נשים, גברים, ילדים פוטנציאליים וממסד רפואי

21 02 2012

נניח שאת או אתה לא רוצים ילדים. ונניח גם שישנו רצון לסגור את האפשרות הזאת אחת ולתמיד, כלומר לקשור חצוצרות או לחתוך מובילי זרע (Vasectomy = להלן וסקטומי).
מה קורה מול הממסד הרפואי ומה קורה בבית לאור אי-הרצון בילדים ורצון בהליכים כאלה?

בכל הנוגע לממסד הרפואי, נראה שהתשובה תלויה ברופא/ה ובעמדותיהם האישיות שלא אחת אינן מנותקות הקשר חברתי מעודד ילודה בישראל.
שולמית פיירסטון (1970) כתבה בספרה – The Dialectic of Sex – כי "כל ניסיון להיעזר בטכנולוגיה בכדי לשחרר [נשים מתפקידן הרבייתי] נתפש כחשוד".
חשד שכזה בא לידי ביטוי גם בישראל 2011 – ולהבנתי הוא לא חלק ממשנה סדורה המוכתבת "מלמעלה" אלא משתנה בהתאם לעמדות אישיות. יש רופאות/ים שמסרבות/ים לבצע הליכים של קשירת חצוצרות ושל וסקטומי, ולעומתם ישנן/ם רופאות/ים שמסכימים ואף מבצעים את ההליך.
בבסיס הסירוב לבצע את ההליך עומדים שלושה שיקולים [באתר של "אסותא" כתוב למשל ש"קשירת חצוצרות מומלצת בעיקר לאישה אשר היא ובן-זוגה השלימו כבר את גודל משפחתם וגילה הוא בדרך כלל מעל גיל 33-35"]:
(1)  גיל     (2) האם יש ילדים או אין     (3) התערבות כירורגית

(1)  אם נחשוב על סוגיית הגיל נראה שהיא תלויית אג'נדה. אחרת איך נסביר שלאישה בת 28 (או גבר) נאמר "את עוד צעירה מדי מכדי להחליט לגבי קשירת חצוצרות" (וזה נאמר, גם לנשים מבוגרות יותר) אבל לאישה בת 28 לא ייאמר "את עוד צעירה מדי מכדי להחליט אם להיות אימא"? במידה והסוגייה שעל הכף היא החלטות כבדות-משקל שעשויות להיות להן השלכות, אז מיותר לציין ובכל זאת אציין שקשירת חצוצרות היא הפיכה ואימהוּת לא.
(2)  זהו שיקול אירוני ביותר כשמדובר בנשים שלא רוצות ילדים. כשרופא/ה אומר/ת לאישה "אני לא עושה קשירת חצוצרות למי שעוד לא ילדה" (וזה נאמר) – אלו ברירות נותרות? למה הכוונה ב"השלימו כבר את גודל משפחתם" כשהרצון הוא בגודל של 0 ילדים?
(3)  אי-הרצון לבצע התערבות כירורגית/פיזיולוגית "לשווא" עשוי להיקרא כציני, מאיזה כיוון שאני לא מסתכלת על זה, במדינת ישראל שנמצאת במקום הראשון בעולם בטיפולי עזר לפריון. בסדר שבגופן של נשים תבוצענה התערבויות פולשניות חוזרת ונשנות כל עוד מדובר בפריון אבל לא בסדר כשמדובר באי-פריון? ובסדר שבהיעדר הסכמה לבצע קשירת חצוצרות לאישה ייאמר "תמשיכי לקחת גלולות" (וזה נאמר) כלומר שתלעיט עצמה בגלולות = הורמונים במשך שנים בכדי למנוע היריון כשניתן לעשות הליך חד-פעמי? משהו פה לא מסתדר. כלומר מסתדר מאוד לצערי.

הידע שלי על חיתוך צינור זרע מועט יותר, בין היתר כי זו פרוצדורה שלהבנתי פחות נפוצה בארץ. כאן למשל נכתב שמדובר בפרוצדורה נדירה בישראל משום ש"מרבית הגברים נמנעים מלבצע פעולה כלשהי הפוגעת באופן קבוע בפוריותם". במחקר שפורסם בכתב-עת ארה"ב בשנת 2000 נכתב שברחבי העולם 42-60 מיליון גברים ביצעו את ההליך כאמצעי-מניעה וכי בניו-זילנד 23% גברים ביצעו אותו; בארה"ב 11%; בהולנד 11%; בדרום קוריאה 11%; באוסטרליה 10%; בסיון 8% ובהודו 7%. במאמר נכתב שניתן לעשות הליך-היפוך ואחוזי ההצלחה נעים בין 30% ל-60%.
מכתבה שנעשתה על הנושא בארה"ב ב-2005 עלה שגם שם ישנן/ם רופאות/ים שמסרבות/ים לבצע הליך של וסקטומי על בסיס עמדות אישיות, זאת בהיעדר הנחיות אתיות-רפואיות, מה שמותיר את המרחב פתוח בפני כל רופא/ה להחליט על דעת עצמה/ו בהתאם לתפישת עולמה/ו.

בכל הנוגע למתרחש בבתים, נשאלת השאלה התיאורטית האם האפשרות ל-וסקטומי/בירור על וסקטומי עולה בכלל לדיון?
קייט מילט (1970) עסקה בספרה – Sexual Politics ב"קולוניזציה פנימית" (Interior Colonization) – כאשר הכוונה היא להפנמה מוחלטת של שיחים תרבותיים, חברתיים, מדעיים. במהלך ההיסטוריה ייחסו למערכת הרבייה הנשית חֶסר, חולשה ופתולוגיה אמנם – אבל, זו מערכת רבייה נוכחת (מערכות פיזיולוגיות אחרות של נשים, פחות נוכחות בשיח הרפואי).
הילה העליון (2007) כתבה בספרה – גן נעול: חוויות הגוף, הזהות והרגש של נשים מטופלות פוריות בישראל – כי "מרגע שהנשים נושאות באחריות [לטיפולי פריון בהקשר זה – אבל ייתכן שאפשר להסתכל על כך גם מנקודת מבט של מניעת הריון – א.ד.], הגברים מתוארים כמי שממצבים עצמם בעמדה של נעדרים. כך נותרת מערכת הרבייה הגברית סמויה מן העין (absent presence), בניגוד להנכחתה העצימה של הפתולוגיה האופיינית למערכת הרבייה הנקבית. קשיים וליקויים שונים המשותפים לשני בני-הזוג מוצנעים ונעדרים מן השיחה הזוגית, ועקב כך שב ונוצר תהליך של 'הקולוניזציה הפנימית'. […] התביעה מן הגוף הנשי ההרֵה לנראוּת, הופכת את הגוף הגברי לשקוף" (עמ' 120-121).
האם לרוב נשים הן אלה שהופכות ל"מרכז המידע" הביתי בכל הנוגע למניעת היריון?
האם כפועל יוצא מן הקולוניזציה הפנימית ומהיותה של מערכת הרבייה הגברית סמויה מן העין, לא אחת נלקח כמובן מאליו במערכת זוגית שאם מישהו צריך לעבור הליך כירורגי למניעת היריון – זו האישה?
האם האפשרות כי בן-הזוג הוא שיעבור הליך כירורגי מדוברת? נלקחת בחשבון?
השאלות הללו רלוונטיות גם לאימהוֹת ולאבות שאינם מעוניינים בהריונות נוספים.

מחשבות לסיום

  • מפגש עם הממסד הרפואי/גניקולוגי עשוי להיות טראומתי – כפי שניתן ללמוד כאן; הריונות והפסקות היריון הן דרמה שמתרחשת בגופן של נשים. לא מחויב שגם הליכים רפואיים למניעת היריון ייתפשו כאחריותן של נשים במרחב הביתי, וכן מחויבת חשיבה מחודשת בממסד הרפואי על זכותם של נשים וגברים לבצע הליכים שכאלה.
  • למיטב ידיעתי, בשנים האחרונות חל שינוי בכל הנוגע להתקנים תוך-רחמיים וגם לנשים שלא ילדו מתאפשר להיעזר בשירותם. זו התקדמות, אבל לנשים רבות זו עדיין התקדמות כואבת: מדובר בפרוצדורה שעבור רבות משמעותה כאבים עזים אחת ל-3-5 שנים, ואלו כאבים מיותרים עבור מי שיודעת בוודאות שלא רוצה ילדים והייתה מעדיפה לעבור הליך חד-פעמי.
  • האפשרות של קשירת חצוצרות עשויה להיות רלוונטית גם עבור מי שמעדיפה לבצע פרוצדורה רפואית – בין כשאין בן-זוג; ובין כשיש. אני לא לוקחת כמובן מאליו שכל אישה באשר היא מעדיפה שאחריות למניעה לא תהיה בידיה.
  • אולי תהיינה נוספות בהמשך.


[מסתבר ששני הפוסטים האחרונים סגורים לתגובות שלא ביוזמתי. אני על זה]

מודעות פרסומת

פעולות

Information

One response

26 02 2012
עטרה ליושנה? « האחות הגדולה

[…] נשים, גברים, ילדים פוטנציאליים וממסד רפואי (אורנה דונת, יוצאת לתרבות רעה) […]




%d בלוגרים אהבו את זה: