על הקורבנוּת.

14 06 2011
הסתכלתי עליהן שהלכו ברחוב ושאלתי את עצמי מי מהן לא רוצה לחוות פגיעה מינית, ובכל זאת מרגישה שמאבקן של נשים בפגיעה מינית הוא זה שפוגע בה.
תהיתי אם מי מהן חושבת שהדרישה להפנות את המבט אל עבר פוגעים בלבד מבלי להתייחס להתנהגותן של נשים – מתייגת אותה באותה נשימה כחלשה, קורבנית, חסרת-אונים, קלת-דעת, שברירית, כנועה, נטולת יכולת להשמיע קול ונתונה לחסדיו של מישהו אחר.
זו טענה שנשמעת לא מעט – הן על-ידי נשים והן על-ידי גברים (טוקבקים עדכניים בטור של צפי סער) – ואני מרגישה שחשוב שנתמודד איתה שוב ושוב ככל שיידרש.
[כל שייכתב בהמשך והאמת שכל מה שאני תמיד מדברת עליו – הוא לעולם לא על מקרים בהם אישה רצתה בסקס, נהנתה – ולמחרת בבוקר התחרטה והלכה להגיש תלונה במשטרה. וגם לא על אישה שרצתה בסקס, התחרטה באמצע והמשיכה להתנהג כאילו היא מאוד בעניין ורוצה. אין ציפייה לקריאת מחשבות.
אני מדברת על שידול, הפצרה, מניפולציות, ניסיונות שכנוע עד לכדי כפייה – תוך התעלמות מכך שאין-רצון]

________________________

כמה דברים אישיים (שהם תמיד פוליטיים) שיהוו נקודת מוצא:
1. אני אישה עובדת, לומדת, חוקרת, כותבת, מתפרנסת ומדברת.
2. אני אישה עם היסטוריה של הטרדות מיניות ברחוב, בצבא, בים, בפאבים, באולפן טלוויזיה ובהופעות מוזיקה – ו"למרות" העיסוק האינטנסיבי שלי בנושא של פגיעה מינית – לא אחת נאלמתי דום למולן.
התפיסה שלי את עצמי היא שאישה חלשה אני לא, אבל היו מצבים בהם ניסו להחליש אותי.
אז הנה הטענה הראשונה שלי:
קיימת הבחנה בין פעולה שנעשית כלפינו לבין מי שאנחנו.
מנסים להכניע אותנו. זה לא הופך אותנו לנשים כנועות.
מפעילים עלינו כוח. זה לא הופך אותנו לנשים חלשות.
מנסים להקטין אותנו. זה לא אומר שאנחנו נשים קטנות.
ומכאן שזו הסמנטיקה שאשתמש בה מעתה ואילך:
לא עוד "נפגעת תקיפה מינית" אלא "אישה שפגעו בה מינית".
לא עוד "הנאנסת" אלא "אישה שאנסו אותה".
המילה "קורבן" מעולם לא היתה בלקסיקון שלי ממילא.

הטענה השנייה שלי היא:
שאי-תגובה ברגע מסוים, בזמן הווה, אינה אומרת דבר על מהותנו המלאה, העגולה והשלמה.
גם אם ברגע מסוים לא בהכרח נביא את עצמנו לידי ביטוי –  עדיין לפני פגיעה מינית ואחרי פגיעה מינית – אנחנו יכולות להיות אסרטיביות במידה כזו או אחרת ובטוחות בעצמנו במידה כזו או אחרת. וגם מרוסקות במידה כזו או אחרת.
הסיבות לתגובתנו הבלתי-מגיבה יכולות להיות רבות:
1. היעדר יתרון של כוח פיזי
2. הבנה שמצבנו יורע אם נתנגד
3. קיפאון/ניתוק/הלם

הבנת המקורות הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים של קיפאון; אמפתיה כלפי קיפאון; וסירוב להפנות מבט שיפוטי כלפי תגובה זו – כל אלה אין משמעם מבחינתי שאישה, מעצם מהותה וכל מהותה = קורבן.
אני לא מרגישה כך כלפי עצמי ולא מרגישה כך כלפי נשים אחרות. אני לא מרגישה כך גם כלפי גברים שקפאו כשפגעו בהם מינית (גברים. שפגעו. בהם. מינית. הומואים וסטרייטים. היכן יהיה מקומם בדרישה "לחנך נשים לקחת אחריות ולדבר את עצמן"?).

נוסף למהותנו שהיא מורכבת יותר ממי שהיינו ברגע הפגיעה, כך גם הפגיעה עצמה. אני לא חושבת שניתן להתייחס ל-Date Rapes כאילו היו מקרים פרטיים שמשייטים בחלל החברתי בתמימות נטולת קונטקסט.
רבות (מדי) מאיתנו מביאות למיטה את האלם מהבית, מהרחוב, מהתחבורה הציבורית, ממקום העבודה, מהצבא, מהאוניברסיטה, מקשרים קודמים עם גברים שלא הקשיבו.
רבות (מדי) מאיתנו לא נכנסות למיטה טאבולה רסה, לוח חלק ושוויוני שעליו נוכל לרשום ביחד רצונות חופשיים.
לא מדובר בחוסר-מזל אישי או במחדל פרטי.
הבנה כנה שזה המצב, יכולה לפתוח דיאלוג אחר לגמרי בין נשים לגברים, בין גברים לבין עצמם ובינינו נשים.

הבקשה/דרישה להפנות את המבט לעבר גברים שפוגעים, נתפסת בציבור כהפגנת אי-אמון ביכולתן של נשים לעמוד על שלהן ולדבר את עצמן.
אני דווקא מאמינה בנו שאנחנו יודעות טוב מאוד לעמוד על שלנו ולדבר את עצמנו. חוץ מכשלא.
למען האמת, אנחנו מדברות את עצמנו כבר מגיל מאוד צעיר. דוגמא אחת, סתמית לכאורה:
ראיתי אותה, ילדה בת שנתיים וחצי שהצליחה לעמוד היטב על דעתה כשדוד שלה התקרב כדי לתת לה נשיקה על הלחי. היא הסבה את לחיה הרחק ממנו ובקולה הילדי אמרה לו "לא".
אותו דוד נעלב מסירובה לספק את רצונו, והמשיך לנסות לשכנע אותה בקולות 'מתוקים' ומחויכים: "מה זה ככה לא לתת לדוד שלך נשיקה?", "הי…. לכולם נתת ורק לי לא?!".
הפור נפל לרעתה כש"אפילו" אבא שלה התייצב להגנת האגו ואמר: "לא יפה לעשות ככה לדוד. תני לו נשיקה".
ילדה נותנת. והנה אחד השיעורים הראשונים מילדוּת:
ילדה בת שנתיים וחצי עמדה על דעתה והבהירה מי כן ומי לא ייתן לה נשיקה.
ילדה בת שנתיים וחצי למדה שהרצון שלה לא באמת משנה למישהו משהו, יש אנשים שהרצון שלהם חשוב יותר גם אם מדובר בה.
היא למדה מה זה אומר להיות מחונכת ומנומסת.
הזכות להשמיע קול, שניתנה לנו עם הגיענו לעולם, עשויה להתערער די מוקדם, ברגעים יומיומיים, שגרתיים, תמימים כאלה, שלא מהסוג הפלילי, ובדיוק בהם למדנו ש-מה הטעם.

גדלנו מאז. אומרים לנו שיש טעם, ו"נא להתנהג בהתאם".
המשמעות של "נא להתנהג בהתאם" בענייננו היא כלא-נשים מבחינתי. הגבלת חופש התנועה שלנו.
כי מה בעצם אומרת הדרישה/עצה הזו?
למשל,
שלנו אסור לשתות כאוות נפשנו, אבל שלגברים מותר.
שרק לנו סופרים באיזה דייט זה קרה כאילו שאונס לא קורה גם בדייט החמישי כשלכאורה אז כבר לא מדובר בגבר זר; כאילו שבעלים לא אונסים את נשותיהם (באיזה מספר דייט מדובר במקרים האלה?).
שרק לנו אסור להראות שאנחנו מעוניינות כשאנחנו מעוניינות, כי אם מאוחר יותר נרצה ונבקש להפסיק – זה ישמש כנגדנו.
שאנחנו אלה שנצטרך להסתפק במרחב מיני של 0 או 1:
או "ללכת עד הסוף" או כלום, כי לכאורה אין אמצע. כאילו מדובר ברכבת שדים שדוהרת ב-300 קמ"ש עם תחנה אחת בלבד, בסיום.
האם ברור היפוך סדר הדברים מי מקבע אותנו כנשים קטנות שיש לצמצם להן את חופש התנועה והבחירה?

הדרישה ל"נא להתנהג בהתאם" מגברים מסוימים = צמצום החופש לפגוע.
הדרישה ל"נא להתנהג בהתאם" מנשים = צמצום החופש להיות.
אין סיכוי שאהיה מוכנה להפקיד בידי מישהו את החופש שלי. את האחריות על חיי.
וזו בדיוק הסיבה שבגללה אני לא מוכנה להפקיד את החופש שלי בידי חברה שמנסה לחנך אותי ובכך להגביל את תנועתי שמותרת לי.
חברה בה אהיה חופשיה ואחראית על חיי היא חברה בה נשים וגברים כאחד יבקשו להוקיע ולהקיא מקרבה את מי שחושב שהתנהגות חופשיה ולא פלילית היא המוגזמת, ועל-כן מגיע להיענש בגללה.

אל תהיי צודקת, יאמרו לי. היי חכמה.
לא.
אתם אל תצדיקו אונס.
ישנן דרכים רבות לעשות דה-לגיטימציה לקול המבקש/דורש לשים על השולחן הציבורי את הקלות הבלתי-נסבלת של שכיחותן ויומיומיותן של פגיעות מיניות.
לומר למי שמפנות את המבט לגברים שפוגעים, שהן עצמן אלה שמקרבנות נשים ומקבעות אותן כחסרות-אונים וכנועות, היא אחת מהן.

מספיק.

 _______________________

 אפשר גם אחרת –
"
זו גם בעיה שלי

_______________________

מודעות פרסומת

פעולות

Information

8 responses

15 06 2011
ספיר

אהבתי מאד לקרוא. פוסט אינטיליגנטי ונוקב.

15 06 2011
אורנה

תודה ספיר

17 06 2011
רוני

היי, פרסמתי פה תגובה לפני כמה שעות ותוהה מדוע היא לא פורסמה

18 06 2011
אורנה

לצערי היא לא פורסמה כי לא קיבלתי הודעה בנוגע לתגובה שממתינה לאישור.
אני מקווה שמדובר בבאג חד-פעמי. תודה וטוב ששאלת כי לא ידעתי שהאפשרות הזאת קיימת.

21 06 2011
קרן

נכונה מאוד הדוגמה שהבאת על הילדה. כשהבת שלי אומרת "לא" לחיבוק או נשיקה של גברים או של נשים, אני מתערבת ואומרת שהיא לא חייבת לנשק. שהגוף שלה הוא שלה והיא המחליטה את מי היא מחבקת ומתי. האמירה היא מפורשת ומתבצעת ברגע האמת, והנימוס כבודו במקומו מונח. גם אם ילדה בגיל צעיר כל כך אומרת לא, הרי שנדרש מבוגר מכבד שיתמוך בסירובה
היום כשהיא קצת יותר גדולה, ואני שומעת אותה עונה למי שקורא לה "בובה" או "מתוקה" (שתי ההפניות בעיני הן סוג של החפצה/הבניה של תפקיד מסויים מאוד ששמור לנשים בלבד) : "אני לא בובה אני ילדה!" יש בי תקווה זהירה
ותודה על ההפניה לפוסט של נמרוד אבישר 🙂 הוא נותן זוית חשובה על הנושא.
מוסיפה כאן לינק למשהו שכתבתי (מזוית אחרת) על בנות ובובות
http://heb.verbalresuscitation.com/2006/06/07/from-doll-to-scientist/

21 06 2011
אורנה

תודה קרן.
בהמשך למה שכתבת בפוסט אצלך, אתמול שלחו לי לינק לזה –
http://saloona.co.il/blog/%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA-%D7%90%D7%A9%D7%94/

נראה לי שגם אם בין המתדיינים האם ההבדלים הם ביולוגיים או לא, יש בכל זאת הסכמה על כוחה של תרבות, עדיין מרחפת באוויר ההצבעה של דה-בובואר מ-1949 שההבדלים מגויסים להפיכתן של נשים ל"יצור יחסי".

21 06 2011
קרן

קראתי את הלינק, תודה. כתבות שכאלה מוכיחות בעיני עד כמה ההבנייה חזקה. כן, גם אצל נשים מודעות… רק אומר בקיצור שהילדים שלי מלמדים את ההיפך הגמור. הבן שלי ורבלי והבת שלי עושה פאזלים. אז כנראה זה תלוי גם בכמה האמא/הסביבה התרבותית פמיניסטית, ועד כמה הילד/ה מתאים לסטראוטיפ הרווח
בעיני ההבדלים מגוייסים לאפליית נשים, וזו הסיבה בשלה אני ממש לא אוהבת את הפמיניזם המטריארכלי שמדבר על הבדלים "מהותיים", אבל בו בזמן דורש שיוויון. אנחנו שונים כבני אדם, ולא כגברים או כנשים. אם נשים באופן "טבעי" מותאמות יותר לטיפול בילדים וליצירת קשרים חברתיים, אין להתפלא שהחברה דוחפת נשים לעשות ילדים כי זה "טבען", ולהשאר בבית עם הילדים כי שוב "זה טבען", וגם (בהקשר של הפוסט הזה שלך) להיות מתוקות, חביבות, חלשות ומנומסות. ואז, היכן החופש והשיוויון?

21 06 2011
אורנה

בהמשך לשאלתך – היכן החופש והשוויון:
בעקבות הפוסט שכתבתי נאמר לי על-ידי גבר שאני שוביניסטית ושמרנית. שוביניסטית – כי אני זו שלכאורה מייצרת אי-שוויון בין גברים ונשים בסקס; ושמרנית – כי אני דורשת שיתייחסו אלינו 'בצורה מיוחדת'.
בעיניי זו טענה של רצחת וגם ירשת. להיסטוריה של אלימות מינית יש השלכות.

גיוס של "הטבע" הוא לרוב אידיאולוגי. רולן בארת הגדיר יפה בעיניי מהם מיתוסים: תרבות שמסווה עצמה כטבע. אז כן – כך גם בסוגיית האמהות וטיפול בילדים.
יש עוד הרבה עבודה לעשות 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: