימהוּת רק בגלל קיומם של איברי רבייה.
אלו ימים בהם אפשר לשים את האפשרות הזו על השולחן מבלי לרדד אותה ל"איניוּת", רידוד שהופך נשים לדמויות גרוטסקיות. אני מתקשה למצוא קשר בין זה לבין ערבות הדדית שעמה מסתיים הטור, ואני מתקשה להסכים עם רעיון החזרת עטרה ליושנה, כשהחזרה במקרה זה משמעה נוסטלגיה לדיכוי.

מודעות פרסומת

פעולות

Information

9 responses

24 02 2012
noyA Alon – Photographic Art

אשה יקרה
אילו היה לי אפשרות לטייל בזמן הייתי גם אני אשה שלא רוצה ילדים. היום. אחרי עשרים ושש שנים שאני אמא ולשמחתי רק לילדה אחת, אני יודעת שאינני רוצה ילדים במהותי. זה לא שאני לא אוהבת ילדים. אני מאד אוהבת. זה לא שלא היו לי רגעי אושר הקשורים קשר הדוק להיותי אמא. היו. זה לא שהבת שלי מפלצת. להפך. זה שהיום אחרי מסע ארוך בחיים האלה בזמן שאני מאד קרובה לעצמי אני מבינה שחסרים בי הפרמטרים של האידאליזציה. היום אני יודעת שבמבט לאחור כל השנים הללו אילו הייתי פוגשת את במילים שלך כשהייתי בת 21 דקה לפני שנכנסתי להריון הייתי עוצרת רגע לבדוק את הקול הפנימי העמוק שידע שלהיות אמא לא יהפוך אותי לבת אדם מאושרת או יגשים לי את הכמיהה לשייכות…
קל להפוך לאם. ביולוגית. ההורות האמיתית היא מסע שלא נגמר. זה לא סרט הוליוודי החיים האלה.
בגלגול הבא אבחר אחרת. ולא. אני לא מצטערת אני רק מפוקחת עד מאד.
מחזקת אותך בדרכך. מאמינה לכל מילה שלך.
תמשיכי. פשוט היי את. ככה כמו שאת זה בדיוק.
שבת נפלאה
נויה

24 02 2012
אורנה

אני לא יכולה או בעיקר לא רוצה להסביר בפורמט הזה עד כמה בהיר לי מה שכתבת. עד כמה אני מאמינה לך שזה לא שלא היו רגעי אושר, ועד כמה יודעת שאין קשר לאהבה אליה ואותה.
אני עסוקה רבות בשאלה מה היה קורה לו כחברה בת-זמננו היינו מסירים את האידיאליזציה מאימהוּת, מה היה נשאר ממנה. זה לא שאני חושבת שלא היה נשאר, אבל השאלה מה, ומה היה קורה אז.

אנחנו יודעות ויודעים הרבה יותר ממה שמתאפשר לנו להודות וללכת איתו. כמה, כמה סבל נוצר בעקבות זה. להורים, לילדים, לילדים שהופכים להורים שיולדים, ובכלל, בממדים אחרים של חיים.
שבת שלום שתהיה ותודה נויה. הדיבור איתך התחיל מזמן ואני שמחה שממשיך.
תודה.

24 02 2012
אורנה

ומשהו נוסף. אני חושבת שהמילים המזוקקות והמפוכחות שכתבת הן נכס. לא כי יש בהן המלצה לדרך זו או אחרת אלא כי הן משאירות מקום לשאלות ומשם להחלטות שתילקחנה שונה לגמרי מאשר כשלא שואלות.

24 02 2012
noyA Alon – Photographic Art

לא. אינני ממליצה על דרך. אני מספרת אותי. בעיקר את מה שספגתי בעשרים ושש שנים של היותי אם שהן יותר שנים מהיותי לא אם. חצי חיים אנחנו מנסים לתקן את הטעויות ששיטו בנו הורנו וחצי חיים אנחנו מנסים להצטדק ולרצות על טעויות שעשינו לילדנו. ושיעז לקום האדם שיספר לי שבלי ללדת אין מימוש… נראה אותו. יש אהבה בעולם ויש ילדים מאושרים בעולם ויש אהבות שלמות בין ילדים להוריהם..אבל ברוב יחסי ההורים וילדים האהבה כלואה ולא זורמת…
יש תעתוע בלהיות אם. ומה שהיה נשאר אילו האוויר היה יוצא מהבלון של "האם הטובה" היה הרבה פחות מאכזב ומתסכל ובעיקר הייתה נשארת אמת. ואז הבחירה להפוך לאם הייתה הרבה יותר מפוקחת ועניינית.
תודה שאת מאפשרת את הדיאלוג הזה. ואמן שתובילי דרך לאמת. אמן.
שבת מצוינת

25 02 2012
אורנה

רק במהלך המאה ה-19 הבלון התחיל להתמלא באוויר "האֵם הטובה", רק שלצערי מעט ידוע על איך אימהוֹת הרגישו לפני כן. ובכל מקרה, גם אם היה ידוע יותר או בכלל – אלו ימים אחרים עכשיו. קפיטליזם, טכנולוגיה, פמיניזם, פסיכולוגיה. הרבה סימני שאלה.

מהיכרותי את השטח, רבות ורבים הם שקמים ואומרים שבלי ללדת אין מימוש. זו בדיוק המסגרת החברתית-ישראלית שבתוכה נשים וגברים שלא רוצים ילדים, צריכים להתנהל ואיתה להתמודד בחיי היומיום. מי ביותר חיכוכים ומי בפחות אם בכלל.
מורגש שינוי כלשהו באוויר, בין היתר בזכות דיאלוגים כאלה.
תודה לך, ושבוע טוב טוב שיהיה.

26 02 2012
עטרה ליושנה? « האחות הגדולה

[…] לאיזו יושנה נחזיר עטרה? (אורנה דונת, יוצאת לתרבות רעה) […]

27 02 2012
אפרת

זה אמיתי??? המשפטים האלה של הערבות ???
והם מאמינים בזה באמת ובתמים?!?!

"כשיש בינינו ערבות – איש אינו פוגע ברעהו או עושק אותו. כי ממתי פוגעים בבני משפחה?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו מעלים מס, כי למה לגנוב מהעוגה המשפחתית הכללית?"
"כשיש בינינו ערבות – איש אינו משכיר דירה במחירים מופקעים. ככה תעשה לילד שלך?"

LOTFLOL
לא יאומן

27 02 2012
אורנה

לגמרי. אמיתי אמיתי ומנותק מנותק מהמתרחש בשטח.

24 03 2012
אנה

לא מפתיע, כשמבינים מה עומד מאחורי תנועת הערבות:
http://tomerpersico.com/2011/08/22/bnei_baruch_arvut/
http://7minim.wordpress.com/2011/08/08/bb_arvut/
אני יכולה להסתדר עם תנועות דתיות-משיחיות-קבליות, אבל כאלו שיש להן את ההגינות להודות שזו מהותן, ולא כאלו שמסתתרות מאחורי "צדק חברתי" כללי כלשהו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: